ביג אין ג׳אפן 4 Big In Japan

בדרך המתגלגלת בין הרים ובין סלעים משמעת הכתיבה מתרופפת. הטבע הדומם ישאר דומם עד שתגיעו לראות בעצמכם.

התנועה במרחב מקרבת, מרחיקה ומתעתעת. התקשורת מוגבלת והשפה הופכת להיות סכיזופרנית, רק מילים בודדות שנאמרות בהטעמה ודגשים מיותרים. אנחנו אינטימיים. זזים כמו שמשון ויובב בין הנופים והאנשים שמשתנים עם מזג האויר והנוף. יפנים של ים ויפנים של הרים, יפנים של עיר ויפנים של כפר ומעל לכל ה-90 מליון פטריות - מרחפים המקדשים, האונסנים, האדיבות, הסדר והניקיון.

קיצור תולדות הזמן הַיָּפָּנִי, שמסתכם בארבעה שבועות נותן את אותותיו. פחות מעכלת, יותר מתרגלת ומבינה.

מתרגלת למראה של בית קטן עם גג קשקשים אפור. לשדות אורז טבולים בשלוליות. להרים המיוערים. לחבורות קופים בתספורת רוֹד סְטוּאַרְט שחוצים במהירות את הכביש. למכונות השתייה שמגלגלות בקבוק תה חם בטמפרטורה מושלמת. לאטריות סוֹבָּה קרה או חמה עשויים קמח כוסמת. ללקט במקלות גם טוֹפוּ פְלַאפִּי חמקמק. מבינה עכשיו למה הם מתכוונים כשהם שולחים אותי לדְלִינְק פּוֹיְנְט drink point וגם כשמשהו לא מצליח - כנראה שלא עשיתי נכון.

בחניון דרכים באלפים הצפוניים השמש רק חצי עולה. מתעוררים לקור מקפיא ולקולן הַמֵּאַנְפֵּף של עובדות ניקיון שמקרצפות לקצב מוסיקת פופ שנשמעת כמו מגירת סכו״ם שנפלה והתפזרה. החניון מתחיל להתעורר ומתוך מכוניות בדגמים מיניאטורים מבצבצים ראשים שחורים בין שמיכות פוך ושקי שינה.

החניונים האלה שנקראים: Michi no Eki (מיצ׳י-דרך אקי-תחנה) מתוחזקים על ידי הממשלה ונועדו לשמש כאזורי מנוחה, לקדם מסחר, תיירות מקומית ואת זיו פנינו. אני מפתחת סקרנות נוירוטית כבר בשעות אחר הצהריים, לאחר שאנחנו מסמנים Pin אדום ב-Google Maps שמכוון לַמִיצִ׳י הבא בו נבלה את שעות הערב והלילה. מנסה לנחש לפי צבעי המפה ופיתולי הדרך את הנוף שנתעורר אליו מחר, איך יראה המרחב הציבורי ומה המרחק לאונסן הקרוב. אנחנו אמנם מתגלגלים בדרכים - אבל בתנאים של חמישה כוכבים מפוזרים בשביל חלב של סויה.

וגם מאמצת שיגרה חדשה. אוספת בחנויות נוחות חוברות לילדים, מקומונים וחינמונים. מה אני אעשה עם זה. אין לי מושג. בינתיים מתבוננת בכתב, בתמונות ומנחשת. מצלמת פוסטרים של נעדרים עם עיניים עצובות שתלויים לצד מפות אטרקציות. מנהלת כמעט מידי יום שיחת וידאו השכם בבוקר שעון ישראל עם מיכל וטל כשאני אוחזת ביד ברווז גומי צהוב ופוצחת בשיר ״אבל אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני״. שלא ישכח חלילה מי אני ומה שמי.

מתגלגלים.

על טאקיאמה כתבו שהיא כפרית ואותנטית. אני מחפשת את הכפר בין האוטובוסים ששופכים לתוכה ערימות תיירים מקומיים שגם פה הולכים אחרי דגל וכובע. נדהמת לגלות שהם עומדים להצטלם מבלי להוריד את המסיכות. את האותנטיות האבודה אני מוצאת בשִׁירַאקַאוָוה-גּוֹ, עיירה קטנה במחוז גיפו, שוכנת בעמק יפה באלפים היפנים וידועה כאחד המקומות הכי מושלגים ביפן. העיירה הייתה מנותקת שנים רבות בגלל מפולות שלגים והתפתח בה סגנון חיים אחר. גגות הבתים (Gassho) משופעים, סכוכים ועבים במיוחד כדי לשאת משקולות של שלג כבד. חלל עליית הגג שימש שטח עבודה לגידול תולעי משי והפך לענף מרכזי בפרנסת הכפר. אנחנו מבלים בוקר נחמד בין בתי העץ בכפר שהשתמרו עוד מימי תקופת אדו.

במקדש אייהיי-ג׳י, מקדש בודהיסטי מקסים ועצום בלב יער מסתובבים פרחי נזירים יחפים ב-5 מעלות ומתרגלים זַאזֶן, ישיבת מדיטציה. הם שרים ומתופפים בתוף גדול שרועם ומהדהד עוד הרבה אחרי הבום. מרגישה את התוף מהדהד דרך כפות הרגליים הקפואות ומחזיר להם רק במעט את התחושה. רוכשת חם צוואר סִיבִּירִי שמרגיש כמו חבורת ארנבות.

סימני דרך.

לא ראיתי גרפיטי. קירות חדרי השירותים נקיים, בלי מדבקות ער״ן או סיוע לנפגעות תקיפה מינית. ליד הכיורים יש אגרטל פרחים. בכבישים המהירים יש תשלומי אגרה רבים. לא פיצחנו את השיטה. משלמים ובוכים. יש מליוני מקדשים בכל מקום. לכולם יש קידומת ״הכי״. הכי גדול. הכי חשוב. הכי בודהיסטי. הכי עתיק. הכי גבוה. הכרזתי על אוֹבֵר-דוֹז של מקדשים. חוץ מזה שנמאס לי לחלוץ נעליים. ועוד ״הכי״ אחד אחרון. האונסנים הציבוריים הם הכי טובים וסגורים ביום שלישי. ראינו צֵ׳רִי בְּלוֹסוֹם ועוד צֵ׳רִי בְּלוֹסוֹם. יפה.

סימנים אחרים.

- אבא שלי מדווח שהוא מרגיש 8.5 בסולם עזרא. יופי.

- השכנה מדווחת שהשכן הסתום מקומת הקרקע פירסם את הבית למכירה. יותר גרוע ממה שיש עכשיו לא יכול להיות.

- ״שטיסל״ נכנס לי לוריד ויש גם עונה שנייה. ישר כוח!

בדרך לקַנַזַאוָוה ששוכנת בין ההרים לים-יפן, מול קוריאה. אני מגלגלת שוב את המילים ים-יפן ומרגישה את המרחק. אנחנו נוסעים במנהרות אינסופיות שחוצות רכסי הרים. 15 ק״מ בתוך מנהרה. ועוד אחת. דרור נהג בשנה האחרונה יותר בצד שמאל מאשר בימין, מלהטט עם הקמפ-וואן בספירלות צרות שמקיפות הרים. במגרשי חניה מקפיד לאזן את גוף המכונית כמו מתאבק סוֹמוֹ לפני התקפה, מיישר שמאלה ועוד קצת ימינה עד שהרכב חונה בדיוק מושלם בין הקווים.

חולפים על פני יערות במבוק גבוהים, מפלי פֵנְג-שואֵי והרים כחולים שנראים כמו תפאורה מגיזרי נייר. עוקפים באלגנטיות מרכזי ערים שיש להם שמות של צמיגים, מצברים ומכוניות. סַיוֹנַרָה יוֹקוֹהַמָה. סַיוֹנַרָה טויוטה. על גשר ענק במפרץ נמל טוּקַאי נפרסת לעיננו מפלצת התעשייה של הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם דרך גושי בטון, ארובות מעשנות וְדוּדִים שרוקחים מליוני מכוניות שיחצו את הים הגדול אל כביש איילון.

עוצרים לאתנחתא עירונית קטנה בקַנַזַאוָוה. גני קַנרוּקוּאָן, הגן בעל שש התכונות הטובות לפי מדריך הגנים הסיני: מרווח, בודד, מקורי עם ניחוח עתיק, מים זורמים ונוף יפה. הגנים נחשבים בין השלושה הכי יפים ביפן. אני חושבת שהטבע יותר יפה ויש לו שפע תכונות טובות. בין עצי הגן פזורים פועלי גינון במדים כחולים שמנקים אבק מאדמה תחוחה. השימוש בחבלים במקום אקדחי סיכות פשוט ויפה. אני מאמצת אותו.

