ביג אין ג׳אפן 4 Big In Japan

בדרך המתגלגלת בין הרים ובין סלעים משמעת הכתיבה מתרופפת. הטבע הדומם ישאר דומם עד שתגיעו לראות בעצמכם.

התנועה במרחב מקרבת, מרחיקה ומתעתעת. התקשורת מוגבלת והשפה הופכת להיות סכיזופרנית, רק מילים בודדות שנאמרות בהטעמה ודגשים מיותרים. אנחנו אינטימיים. זזים כמו שמשון ויובב בין הנופים והאנשים שמשתנים עם מזג האויר והנוף. יפנים של ים ויפנים של הרים, יפנים של עיר ויפנים של כפר ומעל לכל ה-90 מליון פטריות - מרחפים המקדשים, האונסנים, האדיבות, הסדר והניקיון.

קיצור תולדות הזמן הַיָּפָּנִי, שמסתכם בארבעה שבועות נותן את אותותיו. פחות מעכלת, יותר מתרגלת ומבינה.

מתרגלת למראה של בית קטן עם גג קשקשים אפור. לשדות אורז טבולים בשלוליות. להרים המיוערים. לחבורות קופים בתספורת רוֹד סְטוּאַרְט שחוצים במהירות את הכביש. למכונות השתייה שמגלגלות בקבוק תה חם בטמפרטורה מושלמת. לאטריות סוֹבָּה קרה או חמה עשויים קמח כוסמת. ללקט במקלות גם טוֹפוּ פְלַאפִּי חמקמק. מבינה עכשיו למה הם מתכוונים כשהם שולחים אותי לדְלִינְק פּוֹיְנְט drink point וגם כשמשהו לא מצליח - כנראה שלא עשיתי נכון.

בחניון דרכים באלפים הצפוניים השמש רק חצי עולה. מתעוררים לקור מקפיא ולקולן הַמֵּאַנְפֵּף של עובדות ניקיון שמקרצפות לקצב מוסיקת פופ שנשמעת כמו מגירת סכו״ם שנפלה והתפזרה. החניון מתחיל להתעורר ומתוך מכוניות בדגמים מיניאטורים מבצבצים ראשים שחורים בין שמיכות פוך ושקי שינה.

החניונים האלה שנקראים: Michi no Eki (מיצ׳י-דרך אקי-תחנה) מתוחזקים על ידי הממשלה ונועדו לשמש כאזורי מנוחה, לקדם מסחר, תיירות מקומית ואת זיו פנינו. אני מפתחת סקרנות נוירוטית כבר בשעות אחר הצהריים, לאחר שאנחנו מסמנים Pin אדום ב-Google Maps שמכוון לַמִיצִ׳י הבא בו נבלה את שעות הערב והלילה. מנסה לנחש לפי צבעי המפה ופיתולי הדרך את הנוף שנתעורר אליו מחר, איך יראה המרחב הציבורי ומה המרחק לאונסן הקרוב. אנחנו אמנם מתגלגלים בדרכים - אבל בתנאים של חמישה כוכבים מפוזרים בשביל חלב של סויה.

וגם מאמצת שיגרה חדשה. אוספת בחנויות נוחות חוברות לילדים, מקומונים וחינמונים. מה אני אעשה עם זה. אין לי מושג. בינתיים מתבוננת בכתב, בתמונות ומנחשת. מצלמת פוסטרים של נעדרים עם עיניים עצובות שתלויים לצד מפות אטרקציות. מנהלת כמעט מידי יום שיחת וידאו השכם בבוקר שעון ישראל עם מיכל וטל כשאני אוחזת ביד ברווז גומי צהוב ופוצחת בשיר ״אבל אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני״. שלא ישכח חלילה מי אני ומה שמי.

מתגלגלים.

על טאקיאמה כתבו שהיא כפרית ואותנטית. אני מחפשת את הכפר בין האוטובוסים ששופכים לתוכה ערימות תיירים מקומיים שגם פה הולכים אחרי דגל וכובע. נדהמת לגלות שהם עומדים להצטלם מבלי להוריד את המסיכות. את האותנטיות האבודה אני מוצאת בשִׁירַאקַאוָוה-גּוֹ, עיירה קטנה במחוז גיפו, שוכנת בעמק יפה באלפים היפנים וידועה כאחד המקומות הכי מושלגים ביפן. העיירה הייתה מנותקת שנים רבות בגלל מפולות שלגים והתפתח בה סגנון חיים אחר. גגות הבתים (Gassho) משופעים, סכוכים ועבים במיוחד כדי לשאת משקולות של שלג כבד. חלל עליית הגג שימש שטח עבודה לגידול תולעי משי והפך לענף מרכזי בפרנסת הכפר. אנחנו מבלים בוקר נחמד בין בתי העץ בכפר שהשתמרו עוד מימי תקופת אדו.

