על הזכות לנדוד, המלאך מליאון וקו התפר

אז הלכנו והלכנו והלכנו, ארבעה ימים שלמים הלכנו.
תחושת ההתרגשות שאפפה אותי בלילה שלפני היציאה, התחלפה בבוקר בתחושת אדישות ריקנית. המוח הקטן שלי לא הצליח לשלוף חוויה דומה מן העבר ופינה באצילות מקום של כבוד ללא נודע.
וככה יצאנו לדרך נקיים ורעננים כמו לוח חלק, עם תיק קטן של גן ילדים על הגב, כריך עסיסי מהמעדניה הלבנונית של מאנה, שנאכל ועוכל כבר בהמתנה לאוטובוס, עוד לפני שרכשנו כרטיס…סט אחד של בגדים להחלפה וסט מפואר של מפות מנויילנות לשבילי ה-Footpath. 
התוכנית - לנסוע מרחק של שעתיים וחצי אל נקודת המוצא ב-Heyfield אשר ממנה נתחיל לצעוד  בלי להביט לאחור.  פרופיל נוסעי האוטובוס - גיל תשעים ומעלה. 
ה-footpath הם שבילים ציבוריים ברחבי אנגליה וווילס המיועדים להולכי רגל. השבילים נמצאים בכל המדינה, כולל מרכזי ערים ואדמות חקלאיות פרטיות והם רשת דרכים מדהימה שמאפשרת לעוברי אורח ללכת למעשה מכל מקום, לכל מקום. 
היהודי הנודד נולד כאן. באנגליה. 
דרור קופצני כמו ארנב השדה, נותן קונטקסט להרפתקאה ובוחר להתחיל את הטיול בנקודה הסטורית. בדיוק בשדה בו התקיים המאבק הידוע של המורדים - הולכי הרגל, אל מול אדוני השדות ושומריהם, אי שם בשנת 1932. מאבק שהוביל לבסוף לחקיקת החוק:
 ״The right to roam״ זכות מוגנת משפטית המאפשרת להולכי הרגל לעבור בדרכם גם בשטחים פרטיים. וככה בכל שדה, ישנו שער כניסה מעץ, מתכת או אבן, כל אחד מתהדר בפטנט פתיחה אחר, שאני מתקשה לפענח וכמעט מאבדת זרתות, דרכו אנחנו חוצים את השדה. אני מרגישה כמו ב”Escape Room”-, מנסה לגלות את שער הכניסה, היציאה והשביל המחבר ביניהם. לפעמים הוא נגלה במלוא הדרו כמו שטיח אדום (רק ירוק) ולפעמים מכוסה בצמחייה עבותה המסתירה את העקבות וסימני דרך. 

מזג האויר משתנה אבל רוב הזמן מעונן ונעים. האיזור הררי. העליות תלולות וארוכות. 
הערפילים עוטפים את הפסגות המסולעות ומתחרים בשמש שמידי פעם מבצבצת, צובעת את הנוף ומחדדת את קצות הצוקים.
אני מודדת צעדים בלב ושותקת, מאזנת בין מספר הנשימות לנשיפות. ובין יאוש לתקווה בוחנת ומשנה סגנונות צעידה. 
מתחילה בטכניקת ״בת היענה״, הראש באדמה, נמנעת מלהיישיר מבט אל העלייה התלולה. עוצרת. מזדקפת. מפנה מבט אבוד אל דרור שהולך בקצב קבוע ובטוח, אומדת את המרחק שנותר עד לפיסגה ושולחת לעברו עווית של קוצר נשימה, שמתפרשת על ידו כחיוך.
כשהשמש למעלה, אני נעצרת, מחליפה את הנשימות הרדודות בנשימות סרעפת וגם מחליטה על שינוי אסטרטגיה…מפנה מבט אופטימי, חולמני וגבוה אל הפסגות הסלעיות ובוחרת לי כיעד, עץ קיקיוני אליו אני מחליטה ללכת בנחישות, נחרצות, וללא הפסקות נוספות. 
די מהר, בלי לגלות, אני מרמה ומחליפה את היעד בשיח הקרוב. עוד מנוחה קטנה. הסדרת דופק. מים. תפוח קטן. קרקר זהב… עוד קצת…
״הר הבית בידינו״…
טיפסנו לפיסגה הכי גבוהה ב-Peack District שנקראת ״קינדר סקאוט״. 
סלעים רחבים וגדולים שרועים על ההר למעלה כמו חבורת טיטאנים ענקים שתפסה שנ״צ.
על הפיסגה אנחנו פוגשים גם חבורת בנות פוחזות מקפצות על הסלעים ובפה מלא בחטיפים עתירי שומן, שרות ורוקדות למוסיקה הבוקעת מטלפון נייד. 
לאורך הדרך פגשנו עוד הרבה מאוד קבוצות של בני נוער שצועדים עם תיקים ענקיים על הגב. 
כולם שותפים בתוכנית שנקראת ״"The Duke of Edinburgh. תכנית חינוכית לבני נוער שייסד הנסיך פיליפ, באמצע שנות החמישים, בהשראת מטפס הרים שטיפס על האוורסט. התכנית בעלת שישה שלבים ומשימות שנועדו להעצמה, שיקום וגילוי הפוטנציאל העצמי גם דרך תרומה לקהילה וגם דרך מסעות ניווט והישרדות, רק נערים, ללא מדריכים. זה התחיל כסוג של ״נערי רפול״ לשיקום בני נוער עברייני והמרת עונשם בפעילות אתגרית והתרחב לכלל בני הנוער.

אנחנו ממשיכים. הערפילים מקשים על הניווט ואנחנו טועים ופועים בין פרות, עיזים וכבשים.
לי כבר לא ממש אכפת. נכנסתי למצב מדיטטיבי של פאקיר הודי הצועד על גחלים… 
דרור מודיע שאנחנו ממש ממש קרובים, רק עוד שני שדות… אני רואה את גג הכנסייה מבצבץ רחוק בקו האופק וכדי להתעודד סופרת גם את מספר הריבועים על המפה ומחשבת …עוד שעה בערך, בקצב הזה ובלי טעויות.
מיד כשאני מבחינה בגגות העיירה Edale, עיירה קטנה ומקסימה ששוכנת בלב הפארק, הלב שלי מתרחב ויחד איתו קורסים כמו דומינו ראלי חלקי גוף שונים, הרגליים כבדות כמו גושי חימר מיובש, אצבעות הרגליים כמו גוש מתכת בלהבות והצעדים נעשים איטיים, קשים ומסורבלים.
בקושי רב אני מטפסת את שלוש המדרגות הקטנות שמובילות לגן העדן, הקבלה של ״המלון של פולטי״. בחוץ אנחנו חולפים על פני מטיילים נקיים, רעננים וצוהלים, כשבידיהם כוסות בירה. 
פקידת הקבלה מביטה בי, קורצת ובחיוך ערמומי מציינת שלחדר שלנו מובילות כ-40 מדרגות…ממש מצחיק…

אחרי המקלחת כפות הרגליים צורבות עוד יותר וגוברות בנוק-אאוט על שטף האדרנלין.
עדיין, אנחנו מחליטים לחגוג את ההצלחה המרשימה של היום הראשון למסע ואני מוכנה מנטאלית להתגלגל אופקית 40 מדרגות מטה אל הבר כדי לשתות בירה צוננת של אלופים באויר הפתוח. 
עם הכוס ביד, אני מנסה לשמור על פאסון והולכת בעקמומיות נונשלנטית, אל עבר הספסל הראשון בחוץ. מתיישבת באנחת רווחה גדולה אל מול נוף מ-ד-ה-י-ם!
על הלילה אין מה לספר. נפלנו חלל עוד לפני שהוא הגיע.