העיר לא הופצצה במלחמת העולם השנייה ולכן השתמרה. מבקרים ברובע התענוגות ובבית גיישה-פרנק, בית בן 200 שנה שמציג כלי איפור, מניפות ומחיצות נייר מצויירות. בדרך מלווה אותנו קשיש קוזו נמרץ בדרכו לתפילת עַרְבִית במקדש בודהיסטי ברובע. הוא שואל מאיפה אנחנו. למדנו להגיד ״יסראל״ כמו שהם אומרים. ״נתניהוווו״. הוא מכריז מתלהב ומדגיש את ה״יהו״ חזק, כמו במכת קרטה. נתניהווו אִיז סְטרוֹנְג, היא אִיז ריץ׳. ומוסיף תנועת אגרוף מונף. אחוות הקיסרים נתניהו-אַקִיהִיטוֹ.

עכשיו כשאני כאן וחולצת נעליים בכל מקום, אני מבינה כמה חסר טעם היה מצד השף שגב משה להגיש לראש ממשלת יפן קינוח בתוך נעל. לא יפה.

חודש עבר מאז עזבתי את יפו והגעתי ליפן. לפעמים אני מקלידה ״ו״ במקום ״ן״. נבהלת והופכת את העולם בחזרה. גם טוקיו וקיוטו. מתהפכות. היפה והחיה. טוקיו אינטנסיבית וטורפת. קיוטו ענוגה ומקודשת.

בקיוטו אנחנו נחים בחדר מלון נחמד במרכז. מטיילים בין מתחמי מקדשים יפיפיים ורחובות עץ צרים שמוארים בשלל פנסי נייר. מסביב עשרות רבות של גיישות וגיישים שהגיעו לעיר כדי לקנות חוויה יפנית בחנויות הרבות שמשכירות תלבושת יחד עם צלם שמקפץ ומנציח אותן מלפנים ומאחור ליד צ׳רי בלוסום ועוד צ׳רי בלוסום ועוד צ׳רי בלוסום. ואני אומרת. יש יפן גם בלי צ׳רי בלוסום.

בזמן שהאירו רקטות את שמי תל אביב, נדלקו האורות במקדשים של קיוטו וצבעו את השערים והפגודות בצבע גחלים אדום. על המדרגות מתחת לשער הצטופפה מקהלת ילדים מקישה בכלי עץ ושרה על סוף החורף ובואו של האביב.

העיר מאפשרת שיטוטים בנפרד. אני קונה קְרֶמִים לַפָּנִים שנמכרים רק ביפן ומבטיחים חיי נצח. דרור קונה חבר יפני צבעוני בעל ערוץ יוטיוב פעיל שמציג את עצמו כמעצב ומשורר בשם קְיוּרִיוֹ.

קְיוּרִיוֹ מחזיק בוטיק קטן, מבולגן ועמוס חפצים כשעל כולם מתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה מזהב. הם שרים ומנגנים בגיטרה. אחר כך מנהלים דו שיח של חירשים שמוקלט בקליפ שמצחיק אותי כל פעם מחדש. אני פוגשת את קְיוּרִיוֹ ביום המחרת. הוא מקבל את פנינו שמח עם קפה ובוטנים. מדפדף באלבום לקט בהתפעלות, שואל שאלות רציניות בסגנון כאן-תרבות ואחר כך מציג בפני את העיצובים שלו לחצאיות שהוא תופר מקימונו. יש גם דגמי חצאיות לגברים עם רוכסן במקום הנכון. אנחנו עפים על עצמינו, מחליפים מתנות וחותמים אחד לשני כמו שני טמבלים. קיבלתי ספר שירים שלו ביפנית ונתתי בתמורה 3 תמונות קטנות של לקט. אני מרגישה שהעסקים שלי הולכים בכיוון הנכון.

ורגע לפני שעזבנו את קיוטו אנחנו משתתפים בסדנה לכריכת ספרים אצל המאסטר צוּטוֹמוֹ שעבד פעם בפנאסוניק אבל החליט כבר בגיל צעיר לעזוב את מנעמי ההיטק וללמוד את האומנות המשפחתית. בחדר קטן עם מכונת כריכה נדירה, גלילי בדים ומלחציים פשוטים, הוא כורך ספרים כבר 60 שנה. הספרים נכרכים בבדי קימונו שנתפרו לצורך הופעה ולא נהוג ללבוש אותם שוב. אנחנו תופרים, מדביקים ויוצאים עם שני ספרים מקסימים.

ובלוג יפני אחד.

פורים שמיח!

https://drive.google.com/drive/folders/19yrKP_K9ZyJaHn65srKCvprHa28dqcpe?usp=sharing
https://www.youtube.com/watch?v=8L0aM2riH34


ביג אין ג׳אפן 3 Big In Japan

כשדרור מגיע לטוקיו, אני כבר בדרגת דַאן 2. למדתי לפתוח את הדלתות הצידה. לשים את התיק בתוך סל מתחת לכיסא המסעדה. להניח את הכסף על מגש קטן ולצפות לעודף שיוגש בקידה ובידיים פשוטות, בדיוק כמו שמגישים תינוק ליולדת. אני שמה לב שאני עֵרָה ורגישה למנהגים הקטנים וממהרת לאמץ אותם. אולי כי בסופו של יום, אנחנו נוסעים במכוניות שלהם, ולא להיפך. 


דרור נוחת עם שחר עטוי זקן קפריסאי עָבוֹת ומניירות של קולומבוס. מדבר עם צוות המלון מהר יותר, גבוה יותר וחזק יותר. בעין בלתי מלוכסנת אפשר להבחין שהם לא מבינים כלום. במיוחד כשהם מצחקקים וקדים יותר מידי פעמים.

בבוקר, בתפקיד המארחת המקומית, אני פורסת מניפת אפשרויות לחוויה יפנית במספר מערכות. דרור בתפקיד עצמו, מקפל בעדינות את המניפה ומעדיף להתחיל להכיר את העיר אינטימית, דרך החצוצרות. בחנות מדהימה של כלי נשיפה מתגאה בפני מוכרת החצוצרות הקטנה שחצוצרה היא הכלי הראשון שלמד לנגן כילד. אחר כך נעמד, מילא את הלחיים באוויר וקרע בבכי עם חצוצרה בוואדי של יַמַאהָה.

חמושים במזוודה של מתנקש אנחנו צועדים לעבר בניין משרדים להשלמת המשימה - איתורה של נַאוֹקוּ-סַאן. אַקִיקוֹ מתנצלת. נַאוֹקוּ עזבה את החברה לפני חודשיים. נרגשת מהמפגש הטרנס אטלנטי שעומד להתפספס מבטיחה אַקִיקוֹ למצוא דרך לקשר בינינו. נאוקו יוצרת קשר לקראת ערב. טרגדיה יפנית. היא אובחנה. טיפולים. בית חולים. אוי. אולי ניפגש בגלגול הבא, כארנבות. אני שוקעת בדכדוך שמתפוגג בהדרגה לתוך פרק הסיום של פמת״א. סדרה מצויינת.


קניות. שווקים. מקדשים. מוזיאונים. סיבוב שני. בשוק ברובע אוּאֵנוֹ ראיתי בפעם הראשונה כרוב ניצנים בדיוק כמו בקולאז׳ של לֶקֶט. דרור קונה ג'ינס ״מֵייד אִין גַאפָּן״. אני קונה נעלי ספורט כתומות ״מֵייד אִין צַ'יְינָה״. בְּיוּנִיקְלוֹ, הַפוֹקְס היפני. המידות הגדולות-קטנות. המוכרות מרחפות כצרעות בין ערימות הבגדים, מזמזמות באינטרוַולִים קבועים משפט שמסתיים תמיד ב-מַאַאַסְסְסְס. מורידה נעליים בכניסה לתא המדידה. מופתעת ממסיכת הַכַּוְרָן שמתלבשת לי על הראש בְּדַאעֵש-סטייל כדי שהאיפור לא ילכלך חלילה את הבגדים. 


מתגלגלים. תיאטרון קבוקי ברובע גִינְזָה. נכנסים לְאַקְט אחד של הצגה המתקיימת במשך יום שלם. צופים בקבוקי, בלי סושי ובלי משקפת. גיישות וסמוראים מרחפים על הבמה וצווחים. אני נזכרת בתמונה שצולמה בסטודיו מוריס בקרית מלאכי, אני בתחפושת של גיישה עם אף אדום מבכי, דּוּקִים בשיער וְפּוֹנִי שאמא שלי גָּזְרָה לי באלכסון. מידי פעם נשמעת צעקה או קריאת עידוד של גברים בקהל, זכר לימים בהם היה התיאטרון עממי-מחתרי. 


את מערכת הסיום בטוקיו אנחנו מבלים יחד עם אִיאַן, מורה מאזור מנצ׳סטר, מצטופפים בסמטאות הַגּוֹלְדֵן גַאי. 6 סמטאות קטנות שמחביאות פאבים מיני-מיניאטורים המיועדים לשלושה עד ארבעה אנשים ומוזג סאקה עליז שמספר שלבתים הקטנים בטוקיו קוראים: Rabbit house.


