על פלמינגו, מיגרנה, אושר וראמדאן בריטי

את הסמטאות והשדרה הרועשת של יפו על תושביה הישרים והעקומים החלפנו לשבועיים הקרובים בסמטאות האנגליות של Wirksworth ואני מהלכת בהם ומחפשת את הקו המנחה המחבר בין שני הקצוות ודי מהר מבינה, שאין אחד כזה מלבד העובדה שאני נמצאת עכשיו פה עם דרור ולפני כמה ימים הייתי שם. גיאוגרפיה.

הקוטג׳ הקטן, בדיוק כמו שעזבתי אותו לפני כארבעה חודשים ו-40 ומשהו ציפורים…רק השבילים אליו נעשו צרים יותר בגלל הצמחייה שהתעבתה וגדלה, מטפסת כמו גנב על החומות. צמחי התבלין ששתלנו בחורף גדלו כל כך מהר ולצידם הסתננו גם סירפדים אכזריים. גולת הכותרת היא ללא ספק - הפטרוזיליה. טרייה, דשנה ובכמות מכובדת לשיווק סיטונאי. ניסיתי כמה פעמים לשתול פטרוזיליה בארץ, תמיד יצאו לי ממנה רק פרחים…

אז עזבנו את צום הראמדאן, המואזין, החאפלות של פתיחת הצום מידי ערב ופסטיבלי ההשקות של ״הפלמינגו לא טפשון״, לטובת חגיגות ״יום האב״. בפעם הקודמת, בחודש פברואר, חגגו כאן את ״יום האם״. כל הסימטריה המיגדרית הזו של ״יום האב״ עם ״יום האם״ מעייפת…
בחלונות הראווה של חנויות הבוטיק הקטנות החליפו את לבבות השושנים, הצעיפים הדקיקים וקופסאות האיפור במכשירי ניווט ומדידה אקזוטים, ספרי מסע וקופסאות עץ מהודרות ובעיקר מיותרות, כאילו שבכל אבא תמים מסתתר לו רובינזון קרוזו קטן ומסוקס. שיהיה.

בבוקר, מתוך הקוטג׳ הקטן, מיד לאחר ארוחת בוקר קטנה מנחמת ומשקמת (ואני אפרט בהמשך את עניין השיקום) שמענו צלילים חזקים של תופי תזמורת לכת, בקצב טם-טם אפריקאי. ללא היסוס, עזבנו מיד את תה הצמחים המשקם, טרקנו את הדלת, כאן לא חייבים לנעול... ופנינו בצעדי מארש לכיוון ממנו בוקעים הקולות. שם, ברחבת הכנסייה, קבוצה של פנסיונרים גרמנים בלבוש מסורתי, רוקדים במעגל. הנשים לבושות כמו היידי בת ההרים והגברים כמו פטר רק בלי הזאב, וכולם בן-בת, בת-בן, רוקדים בזוגות את ריקוד ה״מוריס״. לצידם נגני אקורדיונים קטנטנים מעץ ועוד מספר מתופפים. בצד עמדה קבוצה של צעירים לבושים בגדים וכובעים שחורים, לרגליהם קשורים פעמונים רעשניים, הפנים שלהם צבועים בצבע כחול גותי ועליהם ציורי פנים יפים יפים וכולם אוחזים במקלות.
קבוצת הצעירים חיכתה שפטר והיידי יסיימו את חלקם בריקוד ואז יצאו גם הם בריקוד וודו כזה, תוך כדי שהם מכים בתנועות מלחמה עם המקלות לקול רעמת התופים. 
יפה! בוקר טוב גם לכם!

שאלנו את אחת הרקדניות הכחולות מה פשר צביעת הפנים והיא סיפרה שפעם היה נהוג להשתתף בלהקת רקדנים כעבודה נוספת, ולכן הרקדנים היו מתאפרים כדי להסוות את זהותם מפני בעלי הבית, המעסיקים אותם.

וכדי שאתחיל וגם אסיים…אז בעניין השיקום…
אתמול אחר הצהריים, דרור לבש את מכנסי ה״דקטלון״ המשובחים שקנה, בעלי 17 רוכסנים שבן רגע הופכים ממכנסיים ארוכים לקצרים, לקצרים יותר, ויש לי הרגשה שבתנאים מסויימים גם לחצאית… ויצא להליכה שגרתית אל הגבעות סביב, תוך שהוא מצהיר בשמחה והפקרות אופיינית, שהוא יוצא לטבע כמו שהוא, נטוראל, לא לוקח טלפון וגם לא ארנק וללא שום אביזר מודרני, טרק את הדלת אחריו ויצא. 

