פרק שני

 
הי לכם,
אני כותבת לכם כששלג יורד בחוץ, בבית מדהים באמצע שום מקום שזה אומר בערך 20 דקות מסנטה-פה במדינת ניו מקסיקו, למרגלות אח בוער... חושך, דממה בחוץ רק הרעש של ניפוצי העץ באח, האש מאירה קלות (ואני תוך כדי בודקת את מיומנות ההקלדה העיוורת שלי... די סביר אבל דורש שיפור...) אבל אחזור לאח ולבית המהמם הזה אחר כך, כי התחלתי לכתוב כשהיינו עדיין בקולורדו בלודג' באמצע הדרך... חוץ מזה שאין כאן אינטרנט וגם ככה אשלח את זה רק כשאהיה מחוברת לחוטים של העולם...
התעוררתי מספר פעמים במהלך הלילה. משכתי עוד ועוד, היו לי מליוני חלומות שמאפיינים נסיעות, שזה אומר סיוטים... כמו זה שהעיר אותי לגמרי, חלמתי שנגמר לי כבר הטיול ואני נמצאת בעבודה ולא ברור לי איך הכל נגמר כל כך מהר, רק התחלתי להינות והילה מהעבודה אומרת לי שאני פשוט לא זוכרת אבל באמת נעדרתי ל- 3 שבועות ואני משום מה זוכרת רק שבוע.... סיוטים שכאלה... אבל בארבע לפנות בוקר נראה שהספיק לי, אז קמתי.  בחוץ קור מקפיא, האיזור פתוח. נראה לי משהו כמו מינוס עשר, קור חותך בעצמות.
ניצלתי את השעות ואת האינטרנט החופשי כדי להתעדכן קצת במה שקורה בקוטנדו  אשר מיד עם נסיעתי, בקול תרועה, הפכה לאקאמאי. מליוני מיילים מאקאמאי...החל מברוכים הבאים למחלקת הכספים של אקמאי ו-looking forward working with you  ועד התראות  על גירסאות של תוכנה לא תקניות שמותקנות לי במחשב (האח הגדול...), נראה שתם עידן התמימות השכונתית של קוטנדו...
 
בעלת הלודג' המליצה על בית קפה שמגיש ארוחת בוקר טובה . יש כאן הרגשה אמיתית של ה- wild west. חלק מיושבי הקפה, קאוביים מזדקנים, המלצרית אינדיאנית  עם תסרוקת מוזרה עוברת וממלאה את כוסות הקפה האמריקאי הדלוח.  כולם מחייכים ומלוקקים ומסבירי פנים.
באמריקה, כמו באמריקה, מה שלא תזמין, יהיה בסוף טבול במוצק שעבר תהליך התכה... זה מדהים כמה הם אוהבים להטביע את האוכל בנוזלים שמנוניים... בקיצור... אני חשבתי שהזמנתי חביתה תמימה, לא ברור מה הלך שם בדיוק על הצלחת, אבל זה נראה רע ...  עיסה גדולה עם ניצולי חביתה שהתחפשה...ובצבוצים של שעועית אדומה וירוקה, הם קוראים לשילוב המרהיב הזה של השעועית האדומה והירוקה בשם הקוד: Christmas בגלל שהקישוטים של חג המולד הם שילוב של נצנצים אדומים וירוקים...המושג הזה שלמדתי בארוחת הבוקר... היה הדבר הכי מעניין שהיה בצלחת בשמונה בבוקר אחרי 4 שעות ערות ורעב...
נסענו לכיוון Taos שנמצאת כבר בניו מקסיקו. בלי להרגיש עוברים את הגבול, קולורדו היא בין המדינות הבודדות באמריקה שהגבול שלהן מצויין בקווי אורך ורוחב (לא נהר או שרשרת הרים שמפרידה בין המדינות). אז בלי להרגיש פשוט חוצים שלט. הנוף משתנה, מזכיר את נופי המדבר של הסידרה שהתמכרתי אליה Breaking Bad שלא במקרה מצולמת באלבקורקי שבניו מקסיקו, אבל עדיין רואים שלג לאורך המישורים הגבוהים.