גם אני עובדת בקטן. מחלקת מתנות בבתי-תה קטנים וגם סתם כשמזדמנת שיחה. גלויות של לֶקֶט, בולבול ושרקרק מונחות בכבוד לצד קישוטים יפנים מסורתיים. היפנים אוהבים את זה. הסטטיסטיקות באתר שלי דיווחו על כניסה של 7 מבקרים חדשים מיפן. ועל זה כנראה נאמר - בִּיג אִין גַאפָּן. 

לוקחים אוויר וגם את הַקֵמְפּ-וַאן מג׳אפן קֵמְפֵּרְס, נפרדים לעת עתה מטוקיו ויוצאים למרחבים ההרריים המיוערים של יפן. דרך רכס הרי האלפים הצפוניים, הדרומיים ובזיגזגים עד לקיוטו וחזרה. אחרי שבועיים בטוקיו שכחתי שיש טבע. שלטי ניאון מהבהבים ומסכי ענק חובקים בניינים ביער של פיקסלים ושדות אורז-מלא באנשים.


ארוזים בוַאן בסיסי שכולל סידור שינה ברוח מלונות הקפסולה, אנחנו דוהרים וחוצים את המטרופולין הענק של טוקיו דרך מנהרה בת עשרות קילומטרים וכבישים מעל כבישים. Google maps מאבד את זה ואנחנו אחריו. ה-GPS לא מבין באיזה מִפְלָס הוא נוסע ומציג על המסך במקביל את כל האופציות לכל המפלסים. יאללה בלגן. כללי הנהיגה פשוטים. צד שמאל. נהיגה תחת אלכוהול אינה מותרת כלל. בלי ינשופים ובלי עורכי דין. האחריות קולקטיבית. כל נוסעי המכונית נקנסים ובמאות אלפי יינים. 


לשירותינו פרוסה תשתית מדהימה וחינמית של Road Stations, חניונים המיועדים ללינה בתוך הרכב, מאובזרים בפינות ישיבה בחוץ ובפנים, אוטומטים של אוכל ושתייה ושירותים עם אסלה רבת לחצנים ומחוממת כמובן. הכל נקי. כבר אמרתי. נוח ובטוח לטייל. לא נתקלתי בְּבֶדוּאִים ואני לא מבינה איפה הם מחביאים את הַהוֹמְלֶסִים.


מתחילים בְּהַאקוּנָה. אזור משופע במעיינות חמים שנוצרו בעקבות קריסת הרי געש בנוף מיוער וטבעי. תלויים ברכבל מעל עמק הרתיחה. גייזרים ואדים עולים מהאדמה. תצפית מרהיבה על פוג׳י שמתחיל להתרומם בדיוק במקום בו קַו צמרות-העצים מסתיים. הסימטריה של ההר באמת מרתקת והוא נראה כמו אַיְיקוֹן של עצמו. היפנים מצלמים. גם אני. התרגלנו לראות את העולם דרך הַקְלִיק.


את יום האישה הבינלאומי אני חוגגת באוֹנְסֵן מהמם בְּהַאקוּנָה-מַטַטָה לצד אמזונות יפניות בצבע טוֹפוּ נטולות צלוליטיס. בריכות קטנות בטמפרטורות שונות פזורות בין סלעים ועצי במבוק כשביניהם מקפצים ישבני סושי קטנים. בבריכה חבוייה אפופת ערפילים אני נרדמת או מתעלפת. מתעוררת לקול רעמים וברקים וטיפות גשם קרות שקופצות לתוך הבריכה החמה ויוצרות עיגולים עיגולים. תענוג אמיתי.


הפסקה מתודית על דברים שלא ידעתי -
- לבעלי קעקועים אסור להיכנס לאונסנים ציבוריים. קעקועים קשורים ליאקוזה. יאקוזה זה רע.

- הפורטוגזים הם אלה שהביאו ליפן את הַטַמְפּוּרָה. טַמְפּוּרָה זה טעים. רק שהַטַמְפּוּרָה הייתה עטופה בפעילות מיסיונריות נוצרית ולכן גורשו על ידי שוֹגוּנוּת טוֹקוֹגַאוַוה. השוגון ניקה את יפן מהנצרות אך גם החליט לסגור את שעריה ולבודד אותה בפני העולם לתקופה של 265 שנים מ-1603 עד 1868. תקופת הַסֶּגֶר נקראת תקופת אֶדוֹ (שמה הקודם של טוקיו) במהלכה התפתחו מאוד הערים, המדע, הכלכלה והאומנות. מאוד מעניין. קראתי על זה הרבה.

- היער שלמרגלות פוג׳י מוגדר כמקום ההתאבדויות השני בעולם אחרי הַגוֹלְדֵן גֵיְיט. כ-30 גופות נמצאות ביער כל שנה, למרות השלטים ביער המבקשים מהנואשים לשקול שנית את החלטתם. נזכרתי ביער נורווגי של הרוקי מורקמי. גם בספר היא התאבדה. 

- קַאמִי, הישות האלוהית של השינטו מטיף לתעב לכלוך. הניקיון הוא המפתח לנפש שלווה ומוסר טוב. לפי השינטו, כל דבר חי הוא גם ישות אלוהית ולכן יש לשמור על הכל נקי. מעולם לא הייתי כל כך מקורצפת.

- בקבוצת הווצאפ של השוק היווני הודיעו שעיריית תל אביב מסרבת לתת אישור להפעלת השוק. פרץ מרד בר כוכבא. היוונים הפסידו. השוק עבר בינתיים לכיכר קדומים ביפו העתיקה. לא הבנתי את המהלך הזה.  


לילה יפני בחניון דרכים. אפס מעלות בחוץ. 30 בתוך הרכב. יש מצבר ספייר. צופים בסדרה שְׁטִיסֵל בעזרת ביצת האינטרנט הלא מוגבלת. ככה קוראים לפלא הזה: wifi egg. ואנחנו דוגרים. היום היה אפור קר ומעונן. מחר יהיה בהיר, קר ושמשי. לפעמים אני שוכחת איפה אני. שלט דרכים מהבהב לתוך חלון הרכב מעיד שאני כנראה ביפן.

בבוקר אנחנו מגלים שבילינו את הלילה ממש למרגלות הר פוג׳י. פוטו פוג׳י נכנס לפעולה וההר מצולם בכל התנוחות האפשריות. נהג מונית בדרכו הארוכה לבקר את אמא שלו מחלק תפוזים לכל מי שהתעורר לידו בחניון. אופנוען מנגסאקי מספר באנגלית שבורה שהחליט לצאת למסע של 500 ימים כדי לצלם ציפורים וטבע ברחבי יפן. הוא מציג מפה עמוסת דגלים. דגלים ירוקים לחניוני לינה וצהובים לאתרי צילום. אני מראה לו גלויות של ציפורים ונהנית לשמוע את שמותיהם בשפה אחרת. סוזומה-דרור. צ׳יקובי-ירגזי. הפלמינגו באמת לא טיפשון. 


חוצים את רכס האלפים הדרומיים. משיכות מכחול דקות של שלג מסמנות את הפסגות והדמיון משלים את השאר. חולפים על פני נהרות קפואים כמו מראות שבורות ויערות עצומים. הכיוון - עמק קִיסוֹ דרך הַנַאקַאסַנְדוֹ, אחת מחמש הדרכים שחיברו את טוקיו לקיוטו בתקופת אֶדוֹ ובה פזורות עיירות דואר עתיקות שנשתמרו. נַאקַאסַנְדוֹ (דרך ההרים) שימשה נתיב להעברת מודיעין והיתה מותרת רק לסמוראים או למי שקיבל היתר מהשליט המחוזי. מאוחר יותר הותר גם מעבר של סוחרים, אמנים ופשוטי עם. לנשים היה אסור לנוע בדרכים. שוֹגִינִיסְטִים שכמותם. 


בעיירה השנייה אנחנו כבר מבינים את הרעיון הכללי ומחליטים לוותר על ההמשך. עיירות סינטטיות וכמות מופרזת של חומרים משמרים. מאוכזבים ועייפים אנחנו גם טועים. חושבים דרומה ונוסעים צפונה. הערב יורד. הדרך מתפתלת והמשמעת הסמוראית מתרופפת.

מחליטים להתפנק ולישון את הלילה בְּרִיוֹקָן, מלון בסגנון יפני מסורתי ובעברית - צִימֵר עם פוטון. מזמינים דרך בּוּקִינְג.קוֹם מה שזמין ובמרחק קצר. הכתובת מובילה לְטוּרִיסְט אינפורמיישן וליפנית-סאן שלא יודעת אנגלית אבל יוצאת מגדרה כדי לעזור. צ׳וֹטוֹ צ׳וֹטוֹ (רגע רגע). מושכת ביד ומבקשת שנעקוב אחריה לחדר אחורי במשרד. פותחת חלון, מצביעה על דראגסטור מואר ומתחילה לספור ממנו חמישה בתים ביפנית. Waze בגרסה מקומית. זה עובד. הגענו.

