לפעמים אני חושבת שפעם עוד אהיה סופרת זקנה ומפורסמת ואהיה לגמרי שונה ממי שאני עכשיו, כזו שאף אחד מחבריי לא יכיר. זו גם הסיבה שאני יושבת כאן, במרפסת בבולוניה, עם הרגליים למעלה, לרקע גגות בניינים כתומים וחלונות רפפה מעץ וכותבת שורות רחוקות וסתומות של זיכרון ודמיון.
אני אוהבת לצוד את המילים. לרמות ולהתוודות.
אחרי שבוע רגוע ומואר ב״וילה לורה״ אני אורזת את עצמי יחד עם אופטימיות ומָסַת שרירים של הרועה הקטנה מן הגיא לתוך התיק, ויורדת מן הגבעות אל הים, לפֵּסְקָארָה (Pescara) השוכנת במחוז אַבְּרוּצוֹ, מרכז-דרום איטליה, לחוף הים האדריאטי ממנו זורחת השמש.
המדרון לעיתים שמנוני וחלקלק. ואני בדרך למטה.
כי ברגע שדרכה כף רגלי בפסקארה, התחילו דברים להשתבש. הגשם לא פסק. החדר היה מתיימר, חנוק ומדכדך, עם חלון שפנה לעכוזה המדולדל של העיר. המיטה הייתה סד-עינויים ואיך שלא סובבתי את עצמי, נפלתי לתוך בולען במרכז המזרון או דפקתי את הראש במשענת עץ נמוכה שאילתר ג׳פטו מקומי.
את המלון ניהלה ביד רמה וחיוך מזויף, גבריאלה-דה-וויל, שהבהילה אותי בכל פעם שצצה כמו ג׳יני וניסתה לברר אם אני הולכת או באה. לכי מכאן כבר. אני עוד לא מבינה מה אני עושה פה.
בלילה, בחור השחור של הבולען, היו לי ביעותים של ילדה בת ארבע, ובבוקר התעוררתי למזג אוויר לא החלטי. נחושה לשבור את מעגל האימה הפֵסְקָארי, נעלתי את נעלי האודם של דורותי, נקשתי 3 פעמים בַּעֲקֵבים ויצאתי לשוטט בטיילת שלחוף הים. אני וגם השמש לא במקום הנכון. בטח לא בעונה.
פסקארה שקועה עמוק בתרדמת חורף. אפילו הים נחר בכבדות את הגלים אל החוף ורק שאון המקדחים שהרכיבו מאות שלדי שמשיות לקראת הקיץ, בישר על סימני חיים.
כשהשמש ביצבצה חיוורת מבעד לערפל והשמים התכסו בְּדוֹק חֲלָבי, אזרתי אומץ לשכור אופניים ולרכב לאורך הטיילת הרחבה והאינסופית, חולפת על פני עשרות דוכני גֵ'לַטוֹ ומתקני חוף עריריים. אם אחצה מכאן את הים - אגיע לחופי קרואטיה. אז המשכתי לדווש, כמו תלמה בלי לואיז, ובלמתי רגע לפני הצוק, כשלפתע ראיתי מולי סוס צועד בתוך המים. כמה יפה.
פסקארה פירושה דַּיִג. על קו המים ניצבות קונסטרוקציות מסיביות של בתי עץ משונים, מהן יוצאות אל הים זרועות ארוכות עכבישיות התומכות ברשת ענקית. חיפוש ברשת ענקית אחרת, העלה שמדובר בטראבוצ׳י (Trabucco), מכונת דיג ישנה האופיינית לחופי אברוצו, מסוגלת לעמוד בפני רוחות חזקות ומאפשרת דיג בכל מזג אוויר. הטראבוצ׳י ממוקם בדרך כלל במקום שהים עמוק מספיק ומופעל בעזרת מערכת מורכבת של כננות שמורידות ומושכות את הרשתות, בעזרת לפחות ארבעה דייגים מסוקסים וחסונים. אמרו לי שהיה כזה, או עדיין, גם בירקון. מרשים.
ביום האחרון, בניסיון להרוויח קצת גובה, עליתי על גבעה ירוקה בפאתי פסקארה להשקיף ממנה אל העיר והים. חלפתי על פני בתים קטנים ישנים שבחזיתן תלויים סרבלי עבודה, כותנות ורודות ארוכות ותחתונים בצבע קפה. המשכתי לטפס לקצב ההתנשפויות שלי את הדרך למעלה, שהובילה גם לבית עלמין - הר הזיתים של פסקארה.
אִיט מֵנְט טוּ בִּי.
ישבתי על ספסל של אבן, לצד דוכני פרחים ולוחות מודעות מהן התנוססו תמונות המתים, וחיפשתי ביניהן את זו של אמי. אני מנסה כבר מספר שבועות להיפרד ממנה ולא מצליחה. תמיד בורחת לי המחשבה באמצע.
אז ביקשתי ממנה לחזור. כדי שתטפל בי שוב כמו שצריך. שתגיד לי לחמם את המרק על הכירה הגדולה, ושאפסיק לכתוב עד אמצע הלילה כי אני נראית עייפה, ותעזור לי להתגבר על הפיתוי לתת לחיים שלי להתפרק לחתיכות כי - זה לא מתאים לך.
הבטתי באדמה, נצרתי את הדומייה הגדולה בפניה של אמי המתה, ואז ברחתי משם בריצה כמו שבורחים מצל עמום של חרדות ישנות, כמו שבורחים מהים בלילה.
