ביג אין ג׳אפן 3 Big In Japan

כשדרור מגיע לטוקיו, אני כבר בדרגת דַאן 2. למדתי לפתוח את הדלתות הצידה. לשים את התיק בתוך סל מתחת לכיסא המסעדה. להניח את הכסף על מגש קטן ולצפות לעודף שיוגש בקידה ובידיים פשוטות, בדיוק כמו שמגישים תינוק ליולדת. אני שמה לב שאני עֵרָה ורגישה למנהגים הקטנים וממהרת לאמץ אותם. אולי כי בסופו של יום, אנחנו נוסעים במכוניות שלהם, ולא להיפך. 


דרור נוחת עם שחר עטוי זקן קפריסאי עָבוֹת ומניירות של קולומבוס. מדבר עם צוות המלון מהר יותר, גבוה יותר וחזק יותר. בעין בלתי מלוכסנת אפשר להבחין שהם לא מבינים כלום. במיוחד כשהם מצחקקים וקדים יותר מידי פעמים.

בבוקר, בתפקיד המארחת המקומית, אני פורסת מניפת אפשרויות לחוויה יפנית במספר מערכות. דרור בתפקיד עצמו, מקפל בעדינות את המניפה ומעדיף להתחיל להכיר את העיר אינטימית, דרך החצוצרות. בחנות מדהימה של כלי נשיפה מתגאה בפני מוכרת החצוצרות הקטנה שחצוצרה היא הכלי הראשון שלמד לנגן כילד. אחר כך נעמד, מילא את הלחיים באוויר וקרע בבכי עם חצוצרה בוואדי של יַמַאהָה.

חמושים במזוודה של מתנקש אנחנו צועדים לעבר בניין משרדים להשלמת המשימה - איתורה של נַאוֹקוּ-סַאן. אַקִיקוֹ מתנצלת. נַאוֹקוּ עזבה את החברה לפני חודשיים. נרגשת מהמפגש הטרנס אטלנטי שעומד להתפספס מבטיחה אַקִיקוֹ למצוא דרך לקשר בינינו. נאוקו יוצרת קשר לקראת ערב. טרגדיה יפנית. היא אובחנה. טיפולים. בית חולים. אוי. אולי ניפגש בגלגול הבא, כארנבות. אני שוקעת בדכדוך שמתפוגג בהדרגה לתוך פרק הסיום של פמת״א. סדרה מצויינת.


קניות. שווקים. מקדשים. מוזיאונים. סיבוב שני. בשוק ברובע אוּאֵנוֹ ראיתי בפעם הראשונה כרוב ניצנים בדיוק כמו בקולאז׳ של לֶקֶט. דרור קונה ג'ינס ״מֵייד אִין גַאפָּן״. אני קונה נעלי ספורט כתומות ״מֵייד אִין צַ'יְינָה״. בְּיוּנִיקְלוֹ, הַפוֹקְס היפני. המידות הגדולות-קטנות. המוכרות מרחפות כצרעות בין ערימות הבגדים, מזמזמות באינטרוַולִים קבועים משפט שמסתיים תמיד ב-מַאַאַסְסְסְס. מורידה נעליים בכניסה לתא המדידה. מופתעת ממסיכת הַכַּוְרָן שמתלבשת לי על הראש בְּדַאעֵש-סטייל כדי שהאיפור לא ילכלך חלילה את הבגדים. 


מתגלגלים. תיאטרון קבוקי ברובע גִינְזָה. נכנסים לְאַקְט אחד של הצגה המתקיימת במשך יום שלם. צופים בקבוקי, בלי סושי ובלי משקפת. גיישות וסמוראים מרחפים על הבמה וצווחים. אני נזכרת בתמונה שצולמה בסטודיו מוריס בקרית מלאכי, אני בתחפושת של גיישה עם אף אדום מבכי, דּוּקִים בשיער וְפּוֹנִי שאמא שלי גָּזְרָה לי באלכסון. מידי פעם נשמעת צעקה או קריאת עידוד של גברים בקהל, זכר לימים בהם היה התיאטרון עממי-מחתרי. 


את מערכת הסיום בטוקיו אנחנו מבלים יחד עם אִיאַן, מורה מאזור מנצ׳סטר, מצטופפים בסמטאות הַגּוֹלְדֵן גַאי. 6 סמטאות קטנות שמחביאות פאבים מיני-מיניאטורים המיועדים לשלושה עד ארבעה אנשים ומוזג סאקה עליז שמספר שלבתים הקטנים בטוקיו קוראים: Rabbit house.


גם אני עובדת בקטן. מחלקת מתנות בבתי-תה קטנים וגם סתם כשמזדמנת שיחה. גלויות של לֶקֶט, בולבול ושרקרק מונחות בכבוד לצד קישוטים יפנים מסורתיים. היפנים אוהבים את זה. הסטטיסטיקות באתר שלי דיווחו על כניסה של 7 מבקרים חדשים מיפן. ועל זה כנראה נאמר - בִּיג אִין גַאפָּן. 