במקדש אייהיי-ג׳י, מקדש בודהיסטי מקסים ועצום בלב יער מסתובבים פרחי נזירים יחפים ב-5 מעלות ומתרגלים זַאזֶן, ישיבת מדיטציה. הם שרים ומתופפים בתוף גדול שרועם ומהדהד עוד הרבה אחרי הבום. מרגישה את התוף מהדהד דרך כפות הרגליים הקפואות ומחזיר להם רק במעט את התחושה. רוכשת חם צוואר סִיבִּירִי שמרגיש כמו חבורת ארנבות.

סימני דרך.

לא ראיתי גרפיטי. קירות חדרי השירותים נקיים, בלי מדבקות ער״ן או סיוע לנפגעות תקיפה מינית. ליד הכיורים יש אגרטל פרחים. בכבישים המהירים יש תשלומי אגרה רבים. לא פיצחנו את השיטה. משלמים ובוכים. יש מליוני מקדשים בכל מקום. לכולם יש קידומת ״הכי״. הכי גדול. הכי חשוב. הכי בודהיסטי. הכי עתיק. הכי גבוה. הכרזתי על אוֹבֵר-דוֹז של מקדשים. חוץ מזה שנמאס לי לחלוץ נעליים. ועוד ״הכי״ אחד אחרון. האונסנים הציבוריים הם הכי טובים וסגורים ביום שלישי. ראינו צֵ׳רִי בְּלוֹסוֹם ועוד צֵ׳רִי בְּלוֹסוֹם. יפה.

סימנים אחרים.

- אבא שלי מדווח שהוא מרגיש 8.5 בסולם עזרא. יופי.

- השכנה מדווחת שהשכן הסתום מקומת הקרקע פירסם את הבית למכירה. יותר גרוע ממה שיש עכשיו לא יכול להיות.

- ״שטיסל״ נכנס לי לוריד ויש גם עונה שנייה. ישר כוח!

בדרך לקַנַזַאוָוה ששוכנת בין ההרים לים-יפן, מול קוריאה. אני מגלגלת שוב את המילים ים-יפן ומרגישה את המרחק. אנחנו נוסעים במנהרות אינסופיות שחוצות רכסי הרים. 15 ק״מ בתוך מנהרה. ועוד אחת. דרור נהג בשנה האחרונה יותר בצד שמאל מאשר בימין, מלהטט עם הקמפ-וואן בספירלות צרות שמקיפות הרים. במגרשי חניה מקפיד לאזן את גוף המכונית כמו מתאבק סוֹמוֹ לפני התקפה, מיישר שמאלה ועוד קצת ימינה עד שהרכב חונה בדיוק מושלם בין הקווים.

חולפים על פני יערות במבוק גבוהים, מפלי פֵנְג-שואֵי והרים כחולים שנראים כמו תפאורה מגיזרי נייר. עוקפים באלגנטיות מרכזי ערים שיש להם שמות של צמיגים, מצברים ומכוניות. סַיוֹנַרָה יוֹקוֹהַמָה. סַיוֹנַרָה טויוטה. על גשר ענק במפרץ נמל טוּקַאי נפרסת לעיננו מפלצת התעשייה של הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם דרך גושי בטון, ארובות מעשנות וְדוּדִים שרוקחים מליוני מכוניות שיחצו את הים הגדול אל כביש איילון.

עוצרים לאתנחתא עירונית קטנה בקַנַזַאוָוה. גני קַנרוּקוּאָן, הגן בעל שש התכונות הטובות לפי מדריך הגנים הסיני: מרווח, בודד, מקורי עם ניחוח עתיק, מים זורמים ונוף יפה. הגנים נחשבים בין השלושה הכי יפים ביפן. אני חושבת שהטבע יותר יפה ויש לו שפע תכונות טובות. בין עצי הגן פזורים פועלי גינון במדים כחולים שמנקים אבק מאדמה תחוחה. השימוש בחבלים במקום אקדחי סיכות פשוט ויפה. אני מאמצת אותו.