שלושת הימים הבאים השתפרו בהדרגה איטית. החלטתי לזרום…ולקבל בכאב והבנה את כל היבלות, הותיקות והחדשות ולצעוד איתם יחד.
החוויה המיידית החזקה היא שאין שום דבר אחר חוץ מהדרך שנפרסת לכבוד הצעד הבא. 

הטיפוס ההררי התחלף בהליכה מישורית לצד נהר גדול ורחב, לגבעות ושדות מנוקדים באינסוף פרות וכבשים. אני פוסעת בביטחון, כמו מטאדור בזירת שוורים בין עדרי הבקר במעיל רוח בוהק בצבע ורוד-בזוקה…איך שהוא בחנות זה נראה היה יותר בכיוון של בורדו-חום… 

כשהולכים והולכים פוגשים אנשים. כולם מסבירי פנים, מתעניינים מאין ולאן ודי מתרשמים מהמרחק שגמענו וגם מזה שעוד לפנינו…
לצידנו צועד איש כבד ראייה שרואה רק צללים והולך כבר חמש שנים רק בשבילים רחבים. הוא מספר תוך כדי הליכה שקטה ובטוחה, על המרחקים הרבים שגמע פעם ועל כל הדרכים היפות הנסתרות וגם מדריך אותנו בביטחון מלא איך עלינו ללכת כדי להגיע ליעד הבא שלנו. 
אני אסכם את עצתו בשתי מילים לועזיות  - Big Mistake.
וגם אישה כבת 80, מעוררת השראה, עם עיניים מאירות וחיוך מלא טוב לב שהתאלמנה לפני מספר חודשים ומפיגה את בדידותה בעזרת זוג מקלות, תרמיל גב ומפת שבילים שהחליטה לחזור ולבקר במחוזות בהם נהגו היא ובעלה לטייל יחד, נוסעת לבדה בקראוון נפרדת ממנו ומהמקומות.
ובחור מנפאל, שלומד הנדסת בניין באנגליה תוך כדי עבודתו כמלצר במסעדה הודית וחולם לסיים ולהחליף את הצ׳יקן טיקה בגורדי שחקים ועוד הרבה מאוד חבורות של נערים ונערות שמנסים לסיים את ״משימות החסינות״ כדי לקבל את התעודה המיוחלת של הדוכס הקשיש מאדינבורו ועוד הרבה יותר מהם, קבוצות של הוריהם המודאגים העוקבים אחרי המסע של ילדיהם ואורבים להם בסתר כמו בלשים בצידי הדרך.
וגם אנחנו. 

זו הייתה חוויה חדשה ונעימה לשלוט בגוף, לצעוד ולהרגיש שכל מה שאני צריכה כרגע נמצא על הגב שלי, וגם שבסוף היום הארוך והמתיש נצליח להגיע לכפר קטן ולחדר קטן עם מקלחת חמה וסדינים לבנים מעומלנים.
ושאולי אפשר להמשיך ללכת עוד ועוד…

אבל חזרנו כמו מנצחים ניכנסנו בשערי העיירה השקטה מכריזים מיד על יום שבתון ביום שלישי לצורך שיקום ובניית שרירים פאסיבית.
ומאחר ולא קיבלתי תעודת כבוד מהדוכס פיליפ…וזה לא יפה בעליל… החלטתי להעניק לעצמי שי ראוי בדמותה של מכונת תפירה בצבע טורקיז מהפכני…
את השיעור הראשון קיבלתי מגברת הוט קוטור המקומית, מארי הצרפתייה שהגיעה מיד עם סט חוטי תפירה מקלישים וגם בישרה שזהו יום ההולדת שלה. הגיל שלה לדבריה, הוא אחד מהכפולות של שבע… דרור ממהר להחמיא וזורק את המספר 42, אני שותקת (כי אני מבינה שזה יותר בכיוון של 8 כפול 7…)
היה מקסים לקבל שיעור תפירה בניחוח צרפתי עם הרבה אנחות עונג בסגנון לואי דה פינס, בעיקר כשהצלחתי לשמור על קו התפר… או לבצע סיבוב מדוייק של הבד ב-90 מעלות. 
תפרתי כיסוי לכורסא בסגנון שק שינה.
אני מאוד מרוצה. 

חגגנו בארוחה טובה ואינטימית את חגיגות ״התפר הראשון״, פרידתנו הקרובה וגם את יום ההולדת בכפולות של שבע של מארי, הצרפתייה המקומית שעקרה לכאן מליאון לפני 18 שנים. 
דרור שלף מזכרונו הקודח את השיר ״המלאך מליאון״  שיר אהבה לאישה מסתורית מליאון, מקום מפגשם של שני נהרות גדולים, ששכחתי כרגע את שמם. 

סוף יום. סוף שבוע. דרור הלך לסשן מוסיקלי ב״נלסון״. אני נשארתי לצפות בסרטי טוטוריאל של מכונת תפירה, השחלת מחטים ותקלות אופייניות של תופרות מתחילות. החלטתי לעשות הפסקה כרגע עם ידידי ההודי מההרצאות על האושר עד אחרי שאלמד ריקמת זיגזג ורברס במכונה. 
יש סדרי עדיפויות בחיים…

… הזרזירים שהשתלטו כאן על העצים, בשבועיים האחרונים נטשו והותירו אחריהם דממה. 
גם אנחנו נעזוב בקרוב מאוד את הקרירות, השלווה והאור הרך שעולה לאט ויורד עוד יותר לאט.

סיגלית


 

על גנים נסתרים, נשים גלויות ואנשי התחנה


יש אנשים שלא זקוקים להרצאות של ידידי ההודי כדי להיות עליזים ומרוצים מעצמם. 
כזו היא ג׳ילי, עוזרת בית כפרייה, עבת רגליים שנוהגת במרצדס שחורה עם גג פתוח. 
ג׳ילי היא טיפוס של כאן ועכשיו, וגם כמה שיותר מהר. שעות העבודה שלה בניקיון בתים מתורגמות סימולטנית למספר שעות השמש וקרינת UV שהיא תקבל תמורתן בחופשה הקרובה בטנריף. 
החיים שלה פשוטים וקלים לתפעול כמו תכנית מהירה של ״כבס ולבש״ ואני לא צינית.