לוקחים אוויר וגם את הַקֵמְפּ-וַאן מג׳אפן קֵמְפֵּרְס, נפרדים לעת עתה מטוקיו ויוצאים למרחבים ההרריים המיוערים של יפן. דרך רכס הרי האלפים הצפוניים, הדרומיים ובזיגזגים עד לקיוטו וחזרה. אחרי שבועיים בטוקיו שכחתי שיש טבע. שלטי ניאון מהבהבים ומסכי ענק חובקים בניינים ביער של פיקסלים ושדות אורז-מלא באנשים.


ארוזים בוַאן בסיסי שכולל סידור שינה ברוח מלונות הקפסולה, אנחנו דוהרים וחוצים את המטרופולין הענק של טוקיו דרך מנהרה בת עשרות קילומטרים וכבישים מעל כבישים. Google maps מאבד את זה ואנחנו אחריו. ה-GPS לא מבין באיזה מִפְלָס הוא נוסע ומציג על המסך במקביל את כל האופציות לכל המפלסים. יאללה בלגן. כללי הנהיגה פשוטים. צד שמאל. נהיגה תחת אלכוהול אינה מותרת כלל. בלי ינשופים ובלי עורכי דין. האחריות קולקטיבית. כל נוסעי המכונית נקנסים ובמאות אלפי יינים. 


לשירותינו פרוסה תשתית מדהימה וחינמית של Road Stations, חניונים המיועדים ללינה בתוך הרכב, מאובזרים בפינות ישיבה בחוץ ובפנים, אוטומטים של אוכל ושתייה ושירותים עם אסלה רבת לחצנים ומחוממת כמובן. הכל נקי. כבר אמרתי. נוח ובטוח לטייל. לא נתקלתי בְּבֶדוּאִים ואני לא מבינה איפה הם מחביאים את הַהוֹמְלֶסִים.


מתחילים בְּהַאקוּנָה. אזור משופע במעיינות חמים שנוצרו בעקבות קריסת הרי געש בנוף מיוער וטבעי. תלויים ברכבל מעל עמק הרתיחה. גייזרים ואדים עולים מהאדמה. תצפית מרהיבה על פוג׳י שמתחיל להתרומם בדיוק במקום בו קַו צמרות-העצים מסתיים. הסימטריה של ההר באמת מרתקת והוא נראה כמו אַיְיקוֹן של עצמו. היפנים מצלמים. גם אני. התרגלנו לראות את העולם דרך הַקְלִיק.


את יום האישה הבינלאומי אני חוגגת באוֹנְסֵן מהמם בְּהַאקוּנָה-מַטַטָה לצד אמזונות יפניות בצבע טוֹפוּ נטולות צלוליטיס. בריכות קטנות בטמפרטורות שונות פזורות בין סלעים ועצי במבוק כשביניהם מקפצים ישבני סושי קטנים. בבריכה חבוייה אפופת ערפילים אני נרדמת או מתעלפת. מתעוררת לקול רעמים וברקים וטיפות גשם קרות שקופצות לתוך הבריכה החמה ויוצרות עיגולים עיגולים. תענוג אמיתי.


הפסקה מתודית על דברים שלא ידעתי -
- לבעלי קעקועים אסור להיכנס לאונסנים ציבוריים. קעקועים קשורים ליאקוזה. יאקוזה זה רע.

- הפורטוגזים הם אלה שהביאו ליפן את הַטַמְפּוּרָה. טַמְפּוּרָה זה טעים. רק שהַטַמְפּוּרָה הייתה עטופה בפעילות מיסיונריות נוצרית ולכן גורשו על ידי שוֹגוּנוּת טוֹקוֹגַאוַוה. השוגון ניקה את יפן מהנצרות אך גם החליט לסגור את שעריה ולבודד אותה בפני העולם לתקופה של 265 שנים מ-1603 עד 1868. תקופת הַסֶּגֶר נקראת תקופת אֶדוֹ (שמה הקודם של טוקיו) במהלכה התפתחו מאוד הערים, המדע, הכלכלה והאומנות. מאוד מעניין. קראתי על זה הרבה.

- היער שלמרגלות פוג׳י מוגדר כמקום ההתאבדויות השני בעולם אחרי הַגוֹלְדֵן גֵיְיט. כ-30 גופות נמצאות ביער כל שנה, למרות השלטים ביער המבקשים מהנואשים לשקול שנית את החלטתם. נזכרתי ביער נורווגי של הרוקי מורקמי. גם בספר היא התאבדה. 