בפתח הדלת של הרִיוֹקָן ניצב לפנינו טְרִיוֹ יפני: קְוַוואזִימוֹדוֹ, קְרוּאֵלָה דֶה וִויל והאחות החורגת של סינדרלה. הם עומדים המומים וקפואים, כל אחד נוטה לכיוון אחר אבל שלושתם יחד לא מבין מאיפה הגענו. אנחנו מנסים: בוק? בוקינג? בוקינג דוט קום? הַאי-הַאי-הַאי הם מנידים את הראש יחד וקדים במרץ כאילו נתקע שם המפתח. 


קרואלה מובילה אותנו לחדר חמים ונעים. תחת פוך, מזרון טַאטַאמִי וְפוּטוֹן אסיים בלילה טוֹן.

ביג אין ג׳אפן 2 Big In Japan

כפתורי המעיל נרכסים ביתר חופשיות. היעדרותם של בצקים למיניהם וסניף אבולעפיה נותנים את אותותיהם. אני מקבלת בברכה את הרגשת הקלילות ואף שוקלת לשנות את שמי לסוזוקי אוהרה בטרם אשוב ארצה. אין לי שמץ של מושג מה קורה בארץ ולמען האמת גם לא אכפת לי. מצידי שיכריזו על הבית ביפו כנכסי נפקדים. הם כבר מכירים את הפרוצדורה. אני יכולה להסתדר כאן במלון ברובע אקסקה. להמשיך לצייר במבוקים עד שיצליח לי. השתפרתי מאוד עם המקלות. פחות מתלכלכת. מידי פעם מרמה ונועצת במה שרק אפשר והיום גם אלמד להכין סושי-קבוקי יחד עם קאורי.

בארץ השמש העולה קשה לי עדיין להירדם. גם אחרי שסיימתי לראות בבינג׳ את כל הפרקים של פמת״א חוץ מפרק הסיום, אני נותרת ערנית ונמרצת. האלגוריתם הקולוניאליסטי של נטפליקס מציע לי סרטים עם כיתוביות ביפנית. צופה שוב ושוב בסרטונים ששולחת מיכל. מילים חדשות שטל אומר תוך כדי לעיסת מלפפון ובאף סתום. מזדחלת מהמיטה ויורדת לקומת הקרקע בשתיים בלילה. בלובי הקטן רכונים מספר עַבְדֵי-הייטק מול מסכים מרצדים, מרעידים רגל בעצבנות ומתקתקים במרץ שורות קוד וסיכומי פגישות לחלקים עֵרִים של העולם. שכחתי כבר את הפרק הזה. 


אבל כן נזכרתי בנַאוּקוֹ. יפנית קטנה עם שיער ארוך. עבדנו יחד באקמאי במשך כ-5 שנים. נהגנו להיפגש בקראקוב במסגרת אינטרנשיונל מיטינגס והפעלות אה-גה-דו-דו של טים בילדינג, לפחות אחת לרבעון. היא עבדה כ-10 שנים בחברה והייתה מסורה לעבודה כמו שרק היפנים יודעים. מעולם לא ניצלה אפשרות להתחמק משיחות ועידה טרחניות, לא משנה לפי איזה timezone נקבעו. ביקורת נוקבת ברוח היאקוזה על התנהלות הקורפורט האמריקאי נהגה לסנן כמו מרמיטה מנומנמת, רגע אחד לפני שכולם מתפזרים. סיפרה שחלמה להיות עיתונאית ונקלעה בשוגג לכספים. סיפור עממי ידוע. חצי שנה אחרי שעזבתי נודע לי ששלחה מכתב חרקירי קצר בו הודיעה שהיא מתפטרת ונעלמה כעבור שבועיים, ללא עקבות. הצלחתי לאתר היכן היא עובדת אבל לא הצלחתי ליצור איתה קשר ישיר. אני שוקלת לנסוע למשרדי החברה ולבקש לפגוש את נאוקו מטוקיו. 


ועוד נזכרתי. ספר שאהבתי במיוחד כילדה, מתוך סדרת ספרים על ילדי העולם, קלאסיקה של פעם, נוריקו-סאן הילדה מיפן. מישהו מכיר? היו עוד ספרים בסדרה. על הילדה מלפלנד וילדה מאפריקה וילד מהולנד. עליהם בבלוג אחר. הספר תיאר איך נוריקו לובשת קימונו, ישנה על רצפה, אוכלת במקלות ומתרחצת באמבטיית עץ. האמנתי אז, שכל הילדות בסדרה, כולל אני, הקוראת הנאמנה, קשורות ברשת חברתית מודפסת בה מתקיימת חברות אמיתית, חוצת גבולות ובכריכה קשה. פייסבוק גרסת שנות ה-70.

באופן כללי החלטתי לא להשוות שום דבר לישראל. לא מכניסים לזירה אחת משקל קל וכבד. מנסה לקרוא ולהגיד בלב את שמות המקומות והתחנות במלואן ולא להתרכז רק בהתחלה של המילה ולגמגם את ההמשך. לוסי, חברתי לסאפ וליבשה, המליצה שאלמד כל יום מילה חדשה. אני לומדת כל יום מילה. גם שוכחת. 

בוקר חדש ואני מעדיפה להתעלם חלקית מתשתית הרכבות המופלאה. ללכת פריסטייל, בלי גוגל, בלי להביט לאחור. הדרך משתנה ונפתחת כשלא צריך לחזור על העקבות. מראה העיניים מוביל. עוברת בלי לשים לב בין הרובעים השונים המרכיבים את המגה-פאזל של העיר טוקיו. מזג האוויר נפלא. אני צועדת בקצב יווני בפארק יויוגי שהיה אתר מרכזי באולימפיאדת טוקיו בשנת 1964. 

מאזינה דרך אוזניות משובחות לאלבום של Pandelis Thalassinos, זמר יווני שהיה פעם ימאי ודרור גילה לאחרונה בקפריסין. שומעת בלופ את השיר על עץ הלימון בגן העדן טו-פראדיסו-למונה (Tou Paradeisou Lemonia). מתאימה את קצב ההליכה לקצב הבוזוקי. דרור ניגן את זה בגיטרה חשמלית בעדינות בלי לפספס אף סלסול ומבלי להשתלט. תענוג. 

עכשיו טו-פרדיסו-למונה על רקע מקדש מייג'י בלב פארק גדול מוקף גנים ובריכות דגים. הלב מתרחב. אל הרחבה אצים רצים בזה אחר זה כ-50 כוהני דת לבושים לבן כדי להצטלם לתמונה קבוצתית בחזית המקדש. הם נעמדים בגבעתרון סטייל. המנצח, איש קטן ונרגן מזיז אותם בנביחות האי-האי כמו קוביות טטריס בין הצדדים והשורות, במשך רבע שעה, עד שהם יוצרים מלבן מושלם ונחה דעתו. 3 שניות צילום והם מתפוגגים. גם אני צילמתי. אפשר לרכוש בְּרָכוֹת לפי נושאים. קניתי לכולם ברכה זהה. אם הבנתי אותה נכון - אז היא מכסה די הרבה תחומים. וגם אכלתי מקל אורז. מפתיע במרקם וטעים.

יום ראשון, מוזיאונים ללא תשלום. בניין נשיונל ארט סנטר ניצב מזדקר כמו ספינת זכוכית גדולה שנטרפה בעיר. בכניסה חדר עגול, כוורת לוֹקֵרִים למטריות. וואלה. האולמות מציגים תערוכות של בוגרי בתי ספר לאמנות. אני נדהמת מעוצמות הביטוי, האיכות ועושר ההבעה שמרוחים על הקירות. מתרחקת מתקרבת. יותר כיף לראות - אבל מצלמת. 

ברחובות רובע שיבוייה, מעוז הצעירים, זורם נהר של אנשים. יש כאן הכל. ועוד הרבה יותר מזה. הג'ינס לא באופנה. גם לא זה עם הקרעים. ראיתי עובד עירייה מקרצף גרם מדרגות ברחוב. ברחובות קטנים אין תמיד מדרכות. לפעמים רק פס הפרדה לבן. הולכת באמצע הכביש. אף אחד לא מצפצף. כשהמדרכה רחבה משתדלים ללכת בצד שמאל. כמו בכביש. מאוד עוזר כשצפוף, וצפוף. מונע התנגשויות. שיירה של מכוניות קארטינג צבעוניות חולפת בכביש הראשי. צעירים מטורזנים לבושים כמו הכלבים שלהם. או להפך. באולפני רדיו בקומת הרחוב מתראיינת ״טוקיו איידול״ ושולחת למציצנים פרצופים פוטוגנים. גם אלי. אוטובוס Livebus עם להקת רוק חיה חולף ומרעיש בקולי קולות. כמו של חב״ד, רק בורוד. ספרים מנויילנים בצלופן. יש ספר שהוא טֶסְטֶר. כשמסירים את האריזה מריחים את ריח הדפוס. 