גם לספר ״הפלמינגו לא טפשון״ שהענקתי לה עם הקדשה מושקעת ומתוחכמת, היא התייחסה כאילו היה מגזין יוני 2017 של ״לאישה״. בערב, קצת אחרי שנפגשנו, שלחה לי הודעת טקסט ללא פסיקים ונקודות… שהיא הייתה רוצה מאוד להיראות כמו הציפור בעמוד 74… יענו ״הטווס״ אבל כרגע היא מרגישה יותר כמו בעמוד 34, ״החוחית״, שמצויירת כאומנת עם סינר, שביס ומטאטא… 
ג׳ילי היא אישה בגילי (חרוז…) ויש לה כבר נכדה בת 14! 
עדיין, נחמד מצידה שהיא טרחה לדפדף בכל עמודי הספר העברי, גם אם זה כדי לקבל השראה לבר רפאלי של הציפורים…

כן. יש לי עוד קצת ציפורים בראש… אבל כבר יותר בכיוון של היצ׳קוק… 
אני יושבת ועורכת את סרטי הוידיאו שהסרטתי את אבא שלי מקריא משירי הספר במרפסת האשדודית שלו, בשעת שקיעה. 
את הסרטים, בצירוף דף מהספר אני מעלה לפייסבוק תחת הכותרת: ״דקה של ציפור בשיר״, אני בעיקר מתלהבת מהסלוגן … למעשה, הערך היחידי של כל העבודה הזו היא מלאכת התיעוד בתוספת קטנה של הנאה מפוקפקת בעת ספירת קולות הלייקים, הלבבות, החיילים… ולפעמים גם דגלי גאווה…
בעודי יושבת שקועה עם האוזניות לראשי, מחזירה אחורה-קדימה שוב ושוב, ומוחקת את השיחות המיותרות וקולות הכיחכוח בין השירים, אני שמה לב איך במהלך כל ההקלטה אבא שלי חוזר ומבקש ממני מספר פעמים, בעדינות האופיינית לו, שאולי כדאי שאדליק גם את האור במרפסת, ואני כמו טמבלית, עונה לו בקשיחות של קרש, שהתאורה ממש ממש מצויינת לצילום, ושימשיך להקריא… רק עכשיו אני מבינה שהוא בכלל לא התכוון לתאורת הצילום, הוא פשוט לא ראה את הטקסט באור הסגלגל של השמש השוקעת… 
סליחה אבא. 
ולהיצ׳קוק 2… על שני עצים גדולים בחוץ יושבת כבר מספר ימים להקה ענקית של מאות זרזירים שמתעופפים בלהק וצווחים כל היום - מחזה מרהיב ורעשני - הסרטתי אותם. 

ועוד הצצה קטנה לטבע הבריטי המתורבת של ה״גנים הנסתרים״. 
״הגנים הנסתרים״ הוא אירוע שמתקיים מידי שנה, בשבת האחרונה של חודש יוני. 
בשיגרה הישראלית יהיה קשה מאוד למצוא אותי מבקרת באירועים מהסוג הזה, אבל בגלל שאנחנו בניכר ואף אחד לא רואה… וגם כי ב-wirksworth יצר המציצנות יותר נוח… אז יצאנו בשעת בוקר מאוחרת, כמו צמד שועלי שמשון, כשבידינו מפת סימון החצרות הפתוחות לקהל.  
דרור מאיץ בי להתארגן כדי שנספיק גם להגיע לקונצרט של התזמורת הסימפונית של הישוב שיתקיים ברחבת כנסיית סנט מרי, ממש לידינו ואשר חותם את קרנבל הגינות המקומי.
יצאנו. לבושים בלבוש חם מידי, כך הסתבר.
נחמד. דחלילים, פרחי עונה, צמחי תבלין, גמדי גינה, בריכות דגי זהב, גלי חום ושאר ירקות. 
יש גינות שמתהדרות בכך שהן זקוקות למעט תחזוקה, יש כאלה עם טרסות, ויש כאלה שגם מגדלות ומוכרות מרמלדה וקערות קרמיקה על הדרך. 
אנחנו שמים לב שבהרבה מהגינות, בפרט באלה של הבתים המושקעים, עומד בחצר בצורה נונשלאנטית, גם טלסקופ גדול ומהודר. כוכבים? ציפורים? שכנים?
אחרי שלל בוגונוויליות ומפלי מים מרגיעים, מבית היוצר של פנג שוואי, החלטנו שמיצינו את הטבע המתורבת ואת יצר המציצנות ושמנו פעמינו אל רחבת הכנסייה, שם סיימה את התארגנותה התזמורת הסימפונית של המקום. 
בין חברי התזמורת אני מזהה את בעל האטליז שהחליף את ירך החזיר בקשת כינור, ואת סוכנת הנדל״ן מתכוננת לסגור עיסקה עם חליל צד. 
כולם יושבים כמו עורבים שחורים וטובים, מחכים לאות הפתיחה של שרביט המאסטרו העומד על ארגז ירקות. ביקור התזמורת.
פעם יכולתי לדקלם את כל הכלים המשתתפים כולל את סדר הישיבה שלהם בתזמורת. 
מורשת משיעורי העשרה במוזיקה שהעניק ארנון, המורה הרציני והקפדן, בלימודי בירושלים. עכשיו כבר לא.
ישבנו על הדשא, נשענים על קברי צדיקים מהמאה ה-15 הפזורים ברחבת הכנסייה, מאזינים ליצירות פופ קלאסיות של היידן ומוצארט כשנאדין, מלכת הגנרטורים מהגבעה, התקשרה והזמינה אותנו לבלות איתה את שעות האור האחרונות של הערב, אצלה בחווה על כוס יין אדום או לבן, מה שנעדיף. והתעקשה שנחליט כבר עכשיו. 
כאות התרסה אמרתי אדום.

נאדין, אישה גבוהה ויפה בשלהי שנות השישים שלה, טרם השתחררה מהמניירות של מלכת הכיתה, חיה לבד בחווה ענקית על אחת הגבעות באיזור. 
היא שנונה מאוד, יודעת לצחוק על עצמה ואוהבת לתאר בחן את התקפי האו.סי.די שלה וגם את מספר החדרים הרב שבבעלותה. 
אנחנו צועדים בעקבותיה לעבר מרפסת השמש המערבית הצופה לנוף ירוק ירוק, ולא של השכן… 
אני מרגישה תחושת מחנק קלה, כמו כשאני צועדת באולמות המסובכים של איקיאה. שטיחים מקיר לקיר בהירים ורכים, עליהם עוד שטיחים בעבודת יד, ריהוט מעץ כבד והמדפים עמוסים באוספים של פילים, תמונות משפחה וערב רב של פריטים אקזוטים שהביאה ממסעותיה בזמן שסיפקה גנרטורים לכל צבאות העולם.  
גם היא, כמו גנרטור משובח, ממשיכה לספק במלוא המרץ תמיכה לילדיה, נכדיה, שכניה וחבריה. מפחדת לעצור ולנוח.
היין האדום משובח. השמש שולחת קרניים חמות דרך קירות הזכוכית. נאדין מדברת אינסופי בקול סופרן עדין ודק. עכשיו כבר עברה לתאר לפרטי פרטים ניתוח מסובך שעבר החבר שלה, ואיך הוציאו וסידרו לו מחדש בבטן את כל האיברים… אני במקביל מתחילה להתאזן ולסדר גם לעצמי את האיברים לתנוחת שכיבה קלה.
דרור נאנח במקומות הנכונים ומקשיב ל״אנטומיה של נאדין״. בזמן שהיא עוברת לתיאור פלסטי פתולוגי של מערכת ההזנה...הוא מכווץ את המצח, מתפרץ לדבריה ושואל אם יש לה גיטרה בבית.  ברור שיש. יש כאן הכל…. 
ללא הקדמות הוא פותח בשיר שכתב בחודש האחרון ״Bound for Glory״ אשר נכון לכתיבת שורות אל מסתמן כפס הקול המלווה את הנסיעה הזו. 
נאדין מתרגשת ומוחה דמעה. אחר כך, כמו ליידי אמיתית פונה אלי בשקט ואומרת, שלאחרונה החליפה את סט האיפור שלה וזה גורם לה לפעמים לדמוע. 
נאדין.