את המחשבות הקטנות והמוגבלות שלי הטבעתי בחצי ליטר יין הבית, במסעדה של שני אחים, לא תאומים אבל הכי קרוב לזה, שהופיעו ונעלמו בו זמנית. הם דיברו היטב אנגלית, היו נינוחים ונעו בעצלתיים, מספרים לעצמם ולי, איך כילדים בני שש נהגו להתרוצץ בין שולחנות המסעדה שירשו מאביהם. קצת כמו שהם עכשיו, אחרי שישה עשורים. אני נמסה מסיפורים שנאפו בתנור ביתי.
רציתי פיצה אבל הסוודר הלבן אמר שזה בחזקת פשע להתעקש על פיצה שמכינים בתנור חשמלי ואת תנור האבן מדליקים אך ורק בשעות הערב.
הסוודר הכחול התערב והמליץ על רֵגִ'ינַטֶה (Regina פירושה מַלְכָּה), מנה של ספגטי פיקנטי כלוא בצלחת, עטופה בבצק מנחם ונימוח, שהחזירה לרג‘ינה, לפסקארה ולי, עטרה ליושנה.
עם העטרה על הראש שהתנדנד קלות, יצאתי לפיאצה שוקקת באנשים, משפחות, זאטוטים סמוקי לחיים בעגלות ובעשרות פועלים שטרחו על הקמת במה, רמקולים ומסכי ענק. מסתבר שג'ירו ד‘איטליה יוזנק בעוד כמה ימים מפסקארה. וגם אני.
בסוף היום, כמו קואלה, רוקנתי את התיק והכיסים והשלכתי אותם על תלולית הבגדים שנערמה על המיטה הנוספת המיותרת בחדר. חיברתי את שלל המכשירים אל מכונות ההנשמה, שיתמלאו באנרגיה ונכנעתי לשינה עמוקה בלוע הבולען.
בחזרה לבולוניה
דיסְקלֵיימֵר: מייקל הוא סקוטי. זה היה אינטרנשיונל-דייט. אני פתי. אבל דיברטמנטית. הספגטי בולונז היה מהמם. גם הברוסקטות. למייקל יש חווה ב-Castagneto טוסקנה, עם כרמי זיתים וסטודיו לאמנות במרחק דקות מהים.
מדהים כמה אנשים בודדים יש בעולם. המחשבה הזו הורסת אותי. ואני חושבת האם לא יקרה גם לנו יום אחד שנביט, ולפתע לא נראה סביבנו אף אחד ולא שום דבר.
מאחר שלא ציפֵּתי, והכי קרוב לאינטרנשיונל-דייט שהשתתפתי בו היה ראיון עבודה עם פולנים מקראקוב, לקחתי על עצמי את תפקיד האנתרופולוג, הצופה ומשתתף באירוע הבולוני המכונן הזה. יש לי מחשבות מפוזרות וסכיזופרניות. לא את כולן אפרוס עכשיו. כל מפגש הוא פעולה אנושית, וככזה, יהיה בו תמיד טוב ורע, אמת ושקר, חסד וחטא. אולי אם ננוע לעיני האחרים באותם צעדים קלים ונטולי עכבות שאנחנו עושים כשאנחנו בגפינו, בלי לזייף או להסתיר, בלי ללחוש לעצמנו שאלות מלאות חשד - אולי נגיע לרגע הזה שבו נזכה בחמלה אנושית פשוטה.
כן. הוזמנתי לבלות בנעימים, כמו ג׳וליה (בלי) רוברטס, תחת שמי טוסקנה. היה ערב ענוג, מעניין, ג'נטלמני וטעים. שוחחנו באנגלית ב-2 מבטאים שונים במשך כ-5 שעות על שלל נושאים ב-2 מסעדות ו-4 כוסות יין. תמצאו לבד את הלוגיקה בסדרת המספרים.
בולוניה מהממת, סטודנטיאלית תוססת וטעימה. החדר היה מדהים ובמיקום מנצח. עפתי על זה. קניתי בקבוק יין, גבינה משובחת, עגבניה ומלפפון שנראה כמו קישוא. זה קישוא.
נמלאתי השראה, תיקתקתי במרץ 12 ימים של בדידות, ולא יצאתי מהחדר עד שיצא עשן לבן וכחול ונשמעו מכל עבר חגיגות הניצחון של אוהדי נאפולי, שזכתה באליפות השלישית בתולדותיה לראשונה מזה 33 שנה. כה אמר גיאצ׳ו שלי. איזה חגיגות. וואו!
אז הנה אני כאן, ביפו. מתקתקת רסיסי חלום איטלקי לקול המואזין. חוזרת להרגלים המקומיים הישנים. אוכלת שאריות מעל הכיור, מדליקה טלוויזיה בלי קול וצופה בהכתרה של צ'רלס וקמילה למלך ומלכה. בעיניים מצועפות אחוזת שרעפים, צ'רלס נראה לי יותר כמו סבתא של כיפה אדומה מאשר מלך, וקמילה - כמו הזאב?
רגע לפני שאני עוצמת עיניים ואורזת את המגף למילים, אני חושבת, שרק כשהחלומות שלנו מתנפצים, אנחנו מתגעגעים לימים בהם הם פיעמו בקרבנו. ובתוך שרשרת התקוות והגעגועים הזו, עוברים עלינו החיים.
מחר אדווש עם תקווה חדשה, על הטיילת לנווה צדק, לאסוף צבעים ומכחולים שלורה הכינה לי כדי להתאמן עד בוא הקיץ בציור על גוף.
מן הסתם אהיה זקוקה למתנדבים. אז הכינו את הגופות.
Buona notte