נערה במיני, קוקיות וגרבי ברך מזמינה להיכנס לחנות בקול רווי הליום. סניף Laline ברחוב רופונגי היוקרתי מוכר ניו-ארייבלס היישר מים המלח. ואני שואלת: כמה פעמים עוד אפשר להרוג את ים המוות. שולחת בטעות חיוך לכלב בעגלת תינוק. אולמות המשחקים הם כמו מועדוני הימורים רק עם משחקי וידאו רועשים והריאות של השטיחים ספוגים בניקוטין. מחפשת איך לצאת וגם משהו קטן לאכול. אסור לבקש מהמלצרים שינויים בַּמָּנוֹת ובכלל. הם נעשים אובדי עצות והעיניים הצרות שלהם מתרחבות בבהלה. אני קָדָה ומתנצלת שוב. מתרגלת לשתות תה קר או חם יחד עם ארוחת צהריים. חמישה שיפודים שונים קטנים של בשר. את הראשון זיהיתי כעוף. להגיד על טוקיו שהיא יקרה, זו קלישאה. אחרי שעוזבים את ישראל הכל יותר זול. 


בוקר חדש. חדרניות המלון בכובעי תום סוייר מאיצות בי לפנות את החדר. הניקיון מעל לכל. עולה על הרכבת מוקדם מידי לשינג׳וקו ומשם למקדש סנסו-ג׳י, העתיק ביותר בטוקיו. בתחנת שינג׳וקו עוברים כ-2 מיליון איש ביום. קילומטרים של מסדרונות בעשרות מפלסים. גברים בשחור ונשים בעקבים עוקפים אותי מימין ומשמאל, מסיתים אותי מצד לצד כמו קרוסלה. מערכת הכריזה מודיעה ללא הרף על רכבות מגיעות ויוצאות. הכל על הדקה. אני לא בקצב בכלל. לא של החיים ולא של הרכבת הבאה. הגינזה-ליין מסומן בצבע כתום יקח אותי לשם. עומדת בתור ארוך אחרי הקו הצהוב. דלתות הרכבת נפתחות. כולם שועטים פנימה כמו עדר באפלו. נדחפת פנימה בכוח. אחרונה לעלות. מוודאה שגם כתף ימין בפנים. הדלת שנסגרת מהדקת אותי סופית פנימה. מוחזקת רק על ידי הנוסעים סביבי. אפשר להריח סוגים שונים של משחות שיניים. לחבוש מסיכה נראה עכשיו הגיוני. הרכבת עוצרת וזרם התודעה משנה כיוון. נוסעים שרוצים לרדת הודפים אותי בכוח החוצה. אני לא מתכוונת לוותר. מתנפלת על רצועת-יד פנוייה ואוחזת בה בכוח כמו אמנית טרפז. לא תוציאו אותי מכאן. גם אם אתם בדרך להציל את סוני. עוד 15 תחנות זה יגמר.


מקדש סנסו-ג׳י שוחזר לאחר שנהרס במלחמת העולם השנייה. בכניסה ניצב שער אדום מעוטר בדמויות של אלי הרוח והרעם. השער בכניסה למקדש שינטו נקרא טוריאי - Torii ומסמן מעבר מחול לקודש, בריחה מעולם אחד וכניסה לעולם אחר. צבעו בדרך כלל כתום או ורמיליון (אדום-כתום) צבע שהודף אסונות ורוחות רעות. יש שטוענים שהשערים הוקמו כמקום מנוחה לציפורים הנחשבות על-פי השינטו שליחות האלים (טורי- ציפור אי-מקום). אני יכולה להעיד על העורבים היפנים. הם ענקיים, שחורים ואני משוכנעת שהם יודעים לדבר, הקריאות שלהם מכילות הברות שלמות וגם אינטונציה. 

מתחת לשער סנסו-ג׳י מתערבב הקודש בחול. גיישות אינסטגרם מטופפות בנעלי אצבע להצטלם עם המוני המבקרים שבקליק הבא יהיו גם עוקבים. דוכנים רבים של אוכל ותשמישי קדושה במבצע שינטו-סייל. קבוצה של קשישים בני 101-107 מתגלגלת ומסתדרת לצילום קבוצתי. תמורת 30 ש״ח אפשר לקבל נבואה על גבי מקל קטן ולגלות את הגורל הצפוי. למרות שאני מכוסה באינפלציה של ברכות, אני נכנעת, משקשקת בקופסת העץ ומוציאה מקל. אסכם את הנבואה של בזוקה-סאן בשלוש מילים: ״בסוף את מסתדרת״ עם דגש קל על דחיית סיפוקים ושיפור הסבלנות. נראה. לא מבטיחה. אולי כשאחזור. הערב יש לי סדנת סיפוקים קטנה של סושי-קבוקי עם קאורי. 

אנחנו קובעות להיפגש בכניסה לתחנת הרכבת משם נלך יחד לביתה. כששאלתי איך אזהה אותה, ביקשה שאחפש אישה קטנה אוחזת דוב פנדה. כמה פשוט. חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה להיכנס לבית יפני מסורתי אבל אנחנו מתקרבות בצעדים קטנים אל עבר מגדלי אקירוב-טוקיו גדולים לדירה סופר מודרנית. בשלהי שנות ה-20 שלהם היפנים הופכים להיות חסרי גיל. קאורי נראתה לי בסביבות ה-30 אבל לפי מספר השנים שלמדה וזזה בעולם היא נולדה ב-1912. 


אז בסדנא של הסושי - למדתי בעיקר על קבוקי. זכרתי שבתיאטרון קבוקי משחקים גברים גם את תפקידי הנשים. זה הכל. קאורי, עיתונאית חוקרת, ערכה דוקומנטרי עבור רשת טלוויזיה, על פועלי הבמה הכפריים שבנו והפעילו תיאטרון קבוקי מתוך קומת המרתף, אך מעולם לא הורשו לעלות אל קדמת הבמה. היא פורסת היסטוריה ארוכה ומפותלת של חיי התיאטרון, שהיה נפוץ ופופולרי אך בתקופות מסוימות הוטל עליו חרם על ידי השלטונות ופעל במחתרת. גם היא, כמו טומוקו, מבקשת לשמר ולהנחיל תרבות ומסורת הולכת ונעלמת, בבתי הספר ובכלל.

אנחנו אוכלות את הסושי שהכנו יחד, סושי בגרסה מעט כאוטית תוך כדי צפייה בסרט בו היא מראיינת את אחד מפועלי הבמה הוותיקים ביותר שעדיין חי. הסרט מסתיים בסיסמא שלה שנכתבה בעקבות נסיעותיה הרבות בעולם. בתרגום חופשי: כשאתה רחוק מהבית אתה מתקרב לתרבות שלך. 30 שניות על סושי-קבוקי. 


בסוף היום, כמו קואלה, אני מרוקנת את הכיסים ומארגנת את החפצים. מקפלת את הבגדים בגלגול קטן כמו שממליצה כוהנת הסדר היפנית, מארי קונדו. מרוקנת את שקיות האשפה, מחברת את שלל המכשירים אל מכונות ההנשמה שלהם, שיתמלאו באנרגיה והולכת להתרוקן מאנרגיה שהצטברה במימי האונסן הזכים, בטמפרטורה של 42 מעלות.

ביג אין ג׳אפן 1 Big In Japan

ביג אין ג׳אפן 1 Big In Japan

הרבה זמן לא כתבתי. אני גם לא בטוחה אם אמשיך. תלוי. אם יסתדר. הבטחתי לאבא שלי שאכתוב. אז הנה אבא, אני כותבת וגם לכבוד אמא שלי שחוגגת היום יומולדת 80! 

כבר מספר חודשים שאני ממלמלת שבא לי לנסוע למקום שיפתיע אותי, יקסים אותי בזרות שלו ויספר לי סיפור שטרם שמעתי. בהתחלה התנדנדתי בין הודו ליפן. אחר כך חשבתי לחבר בין שתיהן בנסיעה אחת ארוכה ומורכבת. בסוף החלטתי שלמרות הזיכרון הקסום מהביקור הקצר בהודו, בעצם, לא באמת בא־לי עכשיו לבקר בהודו ואני סתם ממשיכה לדקלם מנטרה ישנה. וחוץ מזה שהכרתי לאחרונה שתי נשים מרתקות שלכל אחת מהן זיקה ייחודית משלה ליפן. אז לצורך העניין, כדי לא להסתבך בנפתולי־נפשי האסוציאטיבית, נבחרה יפן. גם בשיטת האלימינציה וגם בהשפעת איכות הסביבה.

