ראשון - דנוור קולורדו

אנחנו לגמרי בצד השני של העולם… ובמקומות מסויימים זה מרגיש כמו הצד האחר של של הפלנטה, גם בגלל המרחק, הג'ט לג, הקיבה המתהפכת שמחפשת להסתדר וגם כי אמריקה זה אמריקה...
התחלנו בדנוור קולורדו , מזג אוויר בהיר שמש ושמים נקיים
נסענו מערבה לכיוון ההרים, שרשרת הרי הרוקי  שמתהדרת בפסגות מדהימות. בתחנת דלק המליץ לנו איזה בחור לנסוע לעיירת סקי בסגנון ויקטוריאני בשם Breckenridge.
Breckenridge היא עיירה יפהפיה, ערימות של שלג ומאוד ציורית. אחד מאתי הסקי הרבים בדנוור. 
בכלל מסתבר שקולורדו היא המדינה בעלת הגובה הממוצע הגבוה ביותר בארה"ב. 
התאכסנו בלודג' מדליק ... כמו המלון של פולטי... מנוהל ע"י זוג בריטים, הבעל היה קצין בצבא הבריטי ושירת בארה"ב. כל המלון מאובזר בפריטי צבא, ענתיקות ותמונות מדהימות.
העירה הזו חיה ונושמת בעיקר בחורף ומשרתת את הגולשים הרבים. בקיץ נראה שאין פה כלום.
זה מעין אכסנייה, יש כאן גם חדרים פרטיים וגם חדרים משותפים. בערב כולם יושבים ומפטפטים ובבוקר יוצאים לעשות סקי. פגשנו כאן זוג שמשתכן כבר מספר חודשים. כל מה שהם עושים במהלך היום זה סקי ובערב נצמדים כל אחד לאייפד שלו.  הייתה אוווירה נחמדה שם, כולם לבביים. דרור ניגן להם בערב בגיטרה.  
למחרת בבוקר השכרנו ציוד לגלישה, לקחנו שיעור של מספר שעות וגלשנו, היה ממש כייף אבל כל הגוף למחרת כאב ברמות שאי אפשר לתאר...
 
מ-Breckenridge יצאנו דרומה. הכיוון הכללי Santa Fe שבניו מקסיקו, למעשה עברנו בנסיעה את שרשרת הרי הרוקי מצד לצד.
נסענו במישורים עצומים, בגובה של 1,000-2,000 מטר מעל פני הים. קולורדו מתאפיינת במישורים האלה. זה מדהים, תחושה שאתה נוסע ונוסע ולעולם זה לא הולך להיגמר.
מזג האוויר בהיר ושמשי, המרחבים אינסופיים, כשנוסעים ומביטים בעמודי החשמל לצד הדרך, לא רואים את הסוף שלהם. אני לא בטוחה איך להעביר את התחושה הזו, אבל זה מרגיש כאילו שאם תגיע לקצה הכביש, תיראה את הצורה של כדור הארץ, תגיע להתעגלות של הכדור...
בדרך עוברים בעיירות שוממות, הכל "For Rent", לא ברור מי גר כאן ואיפה הוא קונה אוכל... אבל מידי פעם רואים תחנות הסעה לבית ספר... אז כנראה שיש כאן חיים אחרי הכל...
כשעצרנו באיזה מקום לקפה, סיפר לנו בעל המקום שנראה כמו היפי-הומו-מזדקן, מפליטי וודסטוק, שלא ביקר בעולם במרפא שיניים... שאנחנו נמצאים באיזור שהאינדיאנים מאמינים שהוא ספיריטואלי ושיש בו רוחות ועוצמות וכאלה,. הוא המליץ לנו לבקר בשתי עיירות מעניינות. אז נסענו אליהן. בבית הקפה שלו יש גם גלריה עם כל מיני עבודות ויצירות שתושבי האיזור מכינים.. קניתי נעלי בית מצמר... 
מסתבר שמדובר באיזור שמשך אליו כל מיני קבוצות הזויות לגמרי...היפים, רוחנים, וכל מיני כאלה שמאמינים בעבמ"ים שנוחתים שם באיזור.הקבוצה הראשונה של היפים חיים בעיירות כמו של הwild  west
הם היפים אמיתיים, בלויי בגדים, שיער ארוך ומקליש, חיים בבתי עץ של פעם, כל החצרות שלהם מלאות ג'נק , כמו שוק פישפשים אחד גדול, המכוניות שלהם ישנות, בבתי הקפה הם יושבים וסורגים ומוכרים צמר.
הקבוצה השנייה, הם רוחנים יוצאי  הודו וטיבט והרי קרישנה. אי אפשר לתאר איזה מבנים מדהימים הם בנו שם בין ההרים. מקדשים בודהיסטים ואשרמים להתבודדות, הכל מפוזר בין ההרים, בנוף קשה. עוד דבר מדהים הוא שהכל מתוחזק ונקי ברמות שאי אפשר לתאר. זה נראה הזוי לגמרי
הם יושבים על האדמה, הילדים שלהם משחקים בשלג ובבוץ, מדליקים קטורת, חיים בקומונות, מאמינים שהאיזור מלא בעבמ"ים... זה היה מרתק לראות, אנשים שפשוט זזו לגמרי הצידה מהחיים הרגילים, מאות אנשים כאלה.
 
משם הדרמנו עוד, מחפשים מקום לישון... עיירות רפאים... בסוף הגענו לעיר גדולה... שכל מה שיש בה זה קולג' - אלמוסה.
בבר המקומי פוגשים את אמריקה הפרובינציאלית. צעירים שאף פעם לא יצאו מהמקום הקטן שלהם, סוג של בורות.
משם המשכנו ומצאנו מקום בלודג' בדרך. כמו בסרטים.. האוטו חונה מול הדלת של החדר.. אתה מרגיש באמצע No where
בעלי המקום (גם הם זוג מדנוור שעשה שינוי ופרש לעת זיקנה לנהל את המקום הזה) אמרו לנו שבשמונה הכל נסגר והמליץ  לנו להקדים ולהגיע לפיצריה המקומית.
הלכנו לשם. המלצרית כאילו יצאה מהסרט "Pleasent Ville" או מהמופע של טרומן... ,לרגע אתה חושב שהיא עשוייה מפלסטיק, מחייכת ללא הרף, מדקלמת טקסטים קבועים. היינו שם לבד- מקום ענק... לא ברור מתי הוא מתמלא בכלל....
זהו.. זה בינתיים.
היום נצא לכיוון Taos בניו מקסיקו. עיירת חימר.... בערב נגיע לסנטה-פה
רשמים בהמשך...
שבת שלום