ביג אין ג׳אפן 1 Big In Japan

ביג אין ג׳אפן 1 Big In Japan

הרבה זמן לא כתבתי. אני גם לא בטוחה אם אמשיך. תלוי. אם יסתדר. הבטחתי לאבא שלי שאכתוב. אז הנה אבא, אני כותבת וגם לכבוד אמא שלי שחוגגת היום יומולדת 80! 

כבר מספר חודשים שאני ממלמלת שבא לי לנסוע למקום שיפתיע אותי, יקסים אותי בזרות שלו ויספר לי סיפור שטרם שמעתי. בהתחלה התנדנדתי בין הודו ליפן. אחר כך חשבתי לחבר בין שתיהן בנסיעה אחת ארוכה ומורכבת. בסוף החלטתי שלמרות הזיכרון הקסום מהביקור הקצר בהודו, בעצם, לא באמת בא־לי עכשיו לבקר בהודו ואני סתם ממשיכה לדקלם מנטרה ישנה. וחוץ מזה שהכרתי לאחרונה שתי נשים מרתקות שלכל אחת מהן זיקה ייחודית משלה ליפן. אז לצורך העניין, כדי לא להסתבך בנפתולי־נפשי האסוציאטיבית, נבחרה יפן. גם בשיטת האלימינציה וגם בהשפעת איכות הסביבה.

התכנית בגדול וכרגע גם בקטן: שבועיים בטוקיו, מתוכם אני מבלה שבוע לבד עליו אספר. אחר־כך דרור יגיע, ניקח רכב ונטייל מפה־לשם ומשם־לפה במשך כ-3 שבועות - כל הדבר הזה יתרחש ללא פריחת הדובדבן. למעשה המסע יסתיים בדיוק כשהדובדבן הראשון יפציע ויפרח. אנחנו נסתפק בפריחת הדובדבנים ברמת הגולן.

כחודש לפני הנסיעה פיתחתי הרגל להירדם תוך כדי קריאה וצפייה בטיפים ומידע למטייל־המצוי ביפן. די־מהר מצאתי את עצמי מדלגת ומסננת ביהירות נונשלנטית את הבלוגים של הישראלים הנודדים. בלוגים, שחלקם היו מלווים בטבלאות אקסל רב־מטבעיות עם עשרות טורים ושורות וכללו כמות היסטרית של מידע לוגיסטי ובעיקר הפחדות ואזהרות־מסע לכל מי שיעז לנסוע מבלי להתכונן מראש. ניסיתי להיות רצינית ולעקוב אחרי ההמלצות. אחר כך ויתרתי. מה כבר יכול להיות? אני אסתדר. אני תמיד מסתדרת, בהתחלה או בסוף.

כתחליף לבלוגי־האימה, התמכרתי בעונג־רב לסרטי סטודנטיות קצרים של תלמידות בית ספר יפניות מפונפנות שחלקו איתי טיפים סודיים על איך ומה כדאי לארוז, איזה מוצרי קוסמטיקה מתאימים לחודש פברואר הקר והיבש וכדאי לרכוש ביפן, מידע על בתי־קפה לחתולים וגם סרטים באורך מלא שהדגימו שלב אחרי שלב, את הדרך הנכונה לפתוח את אריזת צלופן של משולשי סושי שקונים בחנויות נוחות.

אך ככל שהתקרבתי למועד הנסיעה, התקפלו הביטחון והיהירות כמו ברווז־אוריגמי ואת מקומם החלו לתפוס חששות כבדים, מוגזמים וחסרי הגיון בעליל. למעשה, כל מה שייחלתי לו בטיסה הארוכה לכאן - היה להצליח לעלות על הרכבות הנכונות, כולל ההחלפות ולהגיע למלון. אחר־כך, ניחמתי את עצמי, אסתגר לי בשקט בחדרי הקטנטן במלון. מדי־פעם אעיז ואצא לטייל בסביבה הקרובה, אפזר אבנים במסלול קבוע וידוע, כמו תמי, בלי עמי. עד שיחלוף הכישוף ודרור יגיע. זה מה שקורה כשלא מפעילים את השרירים האוטונומיים. טווח התנועה מצטמצם, השריר נחלש, מתדלדל ומתרחק מהעצם. מזמן לא נסעתי לבד, והשריר היה רפוי.  

אך ראו־זה־פלא! הסתדרתי. אני תמיד מסתדרת. ולישראלים יש נטייה להגזים.

מסתבר שיש הרבה מאוד יפנים בטוקיו. אני מפנימה בהדרגה שזו לא עוד קבוצת תיירים מאורגנת עם תספורת קארה וסרפן רודפת אחרי כובע ודגל ברחובות תל אביב - אני היא זו שמסתובבת ביניהם, בלי כובע ובדרך לא מאורגנת ברחובות טוקיו. 

הרחובות גדושים בראשי פטריות שחורים לבושים בצבעי מונוכרום. בפוסטרים של קומיקס מחליפים שני קווים ( - - ) את שתי נקודות העיניים ( . . ) ככה מלמדים ילדים לצייר פרצוף. האישונים של הקוראים ספר ברכבת זזים מלמעלה למטה ולא מצד לצד. מסכות לבנות של חדרי ניתוח מסתירות את האף והפה. מונעות מהחיידקים לצאת או להיכנס.