התכנית בגדול וכרגע גם בקטן: שבועיים בטוקיו, מתוכם אני מבלה שבוע לבד עליו אספר. אחר־כך דרור יגיע, ניקח רכב ונטייל מפה־לשם ומשם־לפה במשך כ-3 שבועות - כל הדבר הזה יתרחש ללא פריחת הדובדבן. למעשה המסע יסתיים בדיוק כשהדובדבן הראשון יפציע ויפרח. אנחנו נסתפק בפריחת הדובדבנים ברמת הגולן.

כחודש לפני הנסיעה פיתחתי הרגל להירדם תוך כדי קריאה וצפייה בטיפים ומידע למטייל־המצוי ביפן. די־מהר מצאתי את עצמי מדלגת ומסננת ביהירות נונשלנטית את הבלוגים של הישראלים הנודדים. בלוגים, שחלקם היו מלווים בטבלאות אקסל רב־מטבעיות עם עשרות טורים ושורות וכללו כמות היסטרית של מידע לוגיסטי ובעיקר הפחדות ואזהרות־מסע לכל מי שיעז לנסוע מבלי להתכונן מראש. ניסיתי להיות רצינית ולעקוב אחרי ההמלצות. אחר כך ויתרתי. מה כבר יכול להיות? אני אסתדר. אני תמיד מסתדרת, בהתחלה או בסוף.

כתחליף לבלוגי־האימה, התמכרתי בעונג־רב לסרטי סטודנטיות קצרים של תלמידות בית ספר יפניות מפונפנות שחלקו איתי טיפים סודיים על איך ומה כדאי לארוז, איזה מוצרי קוסמטיקה מתאימים לחודש פברואר הקר והיבש וכדאי לרכוש ביפן, מידע על בתי־קפה לחתולים וגם סרטים באורך מלא שהדגימו שלב אחרי שלב, את הדרך הנכונה לפתוח את אריזת צלופן של משולשי סושי שקונים בחנויות נוחות.

אך ככל שהתקרבתי למועד הנסיעה, התקפלו הביטחון והיהירות כמו ברווז־אוריגמי ואת מקומם החלו לתפוס חששות כבדים, מוגזמים וחסרי הגיון בעליל. למעשה, כל מה שייחלתי לו בטיסה הארוכה לכאן - היה להצליח לעלות על הרכבות הנכונות, כולל ההחלפות ולהגיע למלון. אחר־כך, ניחמתי את עצמי, אסתגר לי בשקט בחדרי הקטנטן במלון. מדי־פעם אעיז ואצא לטייל בסביבה הקרובה, אפזר אבנים במסלול קבוע וידוע, כמו תמי, בלי עמי. עד שיחלוף הכישוף ודרור יגיע. זה מה שקורה כשלא מפעילים את השרירים האוטונומיים. טווח התנועה מצטמצם, השריר נחלש, מתדלדל ומתרחק מהעצם. מזמן לא נסעתי לבד, והשריר היה רפוי.  

אך ראו־זה־פלא! הסתדרתי. אני תמיד מסתדרת. ולישראלים יש נטייה להגזים.

מסתבר שיש הרבה מאוד יפנים בטוקיו. אני מפנימה בהדרגה שזו לא עוד קבוצת תיירים מאורגנת עם תספורת קארה וסרפן רודפת אחרי כובע ודגל ברחובות תל אביב - אני היא זו שמסתובבת ביניהם, בלי כובע ובדרך לא מאורגנת ברחובות טוקיו. 

הרחובות גדושים בראשי פטריות שחורים לבושים בצבעי מונוכרום. בפוסטרים של קומיקס מחליפים שני קווים ( - - ) את שתי נקודות העיניים ( . . ) ככה מלמדים ילדים לצייר פרצוף. האישונים של הקוראים ספר ברכבת זזים מלמעלה למטה ולא מצד לצד. מסכות לבנות של חדרי ניתוח מסתירות את האף והפה. מונעות מהחיידקים לצאת או להיכנס.

הצעירים מסתובבים עם מסכות אופנתיות. האוכל גורמה. בכל מקום. לא משאירים טיפים. מאוד נוח. אין בכלל פחים ברחובות. אנשים לוקחים את הזבל איתם. הרחובות נקיים מאוד. עוד לא ראיתי כלבים. גם לא חתולים. אבל ראיתי עכברוש מתרוצץ בסמטה צדדית. מושב האסלה מחומם, מאובזר בפאנל דיגיטלי עם אפשרויות השפרצה לכל מטרה ובשלל עוצמות - פירוטכניקה מהתחת. תענוג. 

טבילה באונסן, סוג של מעיינות חמים בטמפרטורה של 42 מעלות זו חוויה מזככת. יש שעות כניסה מוגדרות לגברים ולנשים. הרחצה בעירום מלא. מתקרצפים היטב לפני שטובלים כולל במקומות שלא ראו יד־אדם. יש אלפי אונסנים ברחבי יפן, חלקם טבעיים שנוצרו מהתפרצויות געשיות וחלקם מלאכותיים. במלון שלי האונסן מלאכותי. מזרימים אל המים carbon acid ומינרלים שעל פי הכתוב מעודדים מטבוליזם ואת מחזור הדם וטובים מאוד לחידוש תאי העור. אני התמכרתי. מנסה לטבול לפחות פעם אחת ביום. או שאחזור עם עור מחודש ורענן או שיגדל לי זנב.

אני שולטת באופן הנסיעה ברכבות. היום למדתי גם איך לצאת מהתחנה לכיוון הרצוי ולא סתם לצאת מאיפה שבא־לי. Google Maps שיבדל לחיים ארוכים, הוא המדריך הכי טוב בעיר. אתמול הלכתי שתי־וערב וערב־ושתי ברובע שינג׳וקו הצפוף והתוסס. מסכים גדולים מרצדים מעל בנייני ענק, מעברי חצייה חוצים אחד את השני. גברים בשחור אוחזים תיקי עור פוסעים בצעדים מהירים כאילו יצאו מתצוגת אופנה של ארמאני. אני עולה ויורדת ב-6 קומות של חנות ספרים יפנים מדהימה. קונה ספר איורים מהמם של פטריות יער. במוזיאון מורי יש ציור ריאליסטי המונח על מדף בו מצוייר הצד האחורי של הציור מונח על מדף. מבלבל.

תצפית על טוקיו מקומה 52. הצלחתי לראות את פוג׳י מרחוק, גם את ההר וגם ביקרתי בחנות הדגל של פוג׳י בה מוצגות צילומים מרשימים. הפסקת צהריים קטנה. מרק ראמן עם שומשום שחור. נדיר. ברגליים כושלות קניתי כרטיס בעזרתה של יוקו אונו חמודה לסרט ״רפסודיה בוהמית״ ב-IMAX הכי גדול בטוקיו. שקט מוחלט באולם מלא מפה־לפה. אפשר לשמוע את דפיקות־הלב. אני נתקעת עם פופקורן בודד בפה ומשחקת איתו עד שיתחיל הסרט כדי לא להרעיש. הסרט נהדר, מקיף ומציף אותי מכל הכיוונים. חוויה יוצאת דופן! 

היום סדנת ציור בדיו־שחור - סומיאה (סומי זה דיו שחור, אה זה ציור) אצל טומוקו. לא פשוט. דורש שליטה טובה בטכניקה. מציירים במשיכת מכחול ורטיקלית אחת בלבד שמדגישה את הקווים, ההצללה והרגש. מושכים את המכחול מלמטה כלפי מעלה. אין מקום לטעויות. טומוקו, אמנית עם ניסיון־רב מנסה להנחיל לדור הבא את טכניקת הציור המסורתי בדיו. מיומנות שהולכת ונעלמת. קצת בדומה לסופרי־סת״מ. לומדים לצייר גבעול במבוק ומספר עלים בצבע אחד - שחור. מינימליזם. פחות זה יותר. 

גבעול הבמבוק מסמל את חייו של האדם. כל חלק שלו מסמל פרק חיים שנגמר וגם מתחיל. אמן סומיאה ישכיל למהול את הדיו בכמות המים המתאימה וללחוץ בהתאם כדי ליצור את האפקט הנכסף. היד שלי קשה ולא משוחררת. טומוקו מבקשת שאמיס את הפחם במעט מים בתנועות מעגליות בתוך כלי מיוחד שנועד לכך. תהליך ההמסה צריך להיעשות בסבלנות, בתנועות רכות ועגולות. בעת ההמסה, אומרת טומוקו, האמן צריך להיכנס למצב מדיטטיבי, להשתחרר, לחשוב על הקומפוזיציה ולדמיין בעיניו את הציור. נחמד. אהבתי. נתתי לה במתנה מספר גלויות של ציורי ציפורים ומספר גלויות של לקט. היא קפצה עלי בשמחה והתרגשות יפנית. התרשמתי מאוד מהעובדה שהיא לא ידעה מי זו בריג׳יט ברדו.

ובנימה מדיטטיבית - הוליסטית - במבוקית זו אסיים.