בלילה, אחרי יום עמוס רגשית, אני מחליטה להירדם לקולו הנעים של ידידי ההודי, שלא מכזיב ותמיד מחכה לי מוכן במחשב, נמרץ וחיובי. נושא ההרצאה הפעם הוא הערכת מידת השליטה שלנו -  גבוהה, נמוכה או במידה. בתנועות גמלוניות אני ממלאה את השאלון הממוחשב וממתינה לציון שיתן לי מאהטמה… אוקיי. הבנתי. אני מבטיחה להשתפר.
אני די אוהבת סקרים ושאלונים, אפילו אם הם על דפוסי קניית השמפו או מרכך הכביסה. 
דרך השאלות השטחיות שמסודרות בסולם הפסיכולוגי המעמיק של ״מסכים - לגמרי לא - ומסכים בהחלט,  אני לומדת להבין את נפתולי נפשי, מה מניע אותי ולמה אני לעזאזאל אני קונה שמפו לשיער מסולסל, צבוע מתפצל והרוס… הילדים שלי יודעים את התשובה לשאלה הזו. ואם הם טורחים לקרוא את מה שכתבתי והגיעו לשלב הזה, אז הם בטח מהנהנים וצוחקים. 
ואם לא… אז הפסידו הזדמנות לצחוק עלי…

לקולם הצווחני של להקת הזרזירים אנחנו מתעוררים לבוקר יום שני אותו אנחנו מחליטים להקדיש לסידורים קלים עד בינוניים.
לקנות לוחות קאפה דביקות לתערוכה ממחסן גדול בעיר כלשהיא, מתקופת המהפכה התעשייתית שנותרה במהפכה… ועוד מנהלות קטנות שעושים בערים גדולות.
בדרך הנוף משתנה, מזג האויר נעשה עכור ואפרורי וגם עוברי האורח נראים כולם כאילו הודחו מבית ״האח הגדול״. 
בכביש המהיר, לצד המשאיות הענקיות, אני הופכת שוב ומתלבטת ביני לבין עצמי, האם להאריך את השהות כאן בעוד שבוע ולצאת לטיול רגלי אתגרי של מספר ימים עם דרור ואיתני הטבע…או לטוס חזרה לחום, ל-70% לחות, למדוזות הארסיות ולילדי האהובים זבי החוטם…ומתקשה לקבל החלטה… 
דרור מבקש שאפסיק לחשוב, כי אחרת הוא יוציא לי את הבטריה מהראש…הדימוי מצחיק אותי ואני מחליטה שלא להחליט כרגע. בערב בנחת אתייעץ עם ההודי…

כשחזרנו עייפים ורק קצת מרוצים, דרור היה נחוש לשנות את מצב הרוח הסגרירי והציע שתי פעיליות, הראשונה, ללכת מיד למצפה הכוכבים בראש הגבעה כדי לצפות בצבעי השקיעה המדהימה. 
וגם להתקשר למארי שתקפוץ אלינו לביקור. 
מארי, צרפתייה שמתגוררת כאן כ-15 שנה, חזרה לפני כמה ימים מביקור מולדת בליאון. 
מיד כשירדנו מהגבעה התקשרתי אליה. תוך מספר דקות היא הופיעה אצלנו בדלת, לבושה כמו שרק צרפתייה יכולה להתלבש. מכנסיים מפוספסות, נעליים בצבע טורקיז וחולצה ירוקה, ופתחה מיד בצעקות צרפתיות של שמחה וצהלה, כשהיא שולחת ידיים ורגליים לכל עבר. 
התחבקנו. התנשקנו. דיברנו. צחקנו, שתינו, אכלנו ושרנו.
אחרי שני בקבוקי יין, ערימות של קרקרים, גבינות עתירות שומן ושנסון צרפתי אחד - היא חלקה איתנו את חייה וגם את כל הסודות האפלים של המקום… אבל בעיקר הביאה איתה שיק צרפתי, קלילות ומצב רוח טוב.
טלפון לאל על - טיסה 312 לוטון-תל אביב נדחית בשבוע. 
עכשיו כבר קל יותר. גם הנהיגה הופכת לקלה יותר. ההילוכים אפילו מהנים ואפשר לומר שאני כברממש נוהגת בחופשיות, בביטחון ובשתי הידיים עדיין רק בדרכים הכפריות. השלב הבא הוא השתלבות בכביש המהיר. 
לאור ההתקדמות המסחררת יש סיכוי סביר שבחזרה לישראל אטיס גם את המטוס…

אבל לפני המטוס - רכבת.
היום החלטנו לנסות את הרכבת שנוסעת על פסים שהוקמו בשנת 1867. 
זו רכבת מקומית ששימשה פעם להובלת מחצבים. נסענו סתם, מרחק של כ-18 ק״מ מכאן לשם, ואחר כך משם לכאן. 
מסתבר שלרכבת יש קרון אחד בלבד שנוסע… הנוסעים כולם מבית היוצר של שרלוק הולמס ואנחנו. 
בדרך, נהג הקטר עצר את הקרון והודיע שעלינו להמתין מספר דקות, כי יש כבשים טועות על המסילה. אחר כך, הכרטיסן שהיה רפה שכל, או שסתם נודניק… עבר בין ששת הנוסעים עם מיקטורן שחור, כובע, סיכה מוזהבת ותיק עור, בדק וחורר את כרטיסי הלונה פארק, אחר כך גם ספר אותנו עם מכשיר שנראה כמו מצלמת גו-פרו ולבסוף גם עבר ושאל איך אנחנו מרגישים היום…  
למען האמת, אנחנו - מרגישה רע. הרכבת רועשת, קופצת ונעה לכל הכיוונים.
בדרך חזרה, הנהג פנה אל הנוסעים והציע למי שמעוניין, לעבור ולשבת לידו. 
דרור נפרד ממני לשלום וצעד כמו קורקבן גאה אל עבר הקוקפיט.

אז עכשיו, כשהתוכניות מעט השתנו. אנחנו נצא מחר לפגרה קטנה מהפגרה הגדולה. 
אני משתפת בעובדות היבשות: החל ממחר, במשך 4 ימים, טיול רגלי ב-Peak District, שזה אומר הרבה פיקים, כולל פיק ברכיים, תיק גב קטן, סט אחד של בגדים להחלפה, ממוצע של כ-15 ק״מ ביום… אימאל׳ה…

היה לי נעים. מקווה שגם לכם.
להתראות.
סיגלית

מצורף וידאו חמוד של מארי שרה שנסון... וגם של להקת זרזירים שורקים.

מארי שרה שנסון

להק זרזירים


 

על צ׳אריטי לחתולים ו-60 לוחות מצייצים

יום שישי. לילה. קר ומאוחר. אני מוסיפה לכתוב ומעדכנת גם את אירועי השעות האחרונות מארגנת ואורזת את האותיות הסופיות והתמונות למשלוח. סיכום של שבוע מהנה שהסתיים ממש עכשיו בפסטיבל מוסיקה, במרחק של כחצי שעה מכאן. הבמה והמופעים התקיימו בתוך אוהל גדול, כשבחוץ בוערת מדורת עצים ע-נ-קית. 
ההופעה של דרור בפסטיבל הייתה טובה מאוד והוא הסתובב נרגש בין אוהדיו בחולצת הקאובוי השחורה, עם ההדפס המפורסם של דרור מילר על גב החולצה - ״ויסלוה שימבורסקה״, המשוררת הפולניה שזכתה בפרס נובל. 
גם אני זכיתי...לא בפרס נובל...אבל זכיתי לחוש עדנה קטנה ומספקת, כשקיבלתי ליד המדורה החמה הצעה מחמיאה מפאם, חברת צוות מארגני פסטיבל אומנות גדול, שמתקיים כאן מידי שנה בחודש ספטמבר, הזמנה להשתתף בפאנל של אומנים מדיסציפלינות שונות ולהציג כל נושא, עבודה או תהליך שאבחר וקשור לאומנות שלי. 
הסכמתי טנטאטיבית ופוזיטיבית.
נעים להרגיש שהעיסוק שלי באומנות מתחיל להתפתח ולתפוס כיוון. תחושת סיפוק והכרה היא תחושה נעימה.