הצעירים מסתובבים עם מסכות אופנתיות. האוכל גורמה. בכל מקום. לא משאירים טיפים. מאוד נוח. אין בכלל פחים ברחובות. אנשים לוקחים את הזבל איתם. הרחובות נקיים מאוד. עוד לא ראיתי כלבים. גם לא חתולים. אבל ראיתי עכברוש מתרוצץ בסמטה צדדית. מושב האסלה מחומם, מאובזר בפאנל דיגיטלי עם אפשרויות השפרצה לכל מטרה ובשלל עוצמות - פירוטכניקה מהתחת. תענוג. 

טבילה באונסן, סוג של מעיינות חמים בטמפרטורה של 42 מעלות זו חוויה מזככת. יש שעות כניסה מוגדרות לגברים ולנשים. הרחצה בעירום מלא. מתקרצפים היטב לפני שטובלים כולל במקומות שלא ראו יד־אדם. יש אלפי אונסנים ברחבי יפן, חלקם טבעיים שנוצרו מהתפרצויות געשיות וחלקם מלאכותיים. במלון שלי האונסן מלאכותי. מזרימים אל המים carbon acid ומינרלים שעל פי הכתוב מעודדים מטבוליזם ואת מחזור הדם וטובים מאוד לחידוש תאי העור. אני התמכרתי. מנסה לטבול לפחות פעם אחת ביום. או שאחזור עם עור מחודש ורענן או שיגדל לי זנב.

אני שולטת באופן הנסיעה ברכבות. היום למדתי גם איך לצאת מהתחנה לכיוון הרצוי ולא סתם לצאת מאיפה שבא־לי. Google Maps שיבדל לחיים ארוכים, הוא המדריך הכי טוב בעיר. אתמול הלכתי שתי־וערב וערב־ושתי ברובע שינג׳וקו הצפוף והתוסס. מסכים גדולים מרצדים מעל בנייני ענק, מעברי חצייה חוצים אחד את השני. גברים בשחור אוחזים תיקי עור פוסעים בצעדים מהירים כאילו יצאו מתצוגת אופנה של ארמאני. אני עולה ויורדת ב-6 קומות של חנות ספרים יפנים מדהימה. קונה ספר איורים מהמם של פטריות יער. במוזיאון מורי יש ציור ריאליסטי המונח על מדף בו מצוייר הצד האחורי של הציור מונח על מדף. מבלבל.

תצפית על טוקיו מקומה 52. הצלחתי לראות את פוג׳י מרחוק, גם את ההר וגם ביקרתי בחנות הדגל של פוג׳י בה מוצגות צילומים מרשימים. הפסקת צהריים קטנה. מרק ראמן עם שומשום שחור. נדיר. ברגליים כושלות קניתי כרטיס בעזרתה של יוקו אונו חמודה לסרט ״רפסודיה בוהמית״ ב-IMAX הכי גדול בטוקיו. שקט מוחלט באולם מלא מפה־לפה. אפשר לשמוע את דפיקות־הלב. אני נתקעת עם פופקורן בודד בפה ומשחקת איתו עד שיתחיל הסרט כדי לא להרעיש. הסרט נהדר, מקיף ומציף אותי מכל הכיוונים. חוויה יוצאת דופן! 

היום סדנת ציור בדיו־שחור - סומיאה (סומי זה דיו שחור, אה זה ציור) אצל טומוקו. לא פשוט. דורש שליטה טובה בטכניקה. מציירים במשיכת מכחול ורטיקלית אחת בלבד שמדגישה את הקווים, ההצללה והרגש. מושכים את המכחול מלמטה כלפי מעלה. אין מקום לטעויות. טומוקו, אמנית עם ניסיון־רב מנסה להנחיל לדור הבא את טכניקת הציור המסורתי בדיו. מיומנות שהולכת ונעלמת. קצת בדומה לסופרי־סת״מ. לומדים לצייר גבעול במבוק ומספר עלים בצבע אחד - שחור. מינימליזם. פחות זה יותר. 

גבעול הבמבוק מסמל את חייו של האדם. כל חלק שלו מסמל פרק חיים שנגמר וגם מתחיל. אמן סומיאה ישכיל למהול את הדיו בכמות המים המתאימה וללחוץ בהתאם כדי ליצור את האפקט הנכסף. היד שלי קשה ולא משוחררת. טומוקו מבקשת שאמיס את הפחם במעט מים בתנועות מעגליות בתוך כלי מיוחד שנועד לכך. תהליך ההמסה צריך להיעשות בסבלנות, בתנועות רכות ועגולות. בעת ההמסה, אומרת טומוקו, האמן צריך להיכנס למצב מדיטטיבי, להשתחרר, לחשוב על הקומפוזיציה ולדמיין בעיניו את הציור. נחמד. אהבתי. נתתי לה במתנה מספר גלויות של ציורי ציפורים ומספר גלויות של לקט. היא קפצה עלי בשמחה והתרגשות יפנית. התרשמתי מאוד מהעובדה שהיא לא ידעה מי זו בריג׳יט ברדו.

ובנימה מדיטטיבית - הוליסטית - במבוקית זו אסיים.