Taos בסדר, לקח לי זמן עד שהתחלתי לחבב אותה, זה קרה אחרי שוטטות קלה ובעיקר תוך כדי שיחות עם אנשים מקומיים. בכלל בטיול הזה אני מדברת הרבה...
יש כאן הרבה אינדיאנים שמתפרנסים ממכירת מזכרות מעפנות. העיר מיוחדת בכך שכל המבנים בנויים בסגון ספרדי. בתים עשויים חימר, נמוכים וארוכים וכולם צבועים בצבע חום אדמה, משתלבים יפה בנוף. 
זו עיר שיש בה מרכז גדול של מורשת האינדיאנים... קצת כמו שאור יהודה היא מרכז מורשת יהדות בבל... מה שמעניין זה שפע האומנות הפלסטית שיש באיזור, שמתחיל כאן ומגיע עד סנטה פה.
טאוס משכה אליה הרבה אומנים אמריקאים בגיל 50-60 שהחליטו לעזוב ערים מרכזיות ולעקור לשם כדי ליצור ולהזדקן בשקט. סוג של פלורידה אבל עם אינדיאנים, בתי חימר וגלריות.
יצא לנו לדבר עם כמה בעלי גלריות ויש מלא... כולם מספרים שהם עברו לכאן לפני כ-15 שנה, שהם מתים על המקום, שיש בו חופש וקצב אחר. לכל אחד מהם יש סדנת יצירה וגלריה מעוררי קנאה.
האיזור כולו עד סנטה-פה מלא באומנות ברמות שאי אפשר לתאר. אומרים שהאזור משך אומנים מהרבה סיבות: התאורה במקום מתאימה לציור, מזג האויר הנוח ובעיקר הסובלנות של התושבים המקומיים (כולם מציינים את זה) .
D.H. Lawrence היה מתושבי המקום בזמן שכתב את הרומנים האסורים שלו.  המקום אסף אליו בשנות העשרים-שלושים הרבה אומנים חדשניים, בוהמיינים שעזבו את חיי התרבות בערים הגדולות וחיפשו חיי קהילה פשוטים, ליד האינדיאניים.
בטאוס עובר נהר הריו גרנדה בקניון מרשים.  הדרך לסנטה פה עברה בכבישים ועיירות מוזנחות. היינו מתים לעצור לשתות קפה, אבל הכל סגור ומסוגר.
הגענו אחר הצהריים לסנטה-פה. סנטה-פה (חוץ מזה שזה דגם של מכונית יונדאי כמו שגיא אומר) היא גם הבירה של ניו מקסיקו והוכרזה ע"י אונסקו כאחת מ-5 ערי האומנות בעולם.  
כאן , בסנטה-פה, דרור אמור היה לפגוש את טום בלוג שהיה הראשון להעסיק אותו בחברת הסטרט-אפ שהקים, לפני 24 שנים, כאשר דרור הגיע לאמריקה לחפש עבודה ללא אישור עבודה.
טום הוא ג'ינג'י נמרץ ומבריק, גייס אותו אז לעבודה וסידר את כל האישורים. די מהר החברה מאוד הצליחה וטום עשה אקזיט שסידר אותו יפה בחיים. מסתבר שהוא זוקף לזכות דרור חלק גדול מההצלחה וזה ניכר מאוד הן בהערכה אליו והן בשפע וברצון שלו להסביר לנו פנים ולארח אותנו.
זה לגמרי לא היה צפוי, גם לא מצידו של דרור, חשבנו שניפגש, קצת נוסטלגיה, חיבוקים נשיקות וכאלה,  אבל טום פשוט איש מדהים שלקח את המפגש מאוד ברצינות, פינה זמן ומשאבים והיה לבבי בדרך נוגעת ללב.  הוא עבד כיועץ אסטרטגי (בתחום הטכנולוגיה) בכל מיני חברות ולפני מספר שנים החליט לעשות שינוי משמעותי, למד משפטים והוא היום עובד במשרד התובע מחוזי (DA) באלבקורקי, נשוי ואב לשניים.