ובהמשך להמלצותיו של החבר ההודי שלי, מהקורס על האושר - שאמר כי כדי להגדיל את תחושת הסיפוק, עלינו ללמוד להודות גם על הדברים הטובים. אז הנני מודה לעצמי שהיה לי האומץ לעזוב את הניאונים, המשרד והמשרה המפנקת לטובת עיסוקים אחרים המסבים לי הנאה אמיתית, וגם מודה על האפשרות להיות אדון לזמן שלי.

אבל לפני כל חג ההודיה הזה…
הייתי מאוד שמחה וגם אסירת תודה...להתגבר קודם כל על פחד הנהיגה בצד שמאל. 
למעשה פתחתי את השבוע בהצהרה שזהו! הפעם אני מנסה להתגבר על עריצות הימין ועוברת צד, אף על פי שמדובר ברכב בעל תיבת הילוכים ידנית ובכבישים צרים מאוד ומפותלים.
דרור בתפקיד מורה הנהיגה, מזהיר אותי לשמור על השמאל וגם על המהירות המותרת.
לאחר כמה נסיעות קצרות, נראה לי שהאתגר האמיתי, טמון ברצף של בעיות קטנות ותמימות, שצצות דווקא בתוך המרחב האינטימי הפנימי הרכב.
הראשונה, היא הפעלת תיבת ההילוכים הידנית, שלא נחשפתי לה מאז ימי הזוהר שלי בהייטק, אי שם בשנת באג 2000 והנמצאת כעת לשמאלי… 
האינסטינקטים עדיין פעילים, אבל רק על יד צד ימין. וככה יוצא שאני מושיטה לחלל את יד ימין בתנועות שחייה של כלב. חלון נפתח. חלון נסגר. 
עוד ניסיון…עכשיו עם יד שמאל, לפחות אף אחד לא מצפצף מאחורה. 
לוקחת אויר. מכניסה לראשון. הרכב משתעל. אני בהילוך רביעי??

בעייה שנייה, קשורה לשדה הראייה. הכיסא שלצד הנהג נגוז ונעלם מהשדה, ואיתו גם ההרגל להעיף מבט קל במראה, המדרכה, הולכי הרגל והעשבייה שלצד הדרך. אני בתחושה שאני יושבת בקלנועית. דרור מרגיש חוסר ביטחון מסויים, וללא מילים מצמצם את נוכחותו, מתכווץ ומתקרב למרכז הרכב, תוך שהוא מזהיר אותי שאני עולה על המדרכה וקוצצת את השיחים. אוקיי.
וגם… אני מתקשה לאזן את המרחקים של רגל ימין ושמאל מהדוושות.       
לדוושת הקלאצ׳ המרחק נראה טוב אבל אז זה מרגיש קרוב מידי לברקס ולגז… אורכים שונים לכל רגל, היו פותרים את הבעייה.
אבל זה משתפר במהירות (המותרת). עוד לא העזתי לנהוג לבד, אבל אני מרגישה שזה יקרה בקרוב מאוד… אני פשוט אכנס ואסע, בלי הכנה נפשית.

יום שלישי, יום שטוף שמש הוא גם יום חג, יום השוק המקומי. דוכני אוכל, ירקות, בשר, מאפים וריבות נפרסים במרכז העיירה. גם אנחנו מתעוררים חגיגיים ומחליטים לפתוח את הבוקר בבית הקפה ״מרסייה״ המשקיף על השוק, מביטים בקונים המנומנמים שמגיעים בעצלתיים אוחזים תיקי בד וסלים קטנים.
אנחנו קונים לחם רך מאוד מבפנים וקשה כמו זכוכית משוריינת מבחוץ וגם חריץ גבינה. 
דרור מעיף מבט בטלפון ומצהיר בנחישות שיש לו כמה חתיכות קוד שהוא צריך לכתוב ולשגר. 
אני לא מציצה בטלפון ומצהירה שטרם התבשל בי הרעיון מה לעשות עם ערימות הציורים של הציפורים ולכן אני ממשיכה בשיטוט שלי. אנחנו נפרדים כידידים.

השיטוט השגרתי שלי מתחיל בדרך כלל בחנויות הצ׳אריטי. 
יש פה שתיים לפחות, אבל אני מעדיפה לבזבז את מטבעות הפני הרבים שדרור מפזר בכל פינה בבית, דווקא בחנות הצ׳אריטי של החתולים. ככה אני קוראת לה, כי הכנסותיה הן קודש לחתולים…  
וגם בגלל שבאמת יש בה מציאות מעניינות, ובפרוטות.
וגם אולי... אי שם בתת מודע שלי … לזכר ״תש״??… החתולה הידועה לשמצה שלנו… שלדאבוני לא שרדה את המעבר משוהם לשדרות ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, יום אחד בלבד לאחר המעבר. 
מי יודע… אולי החליפה את שמה והיא חיה עכשיו חיים חדשים ברחובות רצועת עזה…
בכל אופן, יהי זכרה ברוך.

בחנות החתולים החפצים מסודרים גם לפי נושאים וגם לפי צבעים.
בסל הקניות שלי, חפצים שונים ומיותרים. סינור של אומנת עם כיס ענק שנסגר עם כפתורים בצידי הגוף, מפיות קטנות רקומות בסביונים, חבל מעוצב עם סיומת פונפון ששייך לוילון ויקטוריאני, מסגרת קטנה מוזהבת לתמונה, שעל הקירות הגבוהים והגדולים של יפו תיראה מגוחכת, אבל לא אכפת לי.
אני מניחה את החפצים על הדלפק וממשיכה לפשפש בסלסלות ובמדפים. 