כריסטמס 2 - על צום היתולי, מנהרות, אלמנות עליזות, טאקט ואינסטינקים‎

את הבוקר של הבוקסינג דיי שמסתמן כיום קר במיוחד, דרור פותח בנוק-אאוט קטן - היום הוא מתכנן לחצות את ההרים והגבעות עד ל-Matlock-Bath, כדי לצפות בשייט היתולי מסורתי שנערך בנהר פסטורלי החוצה את העיירה הסמוכה... וגם שהוא מתכוון לעשות את הדרך חזרה בנסיעה באוטובוס המקומי. 
ובזמן שהוא התעטף והתכרבל זרק לעברי שהוא החליט שכדאי לפעמים להשאיר אותי קצת לבד, כדי שלא אהיה כל הזמן בצילה של אישיותו הקורנת... 

אני לא משתגעת על שייט, ובטח שלא היתולי, וגם לא התחשק לי להצטופף על גדת הנהר עם כל תושבי המחוז אשר שבתו מכל מלאכתם והם רצים וגוררים עגלות עמוסות ילדים לעבר הנהר, כדי להריע, לעודד ולנופף לשלום לסירות מפרש ומלחי פופאי ... 
מתאים לי להישאר כאן ולשמור על גחלת הרדיאטור יחד עם נטפליקס וספר.

לפני שדרור יוצא אל ערבות הקור הוא מגלה עניין במצב כתיבת הפרק השני של הבלוג, אני נעה באי נוחות, מעבירה משקל מרגל לרגל, משחררת את הסיכה מהשיער ואומרת ש...
יש לי ב-ג-דול את הנושאים זרוקים על הדף, וגם כמה משפטים נחמדים שיש למצוא בהם הגיון, חסר לי קצת סדר כרונולוגי, למצוא קשרים, לחבר מעברים וכאלה. 
דרור מקשיב בארשת פנים רצינית ומסביר לי שקוראים לשלב שאני נמצאת בו :  Vomit draft - זהו שלב חשוב בו פולטים (Vomit=להקיא) את הרעיונות, האסוציאציות והנושאים על הדף...  
כן כנראה שאני בשלב ה-Vomit... אני רגועה יותר עכשיו, כשיש למחלה גם שם ...

אחרי מספר שעות של בטלה נעימה, אני מקבלת הודעת טקסט מדרור, שהוא הגיע ליעד אבל החליט לוותר על הצפייה בשיט ההיתולי, כי מסתבר שבלוח הזמנים כתוב שאוטובוס מספר 6 עובד במהלך הכריסטמס במתכונת יום ראשון, אבל לפי הלוח הוא לא עובד אף פעם ביום ראשון... לוח זמנים היתולי...

אבל זו הייתה רק סנונית ראשונה שבישרה על השיתוק המסחרי המוחלט שנמשך ונמשך, עוד מספר ימים אחרי הכריסטמס.

אין אוטובוסים, תריסי החנויות מוגפים, במסעדות כבה האור ועל דלתות העץ הכבדות של הפאבים תלויים פתקי התנצלות...רק קישוטי האורות שממשיכים להבהב, מזכירים את ליל אמש ומפיחים תקווה בלבבות הצמאים לכוס בירה צוננת. 
הופתעתי לגלות שאפילו המכולת של המשפחה ההודית בסוף הרחוב סגורה. אפילו הם? שבדרך כלל פתוחים לפני ואחרי כולם, ומקפידים שבכל רגע נתון יאייש את עמדת הקופה פקיר השומר על צ׳קרת הכסף? 
אנחנו המומים...שילוב נוצרי-אכזרי של יום כיפור ותשעה באב יחד... 
מתוך זחיחות של תושבי יפו, ארץ ה-24/7, היינו שאננים, מה שאומר שכבר יומיים אנחנו שורדים על פת לחם וחמאה (די טעים על טוסט) ומקנחים בשברי עוגיות ״מינס פאי - mince pei, שזה סוג של מעמול ומאוד פופולרי בתקופה הזו של השנה וכמעט בכל מקום שאלו אותנו ״האם כבר הספקתם לטעום מינס פאי? 
כן. טעמנו. לא ביג דיל.

אבל לפני התענית שנגזרה עלינו, אכלנו ושתינו יפה ובשפע, וזה עוד לפני סעודת החג הרשמית. 
השכנים, בעלי צמד הלבראדורים, שחולפים על פני החלון שלנו הלוך ושוב חמש פעמים ביום, ביחד ולחוד, הזמינו אותנו להצטרף אליהם לפאב הגדול אשר בכניסה לעיירה. פאב שמשמש גם כמלון קטן בשם:
 ״The Red Lion״ כדי לשוחח ולשתות דרינק בחברתם לפני שהם מתקפלים לסעודה. 
מסתבר שזהו מנהג מקובל להסתובב ברחובות ובין הפאבים, לעשות קצת מינגלניג ולברך את העוברים והשבים בסגנון גמר חתימה טובה... 

בדרך לשם דרור מספר שמתחת לרחבת הפאב קיימים מחסנים תת קרקעיים ענקיים בהם נהגו לאחסן לתסיסה כמויות גדולות של חביות האלכוהול. 
ידעת את זה? הוא שואל
לא, אני עונה.
מסתבר שבימים בהם העיירה פעלה כעיירת מכרות פחם, פעלו בה למעלה מ- 50 פאבים. 
ולמה כל כך הרבה תשאלו? 
כי בזמן שפעלו המכרות, המים לשתייה היו חשופים למזהמים רעילים ומתכות ולמעשה היה בריא יותר לשתות אלכוהול שמונע ולא מאפשר לסוגים שונים של בקטריות להתפתח. 

וככה יצא, שבמקומות בהם פעלו מכרות הפחם  - פעלו בהתאמה גם הרבה פאבים. 
מה שאומר שמתחת לכל קוטג׳ תמים וחמים, ממש כמו בישובי עוטף עזה, משתרעת לה רשת של מנהרות שמחברות את מרבית הפאבים אל המחסן המרכזי וכ-ולם מגיעים אל מתחת לפונדק הדרכים הזה, שעוד רגע ניכנס אליו. רשת המנהרות איפשרה גם תנועה של שוק שחור מתחת לאפם של שלטונות המס, תרתי משמע.
האדמה מתחת לכפות הרגליים מרגישה פתאום שברירית ודקה ואני ממהרת להחיש את צעדי...  

ועוד אנקדוטה פמינסטית מעניינת לפני שאני נעלמת אל מנהרות הנשייה... מסתבר שמרבית הפאבים היו בבעלותן ובניהולן של נשים אלמנות. 
ולמה נשים אלמנות תשאלו? (-:
כי האלמנות שרצו לשרוד את חיי העוני שנגזרו עליהן ועל ילדיהם, היו נוהגות לבשל את הבירה במרתף הבית ולדאוג לחימום של חלל החדר המרכזי וככה התאפשר להן להזמין פנימה, אל תוך ביתן את הכורים הצמאים בסוף יום העבודה המפוחם. 
הכורים היו נכנסים אל החדר המחומם והאלמנות היו מוכרות ומגישות את הבירות והאלכוהול שהכינו במרתף. 
וכל הביזנס הפמינסטי הזה התרחש בבית הפרטי, שהפך לציבורי -Public House, ומכאן התפתח המושג פאב, וככה כולם היו מרוצים, חוץ ממרגרט תאצ׳ר...
אלה היו 60 שניות על 50 פאבים.
דרור יודע המון המון המון דברים...ועכשיו גם אנחנו.

בפאב, צמד הלבראדורים שוקעים על כורסאות העור החומות והכבדות ומפליגים בנוסטלגיה, הרחק עד לשנות ה-70 העליזות, כשנסעו לצרכי עבודה להתגורר בערב הסעודית, ומשם המשיכו לספר על הטיול הגדול שעשו ברכבם הפרטי, במשך מספר חודשים מערב הסעודית, דרך סוריה, טורקיה, מזרח אירופה עד לעיירה הקטנה במרכז אנגליה. 
אחר כך הם שואלים מה דעתינו על הבחור החדש שהגיע לשכונה וחושפים בין החיוכים לשיניים, שמרנות-פוריטנית וקורטוב של הומופוביה.
אנחנו כמובן אוהבים אותו כמו שהוא. עם בת הזוג מגואם ומכנסי הברמודה.

אחרי הסיבוב השני של הבירה הם כבר מעיזים בנימוס אנגלי ואף אדום, לרחרח את עמדתינו הפוליטית ומה אנחנו חושבים על ההצהרה האחרונה של טראמפ להעברת השגרירות לירושלים...אנחנו מורחים אותם יפה בתשובה קוסמופוליטית וחגיגית בסגנון... אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

בדרך חזרה מהפאב האויר קפוא, ארובות הבתים מעשנות ומחלונות הבתים בוקע אור צהוב וחם.