יש לו רשיון טיס, לדעתי גם מטוס פרטי כי הוא כל הזמן דיבר על תחזית מזג האויר וכיוון הרוחות  ושהוא יטיס אותנו ברגע שיתבהר...  בגלל שהבת שלו התקבלה לביה"ס פרטי מכובד באלבקורקי (שעה נסיעה מסנטה-פה), הם סגרו מאחריהם את הבית המדהים שלהם בסנטה-פה, השאירו אותו פשוט כפי שהוא ועברו לאלבקורקי.  בסופי שבוע הם באים לכאן, אבל בגדול הבית עומד ריק. ואת הבית הזה הוא נתן לנו למשך השהות שלנו כאן. אתם לא מבינים איזה בית זה... ובעיקר באיזה מקום  הזוי הוא נמצא.  משהו מדהים.  בית בסגנון ספרדי כמובן. הכל עץ  ולבנים. מהמם..
אחרי החיבוקים והנשיקות, וכל משפטי ה"לא השתנית בכלל"  ו"הייתי מזהה אותך ברחוב"... הוא לקח אותנו למסעדה מקסיקנית מדהימה- חריף ברמות שאי אפשר לתאר.
יש להם, למקסיקנים, שמבשלים לאמריקקים טכניקה מעניינת לעזור להם להתגבר על החריפות, הם מגישים יחד עם האוכל החריף כמו אש גם טורטייה ודבש. אחרי שלוקחים ביס ולפני שמתחרשים מרוב חריפות... לוקחים ביס גם מהדבש והטורטייה. זה היה נראה הזוי לערבב דבש עם צ'ילי... אבל פיקוח נפש... וזה דווקא הוכיח את עצמו גם כטעים וגם כיעיל.
אחר כך הלכנו למועדון עם מוסיקה חיה, טום מקסים, מדבר בלהט ללא הרף. הוא איש חכם עם מאגרי ידע בלתי נדלים. סיפר לנו הרבה דברים על החוקים וההסטוריה של האיזור וגם על העבודה שלו כתובע. על בעיית המים שיש במדינות מסויימות באמריקה. (לא רק אצלנו).  אני מודה שאני עדיין מתפעלת מכך שהוא הפקיר בידינו את הנכס היקר הזה שלו על כל תכולתו, כשאבני היסוד של הקשר שלו עם דרור מבוסס על חברות בפייסבוק... שגם היא נעשתה רק לאחרונה, לפני הנסיעה...
סנטה פה יפה יפה יפה, גם כאן יורד שלג כל הזמן אבל בהיר, אפשר להסתובב, לא נורא קר וגם כל הזמן נכנסים לגלריות מחוממות.  יש כאן בשטח די קטן כ-250 גלריות מדהימות גם בעיצוב שלהן וגם בפריטי האומנות שמוצגים בהם.
ירד שלג כל היום, והעיר מרהיבה  במיוחד תחת מעטה השלג.
אז אחרי שגמעתי אומנות לכמה שנים טובות, החלטנו להנות קצת גם מהבית. קנינו קצת אוכל, הדלקנו את האח... ו....בקיצור... אם הייתם יכולים לראות באיזו פוזיציה אני נמצאת כעת כשאני מתקתקת במחשב... לא הייתם מאמינים... גם אני לא... אפילו אם הייתי מזמינה את סטיבן שפילברג אישית לביים סצינה, הוא לא היה מעלה על דעתו סצינה כזו מושלמת. .
.. אני ליד אח בוערת, בבית של אולי 5-6 מליון דולר לפחות, בעיר סנטה-פה, באמצע שום מקום, השכן הכי קרוב נמצא במרחק של 20 דקות נסיעה על כביש מושלג... בחוץ יורד שלג ואני על כורסא מפנקת, צופה בפתיתי השלג  הרכים ומקשיבה לפצפוץ העץ באח... נראה לי... שבתנאים האלה אני יכולה לכתוב שוב את "מאה שנים של בדידות"...
זהו יקיריי. מחר אם יתבהר מתוכננת טיסה בשמי הארץ... חשבנו לבקר בסנט אלמוס, מכון המחקר של נשק גרעיני, שיבוט גנטי... אולי אחזור עם אוזן שלישית...נראה...
ביי ונשיקות