- קַאמִי, הישות האלוהית של השינטו מטיף לתעב לכלוך. הניקיון הוא המפתח לנפש שלווה ומוסר טוב. לפי השינטו, כל דבר חי הוא גם ישות אלוהית ולכן יש לשמור על הכל נקי. מעולם לא הייתי כל כך מקורצפת.

- בקבוצת הווצאפ של השוק היווני הודיעו שעיריית תל אביב מסרבת לתת אישור להפעלת השוק. פרץ מרד בר כוכבא. היוונים הפסידו. השוק עבר בינתיים לכיכר קדומים ביפו העתיקה. לא הבנתי את המהלך הזה.  


לילה יפני בחניון דרכים. אפס מעלות בחוץ. 30 בתוך הרכב. יש מצבר ספייר. צופים בסדרה שְׁטִיסֵל בעזרת ביצת האינטרנט הלא מוגבלת. ככה קוראים לפלא הזה: wifi egg. ואנחנו דוגרים. היום היה אפור קר ומעונן. מחר יהיה בהיר, קר ושמשי. לפעמים אני שוכחת איפה אני. שלט דרכים מהבהב לתוך חלון הרכב מעיד שאני כנראה ביפן.

בבוקר אנחנו מגלים שבילינו את הלילה ממש למרגלות הר פוג׳י. פוטו פוג׳י נכנס לפעולה וההר מצולם בכל התנוחות האפשריות. נהג מונית בדרכו הארוכה לבקר את אמא שלו מחלק תפוזים לכל מי שהתעורר לידו בחניון. אופנוען מנגסאקי מספר באנגלית שבורה שהחליט לצאת למסע של 500 ימים כדי לצלם ציפורים וטבע ברחבי יפן. הוא מציג מפה עמוסת דגלים. דגלים ירוקים לחניוני לינה וצהובים לאתרי צילום. אני מראה לו גלויות של ציפורים ונהנית לשמוע את שמותיהם בשפה אחרת. סוזומה-דרור. צ׳יקובי-ירגזי. הפלמינגו באמת לא טיפשון. 


חוצים את רכס האלפים הדרומיים. משיכות מכחול דקות של שלג מסמנות את הפסגות והדמיון משלים את השאר. חולפים על פני נהרות קפואים כמו מראות שבורות ויערות עצומים. הכיוון - עמק קִיסוֹ דרך הַנַאקַאסַנְדוֹ, אחת מחמש הדרכים שחיברו את טוקיו לקיוטו בתקופת אֶדוֹ ובה פזורות עיירות דואר עתיקות שנשתמרו. נַאקַאסַנְדוֹ (דרך ההרים) שימשה נתיב להעברת מודיעין והיתה מותרת רק לסמוראים או למי שקיבל היתר מהשליט המחוזי. מאוחר יותר הותר גם מעבר של סוחרים, אמנים ופשוטי עם. לנשים היה אסור לנוע בדרכים. שוֹגִינִיסְטִים שכמותם. 


בעיירה השנייה אנחנו כבר מבינים את הרעיון הכללי ומחליטים לוותר על ההמשך. עיירות סינטטיות וכמות מופרזת של חומרים משמרים. מאוכזבים ועייפים אנחנו גם טועים. חושבים דרומה ונוסעים צפונה. הערב יורד. הדרך מתפתלת והמשמעת הסמוראית מתרופפת.

מחליטים להתפנק ולישון את הלילה בְּרִיוֹקָן, מלון בסגנון יפני מסורתי ובעברית - צִימֵר עם פוטון. מזמינים דרך בּוּקִינְג.קוֹם מה שזמין ובמרחק קצר. הכתובת מובילה לְטוּרִיסְט אינפורמיישן וליפנית-סאן שלא יודעת אנגלית אבל יוצאת מגדרה כדי לעזור. צ׳וֹטוֹ צ׳וֹטוֹ (רגע רגע). מושכת ביד ומבקשת שנעקוב אחריה לחדר אחורי במשרד. פותחת חלון, מצביעה על דראגסטור מואר ומתחילה לספור ממנו חמישה בתים ביפנית. Waze בגרסה מקומית. זה עובד. הגענו.

בפתח הדלת של הרִיוֹקָן ניצב לפנינו טְרִיוֹ יפני: קְוַוואזִימוֹדוֹ, קְרוּאֵלָה דֶה וִויל והאחות החורגת של סינדרלה. הם עומדים המומים וקפואים, כל אחד נוטה לכיוון אחר אבל שלושתם יחד לא מבין מאיפה הגענו. אנחנו מנסים: בוק? בוקינג? בוקינג דוט קום? הַאי-הַאי-הַאי הם מנידים את הראש יחד וקדים במרץ כאילו נתקע שם המפתח. 


קרואלה מובילה אותנו לחדר חמים ונעים. תחת פוך, מזרון טַאטַאמִי וְפוּטוֹן אסיים בלילה טוֹן.