ליד הקופה עומדת לבושה בחליפה צהבהבה-לימונית, נציגת ויצ״ו העולמית החתולית. היא שולחת לעברי מבט מסוקרן וחשדני מבעד לתחתית המשקפיים. אני מתקרבת אליה עם שאר החפצים ומחייכת בנימוס. בחיתוך דיבור של שופטת בית המשפט העליון היא מבררת האם סיימתי. אני סוחבת במהירות עוד פסלון של קיפוד, מתקרבת לקופה ומודה באשמה.
גברת ויצ״ו מחייכת אלי בחזרה וניגשת למימוש הטרנזקציה הכספית בהתרגשות והססנות מרובה, המתחילה בכיווץ הצוואר וממשיכה בתנועות ידיים היסטריות-מהירות. 
היא פותחת וסוגרת לפחות שלוש מגירות ושתי ארוניות, מזיזה את כל החפצים המיותרים שעל הדלפק הצידה, עורמת את כל השטויות שקניתי לערימה נפרדת, וכמו אחות חדר ניתוח, מניחה מספריים, עט ודף עמוס עמודות לעייפה.
אחר כך היא הופכת ומחטטת בכל פריט עד שמתגלה החוט הקטן-המדובלל הנושא את תווית המחיר. 
שולפת את מדבקת המחיר ומניחה אותה בדיוק בטור ובשורה שהוקצו לכך בדף הנהלת החשבונות הידנית. דף שיעבור בעתיד ביקורת של כל חתולי הצמרת. 
בזמן שהיא רוכנת לתקתק את הסכום אל תוך הקופה הרושמת, אני מביטה ומתרשמת מהתסרוקת המוקפדת ומכמות הספריי הנדיבה שמחזיקה בגאון את רעמת השיער הזהובה-לבנה שלה, תסרוקת מאפה של חלת-שבת. 
נזכרתי שגם אמא שלי בצעירותה נהגה לחזור מהמספרה בכל יום שישי עם עוגה ביד וחלה על הראש. אני לא זוכרת איך כל הקונסטרוקציה הזו עוברת את הלילה ואת השינה… רשת על השיער? 
ואז בתחושת הקלה וניצחון, היא לוחצת בתנועה מהירה על כפתור ה-Enter וזזה לקול פתיחת הקופה בהפתעה, סופקת כפיים… הצלחנו!

אמנם הסיבוב שלי די קבוע, אבל בדרך חזרה אני מנסה לגוון ולחזור דרך שבילים חדשים או סמטאות העוקפות עלייה תלולה. כולן מובילים אל לקוטג׳ שנמצא בסמוך לכנסיית סנט מארי. 
לפני סיום השיטוט, אני שמה פעמי אל עבר ספסל עץ קטן שהוקדש לג׳יליאן היקר. 
בצעדים זהירים אני מתיישבת, נמנעת מלגעת בסירפדים הרבים, שנראים כמו עשבים תמימים אבל הם סירפדים אכזריים.
הספסל נמצא לצד מסילת הרכבת הישנה. כל קרון הוא מתקופה אחרת ונראה שונה.
הרכבת מתופעלת על ידי מתנדבים, זו לא רכבת מסחרית ופעילה רק לסירוגין, בעיקר בחודשי הקיץ. העיירה נמצאת בתחנה הראשונה שלה. יש לה מסלול קצר וייצוגי של כ-45 דקות שעובר לאורך עיירות קטנות ב-Peak District. החלטנו שננסה לעלות עליה בשבוע הקרוב.

על הספסל אני רוקמת תוכניות, מנסה לחשוב מה אציג בתערוכת האומנות בספטמבר. 
לא ברור לי מה ומי לצייר, ומאיזה כיוון ״לתקוף״ את הפסטורליה האומנותית של העיירה. 
מדובר במפגן רחב של אומנות מכל הסוגים. בתקופת הפסטיבל שוטפים את העיירה אלפי אנשים לראות ולקנות אומנות שמוצגת בחללים פומביים וגם בבתים פתוחים. 
נראה… 

בלילה שקדם ליום הכי ארוך בשנה נשארתי ערה כל הלילה וככה יצא שויתרתי על מעט שעות השינה שהלילה הכי קצר הציע לי…לעומת זאת הרווחתי סינתיזה של צבעי שקיעה וזריחה ואור כחול יפהפה שהאיר את גגות וארובות הבתים כמו בתוך חלום.
הבטתי למעלה, מהופנטת מצבע השמים ואז גם הבנתי בדיוק מה אני הולכת לעשות עם שני הקלסרים העמוסים באיורים וסקיצות של הציפורים. 
החלטתי לגזור את כל הציפורים כולל ציורי הלוואי שלהן, לארגן ולהדביק אותן על דפים חדשים כשכל אחד מהם יהיה סוג של יצירה בפני עצמה. 
בזמן שאני הוזה, חוזה ומתכננת את צעדי ואפרופו חתולים… נכנס בצעדים קטנים אל המטבח חתול ג׳ינג׳י שמן וגדול, חתול צ׳יישר, עשה סיבוב ניצחון כשהזנב שלו מורם ביהירות מעלה ויצא באדישות עוד לפני שהספקתי לנבוח עליו… מיד כשיצא, פרסתי את כל הדפים ובמשך שלושה ימים הכנתי כ-60 לוחות (דפים) עם כל חומר הגלם שהיה ברשותי מהפלמינגו ועד לזרזיר האחרון. 
אני מרוצה שעשיתי עם זה משהו. לא מעוניינת יותר לאגור עבודות.

מאז שאני ביפו אני נוהגת להסתובב בשוק הפישפשים בשעות הבוקר המוקדמות, כשרק מגיעים המובילים עם תכולות של בתים. אני מביטה איך הם שופכים ערימות בגדים, מזכרות, אלבומים משפחתיים, תמונות וציורים. חיים שלמים של אנשים נשפכים לערימה על הרצפה. ״כל פריט חמש שקל״...
אחרי מספר פעמים שחזיתי באירוע כזה קיבלתי החלטה, שאני לא מעוניינת יותר לאגור עבודות ומציירת רק למטרת נתינה/מכירה/שימוש/עניין ראוי
אני לא מעוניינת שהחיים שלי יתגוללו על שטיח, אפילו אם הוא אפגני מקורי… ולכן שמתי לעצמי מטרה להיות מינימליסטית בצריכה ולא לאסוף שום דבר מיותר…חוץ מקיפוד, חבל ויקטוריאני וסינור…

ביום רביעי קמנו למזג אויר מושלם ביותר. טמפרטורה מדהימה ומדוייקת והתחושה היא כאילו האויר עשוי סאטן או משי...מה שיותר שווה…
את הערב קינחנו עם קארול ובעלה פול, ארכיטקט שמתכנן שטחי מסחר. 
הם גרים בישוב סמוך, Bole Hill, בבית במרום גבעה שמשקיפה על כל העמק, בו שוכנת גם Wirkworth. 
מצאנו אותם במטבח כמו בסצינה מסרט צרפתי, רק אנגלי… עומדים שניהם אבודים משהו…קארול עם ספר בישול פתוח בעמוד של עוף בסגנון לבנוני, או סורי או קווקזי, משהו אוריינטאלי…ופול נאבק בכרעיים על מחבת. 
אנחנו הלבנטינים, הבאנו איתנו מגש תפ״א פיקנטים וסלט בסגנון החופשי של דרור, שכולל שלל פירות, ירקות וערימות של שום טרי. הם טרפו את זה. 
שתינו יין, והרבה. שוחחנו על דא והא וגם על ההבדלים בין פה לשם.
ערב נחמד ונעים.
אחר כך דרור הלך עם קארול לנגן ב״נלסון״ ואני המשכתי לגזור ולהדביק, לגזור ולשמור.

מידי פעם אני מצטרפת להליכות ארוכות עם דרור, לא ארוכות מידי, אבל מספיק אתגריות כדי לפתח שרירים של ״הרועה הקטנה מהגיא״. יש כאן עליות מאוד תלולות. 
אנחנו מטפסים ושותקים. 
בשיפוע של 70 מעלות, אני לא מסוגלת להוציא הגה. מתרכזת בצעד הבא ובהסדרת הנשימה. 
הטבע יפה. הכל ירוק ופורח. 
בהליכה במישור, כשהגוף כבר חם והשרירים רכים, אנחנו נעשים פילוסופים. 
דרור אומר שהכאוס הוא זה שמנהל את העולם וכל השאר הוא רק ניסיון שלנו להסביר את זה לעצמינו. 
הגענו. אני נכנסת, מורידה נעליים, פושטת רגליים, משחררת את הזרתות הדואבות ומסכימה בהחלט.
כאוס וזרת מנהלים את העולם.