העיר לא הופצצה במלחמת העולם השנייה ולכן השתמרה. מבקרים ברובע התענוגות ובבית גיישה-פרנק, בית בן 200 שנה שמציג כלי איפור, מניפות ומחיצות נייר מצויירות. בדרך מלווה אותנו קשיש קוזו נמרץ בדרכו לתפילת עַרְבִית במקדש בודהיסטי ברובע. הוא שואל מאיפה אנחנו. למדנו להגיד ״יסראל״ כמו שהם אומרים. ״נתניהוווו״. הוא מכריז מתלהב ומדגיש את ה״יהו״ חזק, כמו במכת קרטה. נתניהווו אִיז סְטרוֹנְג, היא אִיז ריץ׳. ומוסיף תנועת אגרוף מונף. אחוות הקיסרים נתניהו-אַקִיהִיטוֹ.

עכשיו כשאני כאן וחולצת נעליים בכל מקום, אני מבינה כמה חסר טעם היה מצד השף שגב משה להגיש לראש ממשלת יפן קינוח בתוך נעל. לא יפה.

חודש עבר מאז עזבתי את יפו והגעתי ליפן. לפעמים אני מקלידה ״ו״ במקום ״ן״. נבהלת והופכת את העולם בחזרה. גם טוקיו וקיוטו. מתהפכות. היפה והחיה. טוקיו אינטנסיבית וטורפת. קיוטו ענוגה ומקודשת.

בקיוטו אנחנו נחים בחדר מלון נחמד במרכז. מטיילים בין מתחמי מקדשים יפיפיים ורחובות עץ צרים שמוארים בשלל פנסי נייר. מסביב עשרות רבות של גיישות וגיישים שהגיעו לעיר כדי לקנות חוויה יפנית בחנויות הרבות שמשכירות תלבושת יחד עם צלם שמקפץ ומנציח אותן מלפנים ומאחור ליד צ׳רי בלוסום ועוד צ׳רי בלוסום ועוד צ׳רי בלוסום. ואני אומרת. יש יפן גם בלי צ׳רי בלוסום.

בזמן שהאירו רקטות את שמי תל אביב, נדלקו האורות במקדשים של קיוטו וצבעו את השערים והפגודות בצבע גחלים אדום. על המדרגות מתחת לשער הצטופפה מקהלת ילדים מקישה בכלי עץ ושרה על סוף החורף ובואו של האביב.

העיר מאפשרת שיטוטים בנפרד. אני קונה קְרֶמִים לַפָּנִים שנמכרים רק ביפן ומבטיחים חיי נצח. דרור קונה חבר יפני צבעוני בעל ערוץ יוטיוב פעיל שמציג את עצמו כמעצב ומשורר בשם קְיוּרִיוֹ.

קְיוּרִיוֹ מחזיק בוטיק קטן, מבולגן ועמוס חפצים כשעל כולם מתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה מזהב. הם שרים ומנגנים בגיטרה. אחר כך מנהלים דו שיח של חירשים שמוקלט בקליפ שמצחיק אותי כל פעם מחדש. אני פוגשת את קְיוּרִיוֹ ביום המחרת. הוא מקבל את פנינו שמח עם קפה ובוטנים. מדפדף באלבום לקט בהתפעלות, שואל שאלות רציניות בסגנון כאן-תרבות ואחר כך מציג בפני את העיצובים שלו לחצאיות שהוא תופר מקימונו. יש גם דגמי חצאיות לגברים עם רוכסן במקום הנכון. אנחנו עפים על עצמינו, מחליפים מתנות וחותמים אחד לשני כמו שני טמבלים. קיבלתי ספר שירים שלו ביפנית ונתתי בתמורה 3 תמונות קטנות של לקט. אני מרגישה שהעסקים שלי הולכים בכיוון הנכון.

ורגע לפני שעזבנו את קיוטו אנחנו משתתפים בסדנה לכריכת ספרים אצל המאסטר צוּטוֹמוֹ שעבד פעם בפנאסוניק אבל החליט כבר בגיל צעיר לעזוב את מנעמי ההיטק וללמוד את האומנות המשפחתית. בחדר קטן עם מכונת כריכה נדירה, גלילי בדים ומלחציים פשוטים, הוא כורך ספרים כבר 60 שנה. הספרים נכרכים בבדי קימונו שנתפרו לצורך הופעה ולא נהוג ללבוש אותם שוב. אנחנו תופרים, מדביקים ויוצאים עם שני ספרים מקסימים.

ובלוג יפני אחד.

פורים שמיח!

https://drive.google.com/drive/folders/19yrKP_K9ZyJaHn65srKCvprHa28dqcpe?usp=sharing
https://www.youtube.com/watch?v=8L0aM2riH34