הג׳וב האיטלקי

בבוקר חורפי אחד, גיליתי שהתעוררתי בצד הלא נכון של גיל 59. וגם הבנתי שאף אחד כבר לא ימרח לי יותר את החמאה בשני הצדדים של הכריך. חוץ מזה שהיתה לי הרגשה שאלף ואחד דברים נופלים עלי בעת ובעונה אחת. החורף, הקיץ, הים, חולי ועצבות ומה בעצם לא. ובקיצור ולעניין: לשום דבר אין משמעות ושמישהו יספר לי כבר משהו חדש.

עם תחילת האביב התחלתי לכתוב דברים מוזרים שערבבו את המציאות כמו שמערבבים טחב וערפל. אחר כך פגשתי איש עם מגבעת שסיכם לי את הקיום האנושי בכך שהכל מתחיל ונגמר באבולוציה. וגם שאנחנו כל הזמן באים והולכים. ללכת זה קל, הוא אמר, החשש הגדול הוא מלבוא. 

אז באתי. וחזרתי לספר לעצמי סיפורים חדשים שמתחילים בּסְפָרוֹת בסידרה יורדת:
4 שעות טיסה, 3 שעות רכבת, 2 חברים ומגף 1 אלוהינו אלוהנו  - להלן, הג׳וב האיטלקי.

ברכבת מבּוֹלוֹניָה לפוֹרטוֹ סָאן ג‘וֹרְג'יוּ, אני צופה שוב ושוב בסרטון שהכנתי ליום השלושים של אמא שלי ומסתירה את שטף הדמעות עם משקפי שמש בְּלוּק של ג׳קי קנדי אונסיס.
כשנפרדתי ממנה, בלעתי לתוכי את העיניים הגדולות שלה. היא היתה כבר מתה למחצה, שרועה כמו לוויתן על המיטה, מותחת ומכווצת את אצבעות הרגליים המבוצקות עם הלק האדום, בצידי הפה שלה היתה טיפת רוק אחרונה ועיניה הגדולות הזדגגו מאוד. אחר כך הלכתי ליער, וכיסיתי אותה בחול והדקתי אותו מעליה חזק כדי שתיקח איתה לשם גם חלק ממני.

אבל אל תתבלבלו. באתי לארץ המגף בקטע של Fun, ניקוי ראש, עונג ושעשועים.
באיטלקית הביטוי ל-Fun זה ״דיבֶרְטימֶנְטוֹ״ (Divertimento) שמרמז כי יש לסטות מהמסלול כדי לקבל את קוקטייל העונג. במקרה שלי, איבדתי כבר את המסלול וכל צעד חדש הוא בגדר סטייה. אז לכבוד ארץ המגף, הצטיידתי במגוון נעליים שיהלמו כל תרחיש סטייה אפשרי - נעלי הליכה, נעלי ריצה, כפכפים וכפות רגליים.
והתחלתי ללכת. בימים ובלילות. בימים אני הולכת בשדות ירוקים ואומרת לעצמי שאכפת לי. ובלילות אני גומעת חצי ליטר של יין מקומי ושוכחת למה בעצם.  

איטליה קלילה. לא מתיימרת. האיטלקים הם פשוט איטלקים. הספגטי פשוט טעים. אני מעריכה אותם על זה. אפשר להסתדר כאן באזור הכפרי גם בלי כל השיניים. להתענג מפַּסְטָה פְּרימַוֵורָה בלי וִיוַואלְדִי. לשיר להיטים באנגלית בדיבוב איטלקי. הם יודעים היטב רק איטלקית ואין להם כל יסורי שפה. אני לעומתם - בפיגור ענק. מברכת בּוֹן ז'וֹרְנוֹ גם בשעות הערב ושולחת חיוך אווילי לחפות על חוסר ההבנה.

את לורה ואהוד הכרתי בשנת הקורונה, בימים שחייתי על חוף הים והתחלתי לצייר את הדמויות הירוקות, שלימים התפרסמו בעולם כ״פרוייקט sTand still״. לורה הייתה אחת הראשונות שציירתי. אומנית BodyArt מוכשרת שפגשתי בחוף מנטה-ריי. לפני מספר חודשים החליטו לארוז את עצמם מנווה צדק ועברו להתגורר בבית מדהים שחולש על כרמים של עצי זית ומרבדי קטיפה ירוקים יחד עם אהבת חייהם, הכלב צ'ובאקה, על שם דמות ממלחמת הכוכבים. הם המומים שלא ידעתי. הידעת?

צ׳ובאקה הוא כלב גדול ומפונק לְמִשְׁעִי. בכללי, אני די אדישה להולכים על ארבע אבל השתדלתי. ואחרי שבוע של משחק פריזבי מרוייר ודביקי עם צ׳ובאקה הנודניק, התרשמתי,  שהוא למעשה המרוויח המרכזי מכל הדיברטימנטו הזה.

אהוד, שהוא סוג של גביר המחוז מעסיק כ-6 צִ'יגָאנים, ככה הוא קורא להם, כינוי לצוענים של רומניה. הצי׳גאנים עסוקים מבוקר עד ליל בשיפוץ החצר, תשתיות הבית ובניית בריכה מפנקת. הוא נותן לי טלפון של צ׳יגאני המחמד שלו, ג׳ובאני, נהג צמוד שנמצא בכל מקום, בכל רגע ותמיד פנוי להסעות. די נוח כל הצ׳יגאן-לֵנְד הזה. 