שבוע טוב, סיגלית
 

על פלמינגו, מיגרנה, אושר וראמדאן בריטי

את הסמטאות והשדרה הרועשת של יפו על תושביה הישרים והעקומים החלפנו לשבועיים הקרובים בסמטאות האנגליות של Wirksworth ואני מהלכת בהם ומחפשת את הקו המנחה המחבר בין שני הקצוות ודי מהר מבינה, שאין אחד כזה מלבד העובדה שאני נמצאת עכשיו פה עם דרור ולפני כמה ימים הייתי שם. גיאוגרפיה.

הקוטג׳ הקטן, בדיוק כמו שעזבתי אותו לפני כארבעה חודשים ו-40 ומשהו ציפורים…רק השבילים אליו נעשו צרים יותר בגלל הצמחייה שהתעבתה וגדלה, מטפסת כמו גנב על החומות. צמחי התבלין ששתלנו בחורף גדלו כל כך מהר ולצידם הסתננו גם סירפדים אכזריים. גולת הכותרת היא ללא ספק - הפטרוזיליה. טרייה, דשנה ובכמות מכובדת לשיווק סיטונאי. ניסיתי כמה פעמים לשתול פטרוזיליה בארץ, תמיד יצאו לי ממנה רק פרחים…

אז עזבנו את צום הראמדאן, המואזין, החאפלות של פתיחת הצום מידי ערב ופסטיבלי ההשקות של ״הפלמינגו לא טפשון״, לטובת חגיגות ״יום האב״. בפעם הקודמת, בחודש פברואר, חגגו כאן את ״יום האם״. כל הסימטריה המיגדרית הזו של ״יום האב״ עם ״יום האם״ מעייפת…
בחלונות הראווה של חנויות הבוטיק הקטנות החליפו את לבבות השושנים, הצעיפים הדקיקים וקופסאות האיפור במכשירי ניווט ומדידה אקזוטים, ספרי מסע וקופסאות עץ מהודרות ובעיקר מיותרות, כאילו שבכל אבא תמים מסתתר לו רובינזון קרוזו קטן ומסוקס. שיהיה.

בבוקר, מתוך הקוטג׳ הקטן, מיד לאחר ארוחת בוקר קטנה מנחמת ומשקמת (ואני אפרט בהמשך את עניין השיקום) שמענו צלילים חזקים של תופי תזמורת לכת, בקצב טם-טם אפריקאי. ללא היסוס, עזבנו מיד את תה הצמחים המשקם, טרקנו את הדלת, כאן לא חייבים לנעול... ופנינו בצעדי מארש לכיוון ממנו בוקעים הקולות. שם, ברחבת הכנסייה, קבוצה של פנסיונרים גרמנים בלבוש מסורתי, רוקדים במעגל. הנשים לבושות כמו היידי בת ההרים והגברים כמו פטר רק בלי הזאב, וכולם בן-בת, בת-בן, רוקדים בזוגות את ריקוד ה״מוריס״. לצידם נגני אקורדיונים קטנטנים מעץ ועוד מספר מתופפים. בצד עמדה קבוצה של צעירים לבושים בגדים וכובעים שחורים, לרגליהם קשורים פעמונים רעשניים, הפנים שלהם צבועים בצבע כחול גותי ועליהם ציורי פנים יפים יפים וכולם אוחזים במקלות.
קבוצת הצעירים חיכתה שפטר והיידי יסיימו את חלקם בריקוד ואז יצאו גם הם בריקוד וודו כזה, תוך כדי שהם מכים בתנועות מלחמה עם המקלות לקול רעמת התופים. 
יפה! בוקר טוב גם לכם!

שאלנו את אחת הרקדניות הכחולות מה פשר צביעת הפנים והיא סיפרה שפעם היה נהוג להשתתף בלהקת רקדנים כעבודה נוספת, ולכן הרקדנים היו מתאפרים כדי להסוות את זהותם מפני בעלי הבית, המעסיקים אותם.

וכדי שאתחיל וגם אסיים…אז בעניין השיקום…
אתמול אחר הצהריים, דרור לבש את מכנסי ה״דקטלון״ המשובחים שקנה, בעלי 17 רוכסנים שבן רגע הופכים ממכנסיים ארוכים לקצרים, לקצרים יותר, ויש לי הרגשה שבתנאים מסויימים גם לחצאית… ויצא להליכה שגרתית אל הגבעות סביב, תוך שהוא מצהיר בשמחה והפקרות אופיינית, שהוא יוצא לטבע כמו שהוא, נטוראל, לא לוקח טלפון וגם לא ארנק וללא שום אביזר מודרני, טרק את הדלת אחריו ויצא. 

אני לעומתו, נשארתי בקוטג׳ עם שלל פלאי טכנולוגיה, שני מחשבי מק-פרו, שני אייפון 7, שני זוגות מפתחות, קלסר אחד של ציורי ציפורים שאני שוקלת מה לעשות איתם ורצון עז ״לעשות לביתי״… לא ברור מה בדיוק… כי לדאבוני, לא הצלחתי להגיע לזה… 

לפתע הרגשתי איך מזדחל אלי בשקט ובבטחה כאב הראש הכי גדול שהכרתי בחיי. כאב ראש עצום, מפלצתי ובלתי ניתן לשליטה, פטישים דופקים לי מתוך הראש החוצה ומלגזות וטרקטורים מלווים אותם. זה היה אכזרי! רצון עז לצאת מהגוף ולברוח. ובהמשך לפסטיבל הפירוטכני שהלם בראשי, נוספו גם בחילה איומה שסירבה להתפנות לי מהגוף… ובגלל שאנחנו בחוויה פסטורלית בגדול…אז ברקע התנהל החוג של מפעילי פעמונים בכנסייה והם צילצלו וצילצלו ללא הרף, לפי החשבון שלי הם הגיעו כבר לשעה 38…
בקיצור - לא היה לי כדור לשיכוך הכאב, לא אדוויל ולא 16 מ״מ… החנויות כבר סגורות וגם לא הרגשתי שאני מסוגלת להוציא הברה מסודרת מהפה למעט אנחת כאב… 
בשארית כוחותי, קיבלתי החלטה אמיצה לאבד צלם אנוש ולהרים ידיים, עדיין בכבוד ולצלילי הפעמונים של פרחי כמורה למתחילים … 
ואז בשלב מסויים של שעות הערב המאוחרות, נשמעה דלת נפתחת וקולות צהלה. דרור חזר. מזיע, אנרגטי, מרוצה ובעיקר אדיש לדרמת הרקוויאם שמתחוללת בחדר השינה. די מהר הוא השיג לי שלל כדורים, תה מהביל, אסלה להקאה ומסז׳ וטיפל בי במסירות עד שנרדמתי (או התעלפתי)…
אחר כך העברנו ערב שקט ורגוע בבית, אני כמו מי שראה שד, ודרור מנגן ושר על גיטרת המרטין היקרה החדשה והאיכותית שלו.
בבוקר קמתי חדשה ורעננה. איזה כייף.