אני לעומתו, נשארתי בקוטג׳ עם שלל פלאי טכנולוגיה, שני מחשבי מק-פרו, שני אייפון 7, שני זוגות מפתחות, קלסר אחד של ציורי ציפורים שאני שוקלת מה לעשות איתם ורצון עז ״לעשות לביתי״… לא ברור מה בדיוק… כי לדאבוני, לא הצלחתי להגיע לזה… 

לפתע הרגשתי איך מזדחל אלי בשקט ובבטחה כאב הראש הכי גדול שהכרתי בחיי. כאב ראש עצום, מפלצתי ובלתי ניתן לשליטה, פטישים דופקים לי מתוך הראש החוצה ומלגזות וטרקטורים מלווים אותם. זה היה אכזרי! רצון עז לצאת מהגוף ולברוח. ובהמשך לפסטיבל הפירוטכני שהלם בראשי, נוספו גם בחילה איומה שסירבה להתפנות לי מהגוף… ובגלל שאנחנו בחוויה פסטורלית בגדול…אז ברקע התנהל החוג של מפעילי פעמונים בכנסייה והם צילצלו וצילצלו ללא הרף, לפי החשבון שלי הם הגיעו כבר לשעה 38…
בקיצור - לא היה לי כדור לשיכוך הכאב, לא אדוויל ולא 16 מ״מ… החנויות כבר סגורות וגם לא הרגשתי שאני מסוגלת להוציא הברה מסודרת מהפה למעט אנחת כאב… 
בשארית כוחותי, קיבלתי החלטה אמיצה לאבד צלם אנוש ולהרים ידיים, עדיין בכבוד ולצלילי הפעמונים של פרחי כמורה למתחילים … 
ואז בשלב מסויים של שעות הערב המאוחרות, נשמעה דלת נפתחת וקולות צהלה. דרור חזר. מזיע, אנרגטי, מרוצה ובעיקר אדיש לדרמת הרקוויאם שמתחוללת בחדר השינה. די מהר הוא השיג לי שלל כדורים, תה מהביל, אסלה להקאה ומסז׳ וטיפל בי במסירות עד שנרדמתי (או התעלפתי)…
אחר כך העברנו ערב שקט ורגוע בבית, אני כמו מי שראה שד, ודרור מנגן ושר על גיטרת המרטין היקרה החדשה והאיכותית שלו.
בבוקר קמתי חדשה ורעננה. איזה כייף.

זהו! הייתי חייבת לחלוק את זה, זה היה חלק משמעותי בקבלת הפנים שלי כאן…ומעכשיו יכול להיות רק טוב יותר…

הצעדים שלנו כאן קטנים. הכל במרחק נגיעה. בערב צעדנו חמישה צעדים אל הפאב המקומי הקטן. שם חיכו לפגוש אותנו פיל (Phil) ואשתו פאם.
פיל איש שמח ומסביר פנים, עטור שיער וזקן ארוכים, לבנים ופרועים ובעל אנרגיות שיחה מרשימות. הוא  יכול לדבר עד אין סוף ועל כל נושא בפרט אם זה קשור להסטוריה ולפולקלור של היישוב.
אי אפשר להגיד את אותו דבר על אשתו פאם, היא נמצאת באיזור חיוג שונה לגמרי… במהלך השיחה איתה ליווה אותי חוסר ביטחון קיומי. 
לא הצלחתי לפרש את ההפסקות שנוצרו בשיחה והאם אני היא זו שצריכה להגיד עכשיו משהו? או שאולי זה התור שלה עכשיו לדבר?? 
כמו כשקורה כשנלחץ לפעמים הטלפון ושומעים ״הלו״ מהצד השני, אבל לא ברור בכלל, מי התקשר למי… 
בכל אופן, יאמר לזכותה, שהיא הביעה עניין וסקרנות גדולה בספר ״הפלמינגו לא טפשון״ והתעקשה שנעבור על כל עמוד כדי להבין מי זו הציפור, מה תכונותיה ולמה ציירתי את מה שציירתי - מה שדרש ממני לתרגם את עיקרי השיר ואת שם הציפור באנגלית (הכינותי מראש) ואז לחכות שהיא תעבד את המידע… 

כן, אפשר להגיד שהפלמינגו עף לממלכה הבריטית ואפילו קיבל תואר של כבוד. מסתבר שלא מעט מהמקומיים ידעו וציפו לבואי עם הספר, בעיקר בגלל שדרור סיפר להם בביקור האחרון שלו, שאנחנו רגע לפני הוצאתו ועשה שירות יאה בבניית ציפיות. וגם, רובם כאן בכפר חובבי ציפורים. למעשה התעוררה דרישה מסויימת לתרגם את השירים לאנגלית… אני מחייכת ומתפתלת לאחור… קצת כמו הפלמינגו כשהוא ישן… 

עכשיו מכאן, אני די מתגעגעת לתחושת שיכרון היצירה שליווה אותי בחודשים האחרונים, להתקף המאניה שהיה לי בכל הנוגע לאיור הספר, ההתמסרות להסתחרר ולעוף בתוך שטף של כנפיים, טפרים, מקורים ונוצות.שהתחיל למעשה כאן, בחדר קטן ושקט בממלכה הבריטית והסתיים במרפסת הרועשת של יפו. מבוקר עד ליל, לאור פרוז׳קטור של 1,000 וואט, לומדת, מציירת, מייבשת, סורקת ועורכת דף דף - 80 עמודים. 