לורה מנסה וגם מצליחה, לייסד קבוצה של אומנים מגוונים, כדי לקיים מספר פעמים בשנה הפנינג בן שלושה ימים של אַרְט ופֶרְפוֹרְמֵנְס בחצר שלהם, הזמינה אותי להשתתף בַּאיבֵנְט הקרוב שיחול באוגוסט. ברור שהסכמתי. מן הסתם גם הבריכה כבר תהיה מוכנה.

אז הנה אני בפוֹרטוֹ סָאן ג‘וֹרְג'יוּ ששוכנת לחוף הים האדריאטי במחוז Fermo. בירת המחוז, העיר Fermo מתנשאת לגובה של 319 מטרים מעל פני הים. האזור ברובו כפרי ומנומנם והתיירות מבוססת בעיקר על תיירות פנים איטלקית, ששוטפת כמו ארבה את חופי הים האדריאטי בחודשי הקיץ. כה אמר אהוד.
ועוד הוסיף, שכל הדרכים מובילות לרומא אבל יש 11 דרכים שונות להגיע ל-Fermo ומכל אחת מהן נשקף נוף שמיימי אחר. בדקתי 3 מהן. אכן כן.
העליה אכזרית. הכביש צר. ללא שוליים. שדה הראיה מצומצם. המכוניות מרוץ. אני מתכווצת כשנשמעת שריקת הרוח ומכונית חולפת. קווי המיתאר של הגבעות עגולים, נפתחים אל האופק ומרחיבים את הלב. רק שאני לא אגמור עם הלב הרחב שלי כמו הלטאות הירוקות שמרוחות על הכביש. 

העיר העתיקה ואני, מתעוררים לקול הלמות תופים. יה! אני באמת טובה בתיירות אקראית. מסתבר שהיום חוגגים את ה-Liberation Day ואני הרווחתי תהלוכה מקושטת של חפתים בוהקים, דגלים ומדים מגוהצים, שמובילה את כולנו במארש איטלקי לנאום חבר הפרלמנט בכנסיה.
בין המצגת האורקולית לְיֵשׁוּ הַצָּלוּב, אני מזהה כמה מילים מוכרות ומצליחה להרכיב משפט או שניים. ההתנגדות לנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה היתה בקונצנזוס מלא של הצבא והאזרחים, מה שעזר לאיטלקים להשתחרר מהנאצים ומהשלטון הפשיסטי ולהגדיר מחדש את הערכים המוסריים. ואני חושבת על תנועת המחאה בישראל, שהצטרפתי בנאמנות לשורותיה, איך היא בנתה מחדש את המשולש הקדוש, שכלל בעבר רק את הקואליציה האופוזיציה ועכשיו גם את העם. 

אוכלים רק בין 12 ל-14:00. אני מציצה בצלחות של הזוג שלידי ומעתיקה צלחת של להקת דגיגוני אלישי, שנחשב לאנשובי של אטליה. לאכול. ולבכות שזה נגמר.
אני התיירת היחידה כאן. ללא צל של ספק. אבל אני לומדת. להגיד צ׳אאאוו בצורה עגולה ועם הרבה ווווווו. להוריד את המפלס הנמוך של הקפה הקטן והחוצפן, בשלוקים קטנטנים ולחכות שיספג בבלוטות הטעם שנרמסו אחרי שנים של אמריקנו דליל. ואפילו להזמין לימונצ׳רו כדי לקבל חוויה איטלקית מלאה ומנת סוכר שמטשטשת אותי לגמרי.

באור אחרון, מול גבעה עגולה קסומה אני מתיישבת בתנוחת בודהה כדי להתאזן ותוך כדי לנסות לתפוס את הרגע הזה בו האור האחרון הופך לחושך. מיצמצתי. פיספסתי. לא שמתי לב. או שאין רגע כזה. בים האדריאטי שהשמש זורחת ממנו, עוד לא העפתי מבט. מחר. 

עכשיו זמן בולוניה.
הערב, אפגש עם אומן אמריקאי שפגשתי בונציה לפני מספר חודשים. החלפנו כרטיסי ביקור. זרקתי את שלו. הוא שמר את שלי. מדובר באומן די פעיל, שחי בטוסקאנה כבר 20 שנה. מאז, הקפיד לשלוח לי תמונות של זריחות, שקיעות ואותו בפוזה על טרקטור בין מטעי זיתים. בין לבין גם שאל בקלילות איטלקית, אם נוכל להיפגש, כאילו הקו האדום של הרכבת הקלה מגיע מיפו לפירנצה ככה בקלילות.
כן. היו לי ספקות אם להיענות או לסרב, אולם לאור פילוסופיית הדיברטימנטו שאימצתי, החלטתי להתאבד על זה ולקבוע איתו בבולוניה.
אני מאמינה בבני אדם. יש יאמרו ״פתי״. ויש יאמרו - מה כבר יכול להיות.
אבל אם לא אחזור בשבת הקרובה, תפנו לאינטרפול. קוראים לו Michael Zyw.

Arrivederci