זהו! הייתי חייבת לחלוק את זה, זה היה חלק משמעותי בקבלת הפנים שלי כאן…ומעכשיו יכול להיות רק טוב יותר…

הצעדים שלנו כאן קטנים. הכל במרחק נגיעה. בערב צעדנו חמישה צעדים אל הפאב המקומי הקטן. שם חיכו לפגוש אותנו פיל (Phil) ואשתו פאם.
פיל איש שמח ומסביר פנים, עטור שיער וזקן ארוכים, לבנים ופרועים ובעל אנרגיות שיחה מרשימות. הוא  יכול לדבר עד אין סוף ועל כל נושא בפרט אם זה קשור להסטוריה ולפולקלור של היישוב.
אי אפשר להגיד את אותו דבר על אשתו פאם, היא נמצאת באיזור חיוג שונה לגמרי… במהלך השיחה איתה ליווה אותי חוסר ביטחון קיומי. 
לא הצלחתי לפרש את ההפסקות שנוצרו בשיחה והאם אני היא זו שצריכה להגיד עכשיו משהו? או שאולי זה התור שלה עכשיו לדבר?? 
כמו כשקורה כשנלחץ לפעמים הטלפון ושומעים ״הלו״ מהצד השני, אבל לא ברור בכלל, מי התקשר למי… 
בכל אופן, יאמר לזכותה, שהיא הביעה עניין וסקרנות גדולה בספר ״הפלמינגו לא טפשון״ והתעקשה שנעבור על כל עמוד כדי להבין מי זו הציפור, מה תכונותיה ולמה ציירתי את מה שציירתי - מה שדרש ממני לתרגם את עיקרי השיר ואת שם הציפור באנגלית (הכינותי מראש) ואז לחכות שהיא תעבד את המידע… 

כן, אפשר להגיד שהפלמינגו עף לממלכה הבריטית ואפילו קיבל תואר של כבוד. מסתבר שלא מעט מהמקומיים ידעו וציפו לבואי עם הספר, בעיקר בגלל שדרור סיפר להם בביקור האחרון שלו, שאנחנו רגע לפני הוצאתו ועשה שירות יאה בבניית ציפיות. וגם, רובם כאן בכפר חובבי ציפורים. למעשה התעוררה דרישה מסויימת לתרגם את השירים לאנגלית… אני מחייכת ומתפתלת לאחור… קצת כמו הפלמינגו כשהוא ישן… 

עכשיו מכאן, אני די מתגעגעת לתחושת שיכרון היצירה שליווה אותי בחודשים האחרונים, להתקף המאניה שהיה לי בכל הנוגע לאיור הספר, ההתמסרות להסתחרר ולעוף בתוך שטף של כנפיים, טפרים, מקורים ונוצות.שהתחיל למעשה כאן, בחדר קטן ושקט בממלכה הבריטית והסתיים במרפסת הרועשת של יפו. מבוקר עד ליל, לאור פרוז׳קטור של 1,000 וואט, לומדת, מציירת, מייבשת, סורקת ועורכת דף דף - 80 עמודים. 

בשעות הערב, הייתי יוצאת להפסקה קלה, שולחת הודעה לחברה היפואית שלי, נפגשות בשדרה פינת מיכלאנג׳לו ויחד משוטטות ברחובות תוך כדי שאנחנו מנסות להבין ולפתור את כל הבעיות בעולם, בשורטס ונעלי אצבע. 
מידי ערב הייתי מראה לה בטלפון את הציפורים החדשות שנחתו על הדף , מספרת על תוכניותי למחר ומקשיבה בנחת לדעתה. ככה גם נולד שם הספר, בין רחוב שבטי ישראל לשדרות ירושלים. וזה היה כייף, להיות טוטאלית ביצירה.
תודה רחל.

מה שמזכיר לי קורס שהקשבתי לו און-ליין דרך coursera על ה״אושר״ (A Life of Happiness and Fulfillment). 
את הקורס העביר איזה איצ׳קדנה הודי, מאוניברסיטת הודו לעסקים. ההודי טוען שיש שלושה רכיבים לאושר, וזה הסבר ממש על קצה מזלג קטן של עוגה:
להיות נאהב, אוטונומיה ומאסטרינג - הכוונה היא לשליטה ומומחיות בתחום שנובעת מאימון והשקעה אמיתית של זמן בכל נושא שהוא. שליטה של לפחות 10,000 שעות שזה כ-10 שנים, כי רק אז מצליחים באמת להיות ב-zone. 
המיקוד הזה הוא כמו חוויה של ריקוד ומלווה בסיפוק אישי אמיתי, שאינו נובע מתחרות או מהשוואה, אלא מהתפתחות אישית וצמיחה. 
נסו ותהנו. אני כבר בדרך… עברתי כעשירית…

הקיץ גם כאן. חם. 30 מעלות, בלי ים ובלי מזגן… הכל פורח, צבעוני ויש לא מעט ציפורים שאני כבר מזהה. גם כאן יש הרבה ״מאינות חוצפניות״ רק שהן רזות יותר, ביפו הן אוכלות הרבה בשר כבש כנראה…. פה הכבשים פועות…ביפו הן בדרך כלל ״על השחיטה״ או אחרי השחיטה…

בשבועיים האלה אפגוש שוב את מארי ,צרפתיה מליאון שגרה כאן כבר 18 שנים, מלמדת צרפתית ומצהירה שאין לה טלפון נייד. 
כמו מרי פופינס, היא פשוט מופיעה ליד הדלת עם האופניים הקוקטיות שלה והשיק הצרפתי, תמיד לבושה בקפידה, שמלה, עגילים, שרשרת וצעיף מרושל והכל בצבעים רכים שמתאימים לפריחה מסביב.
את מארי פגשתי בערב פולק קלאב בפאב.  נדמה לי שתמיד היא שרה את אותו השיר, שיר עם צרפתי לאהוב שיצא לקרב. היא בטח חושבת שבגלל שהיא שרה בצרפתית, לא נשים לב לעובדה שהיא חוזרת על אותו השיר בדיוק… עדיין נעים להקשיב לשיר המתגלגל במבטא צרפתי.

וגם את נאדין, המליונרית, שהילדים שלה קוראים לה ״פילה״ גם כי היא גבוהה וגם כי יש לה זיכרון מעולה. נאדין היא אישה יפה בשלהי שנות השישים, בעלת חווה גדולה ששוכנת על אחת הגבעות וגם הבעלים של חברת מצברים בינלאומית. כל זה לא עוזר לה להתגבר על החרדה, שמא יום בהיר אחד היא תקבל שבץ מוחי... וכדי להתמודד עם הפחד הכאותי הזה, היא מטפלת ותומכת בכל נפגעי השבץ באיזור… 

ונפגוש את קרול ובעלה לארוחת ערב. קרול הייתה זמרת הליווי של דרור בהופעה האחרונה שלו כאן. היא מורה לפילאטיס שעשתה הסבה למוסיקה… כן. יש גם הסבות מקצוע כאלה…
וגם היום (ראשון) דרור מופיע בפסטיבל צ׳אריטי בשפילד… 

את הערב סיימנו במסעדה הודית עם מלצר אלג׳יראי ששמח לראות אותנו שוב. גם הוא צם ברמאדן, רק שכאן השמש שוקעת ב-10 בלילה… 
דרור הפגין בקיאות מוסלמית ובירך אותו בברכה שנהוג לברך את הצמים, ברכה שלמד מאבא שלי, משהו כמו…חתימה טובה… או שתפילתך תתקבל...

אנחנו כבר עשינו שלום.
שבוע טוב!
סיגלית