בשעות הערב, הייתי יוצאת להפסקה קלה, שולחת הודעה לחברה היפואית שלי, נפגשות בשדרה פינת מיכלאנג׳לו ויחד משוטטות ברחובות תוך כדי שאנחנו מנסות להבין ולפתור את כל הבעיות בעולם, בשורטס ונעלי אצבע. 
מידי ערב הייתי מראה לה בטלפון את הציפורים החדשות שנחתו על הדף , מספרת על תוכניותי למחר ומקשיבה בנחת לדעתה. ככה גם נולד שם הספר, בין רחוב שבטי ישראל לשדרות ירושלים. וזה היה כייף, להיות טוטאלית ביצירה.
תודה רחל.

מה שמזכיר לי קורס שהקשבתי לו און-ליין דרך coursera על ה״אושר״ (A Life of Happiness and Fulfillment). 
את הקורס העביר איזה איצ׳קדנה הודי, מאוניברסיטת הודו לעסקים. ההודי טוען שיש שלושה רכיבים לאושר, וזה הסבר ממש על קצה מזלג קטן של עוגה:
להיות נאהב, אוטונומיה ומאסטרינג - הכוונה היא לשליטה ומומחיות בתחום שנובעת מאימון והשקעה אמיתית של זמן בכל נושא שהוא. שליטה של לפחות 10,000 שעות שזה כ-10 שנים, כי רק אז מצליחים באמת להיות ב-zone. 
המיקוד הזה הוא כמו חוויה של ריקוד ומלווה בסיפוק אישי אמיתי, שאינו נובע מתחרות או מהשוואה, אלא מהתפתחות אישית וצמיחה. 
נסו ותהנו. אני כבר בדרך… עברתי כעשירית…

הקיץ גם כאן. חם. 30 מעלות, בלי ים ובלי מזגן… הכל פורח, צבעוני ויש לא מעט ציפורים שאני כבר מזהה. גם כאן יש הרבה ״מאינות חוצפניות״ רק שהן רזות יותר, ביפו הן אוכלות הרבה בשר כבש כנראה…. פה הכבשים פועות…ביפו הן בדרך כלל ״על השחיטה״ או אחרי השחיטה…

בשבועיים האלה אפגוש שוב את מארי ,צרפתיה מליאון שגרה כאן כבר 18 שנים, מלמדת צרפתית ומצהירה שאין לה טלפון נייד. 
כמו מרי פופינס, היא פשוט מופיעה ליד הדלת עם האופניים הקוקטיות שלה והשיק הצרפתי, תמיד לבושה בקפידה, שמלה, עגילים, שרשרת וצעיף מרושל והכל בצבעים רכים שמתאימים לפריחה מסביב.
את מארי פגשתי בערב פולק קלאב בפאב.  נדמה לי שתמיד היא שרה את אותו השיר, שיר עם צרפתי לאהוב שיצא לקרב. היא בטח חושבת שבגלל שהיא שרה בצרפתית, לא נשים לב לעובדה שהיא חוזרת על אותו השיר בדיוק… עדיין נעים להקשיב לשיר המתגלגל במבטא צרפתי.

וגם את נאדין, המליונרית, שהילדים שלה קוראים לה ״פילה״ גם כי היא גבוהה וגם כי יש לה זיכרון מעולה. נאדין היא אישה יפה בשלהי שנות השישים, בעלת חווה גדולה ששוכנת על אחת הגבעות וגם הבעלים של חברת מצברים בינלאומית. כל זה לא עוזר לה להתגבר על החרדה, שמא יום בהיר אחד היא תקבל שבץ מוחי... וכדי להתמודד עם הפחד הכאותי הזה, היא מטפלת ותומכת בכל נפגעי השבץ באיזור… 

ונפגוש את קרול ובעלה לארוחת ערב. קרול הייתה זמרת הליווי של דרור בהופעה האחרונה שלו כאן. היא מורה לפילאטיס שעשתה הסבה למוסיקה… כן. יש גם הסבות מקצוע כאלה…
וגם היום (ראשון) דרור מופיע בפסטיבל צ׳אריטי בשפילד… 

את הערב סיימנו במסעדה הודית עם מלצר אלג׳יראי ששמח לראות אותנו שוב. גם הוא צם ברמאדן, רק שכאן השמש שוקעת ב-10 בלילה… 
דרור הפגין בקיאות מוסלמית ובירך אותו בברכה שנהוג לברך את הצמים, ברכה שלמד מאבא שלי, משהו כמו…חתימה טובה… או שתפילתך תתקבל...

אנחנו כבר עשינו שלום.
שבוע טוב!
סיגלית