כשאנחנו מתקרבים לקוטג׳ אנחנו נתקלים לראשונה, פנים אל פנים, בבת הזוג הגואמית של השכן, שנראית להפתעתינו הגדולה והרבה לגמרי אנגליה ורק מעט שזופה... 
היא מברכת אותנו במרי כריסטמס לבבי ובשני משפטים רהוטים וקצרים מנפצת לרסיסים את התיאוריה הגואמית-קוואנטית שבניתי במשך פיסקה שלמה בבלוג הקודם, ויותר מזה, חושפת כשלים חמורים בהבנת הנשמע... 
אז אני עושה קצת סדר...למיסטר פוסטמן קוראים דודג׳ ולא גוויין או דוויין
והכשל הנוסף...וזה די מביך... זה שהיא בכלל לא הגיעה מגואם (שבאוקיינוס השקט) ...אלא פשוט נחתה אתמול מחופי גואה (שבהודו), שבה מביקור משפחתי...
כמה פשוט...
היא חמודה מאוד ומשוחררת ואנחנו כשגרירים של רצון טוב ושלום עולמי, מזמינים את שניהם אלינו ליום רביעי, ל-hang around, כמו שאומרים. הם מאוד שמחו ודודג׳ הודיע שיביא איתו בירה מאוד מאוד מיוחדת. 

הזמן דוחק ואנחנו לא מתעכבים ללקק את הפצעים שלי, וממשיכים בנונשלנטיות לעבר היעד הבא, ארוחת הכריסטמס האלטרנטיבית בפיצריה ״ג׳ינו״ יחד עם מארי שחזרה מפריז, מלאני, בעלת המקום ושאריות הפליטה של המשפחה שלה.

השולחן של בני המשפחה נראה מבולגן ונטוש בחלקו. חלק מבני המשפחה כבר סיימו והלכו וכשאנחנו נכנסנו, נשארו עדיין יושבים האבא (הזועף) של מלאני - בתפקיד ארצ׳י באנקר, האמא שהייתה אפאטית ו/או שתוייה והגיס שבלט במראה עדכני-אופנתי בסגנון אלביס קוסטלו . 

מארי הגיעה באיחור על האופניים שלה, זרקה אותם בפינת הרחוב ורצה מהר פנימה בצעקות רמות של "ז׳ווי נואל״ שזה ״מרי כריסטמס״ בצרפתית.
בתנועות גוף דרמטיות ואיברים שלוחים לכל עבר שיתפה את הנוכחים תוך כדי שהיא מתקלפת ועורמת על הכיסא כובע, שלושה צעיפים, מעיל פרווה וארבע שכבות של סוודרים... מתלוננת על המסע המתיש והארוך שלה ברכבת מלונדון לכאן, אחרי שזו עצרה מספר פעמים בדרך, בגלל נסיונות התאבדות על המסילה... 
הפי כריסטמס טו יו טו.

שתויים מעט מעל המותר, הצגנו את עצמינו קלות, דרור הניח את הגיטרה למרגלותיו כמו אקדוחן שצריך את הנשק שלו קרוב, מה שהסתבר בהמשך כמהלך מבריק.
מלאני הצביעה ביד אחת על הפוסטר של הציפורים וביד השנייה שלחה אצבע מורה לעברי, ואת מארי  - אין מי שלא מכיר.
הגיס-קוסטלו טען שהוא נשוי לאחות של מלאני ושהוא גם גניקולוג וכל משפט שיצא מפיו היה מתחכם, ציני וסרקסטי. ברוב המקרים, לא הצלחתי לעקוב ולהבין האם הוא מספר בדיחה או חידה והעדפתי לאזן את כמויות האלכוהול בפחמימות ריקות. 
אני מאוד מקווה שהוא יותר ברור במהלך פרוצדורות גניקולוגיות... 

הם שואלים מי ולמה אנחנו פה, אנחנו למדנו לתת תשובות מומצאות בחלקן, כאלה שגוררות הכי פחות שאלות מיותרות. מלאני פיזזה סביבנו נלהבת מתמיד וסיפרה שלפני חמש שנים ביקרה מספר שבועות בישראל. 
אנחנו בוחרים 3 פיצות מושחתות מהתפריט, אבל עוד לפני שהיא נעלמת אל המטבח, דרור פותח את בקבוק היין שהבאנו, ממלא לכולם את הכוסות ומודה על ההזמנה והזכות לחגוג איתם יחד. 
וכטוב ליבו ביין מוסיף ומספר, כי האורחים שפוקדים את הקוטג׳ שלנו, משבחים רבות וממליצים ב״ספר האורחים״ את הפיצריה המיוחדת שנמצאת בפינת הרחוב. 

מלאני מקשיבה ומחייכת בעיניים מבויישות בעוד אבא ארצ׳י פוער זוג עיניים בתדהמה סקפטית ואפילו שולח קריצה לכיוון הגיניקולוג כדי לקבל חיזוק ואגינאלי ואז מרהיב ומתקן... שהוא ה-owner של הפיצריה וגם שהוא לא יודע מי אלה ה-״אורחים״ - אבל הוא בהחלט לא מרוצה...ואפילו מודאג מאוד מהדרך ״המיוחדת״ שמלאני מנהלת אותה. 
חצוף! 
אני מתכווצת בכיסא והופכת לשלולית. 
מארי באינסטינקט צרפתי ממהרת לשאול מי רוצה עוד יין...
ודרור באינסטינקט של אקדוחן, סוחב לידיו במהירות את הגיטרה ומסיים לאלתר את משבר ליל הסדה, בשיר מהרפרטואר האחרון שלו על התנועה לעבר עתיד חדש, כשבדרך נופלים לאיטם רודפי התקוות הגדולות, והמנצח הוא זה שצועד בסוף היום עם כוס משקה, חיוך ושיר אל המקום שבו הוא רוצה להיות.

עם חיוך או בלי, אני כבר רציתי להיות מאוזנת במיטה.

התעוררנו עם האנג אובר וקיבה נקמנית לפתיתי שלג רכים והודעה ארוכה מנאדין, הרוזנת בדימוס של אימפריית הגנרטורים, שפורסת בפנינו מספר אפשרויות להיפגש איתה ועם פיט, הבן שלה בחווה העצומה שלה על ראש הגבעה.
נאדין מופרעת לגמרי, פריקית של סדר ונימוסים, מציעה בכל אפשרות שעה, תפריט וקונספט אחר. 
אני מתעודדת מהעובדה שהיא לא טורחת לציין גם את קוד הלבוש המתאים לאירוע, כי יש לי בדיוק 2 חולצות, שאחת מהן בכביסה, שמלה קייצית מיותרת וזוג אחד של מכנסיים. מלאי מצומצם ביותר הודות לתהליך ה-Decluttering והשאיפה למינימליזם, ויש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל בקיצור...זרקתי כמעט את כל תכולת הארון ועכשיו מאוד קל ופשוט להתלבש, כי אין לי בגדים.
אני חוזרת לקרוא שוב את ההודעה, ומתוך כאב הראש המתפתח, אני בוחרת באפשרות הראשונה ובהודעה אוטומטית של גוגל... ״Lovely, see you there״ אני מסיימת את חליפת המכתבים. 
נהיה אצלה ב-12.
כמפגן תמיכה בשכן, דרור יורד במדרגות לבוש מכנסיים קצרים...ואני כמפגן תמיכה בעצמי, עוטה עלי מעיל צמר שהיה בשימוש רק בנובמבר 2014, בקראקוב.

היה מקסים כתמיד. הבית המדהים שלה היה מקושט לחג כמו פנטזיה מארץ האגדות וכעומס הקישוטים ככה בלטה יותר בדידותה. נאדין היא אישה מאוד מיוחדת, סופר אינטלגנטית עם הומור עצמי ולב גדול רחב וטוב. 
ואני מרגישה מאוד קרובה אליה למרות ה-או-סי-די והגינונים המלכותיים המעייפים שלה. 
פיטפטנו על כאן ושם בזמן שדרור ופיט ניגנו בתוך תפאורה מכושפת ובלתי ניתנת לתיאור במילים...ולכן אני מצרפת תמונות.

גם על הארוחה עם השכנים החדשים אני בוחרת שלא להרחיב, כי זה דורש מדיום אחר - חשבתי על סדרה בנטפליקס או הפקה של סרט דוקומנטרי. 
בכל אופן, אבל אני שמחה מאוד שהם יהיו כאן לידינו ושנזכה לפגוש אותם מפעם לפעם. חוץ מזה שיש משהו בדודג׳ שמזכיר לי את אבא שלי, עוד לא הצלחתי להבין מה...אולי המצח?
תודה לכם, 

שבת שלום, שנה טובה ונתראה ממש בקרוב!

סיגלית

מצרפת תמונות ולינק לוידאו של דרור ופיט אצל נאדין

https://www.youtube.com/watch?v=AMHQTAtgV80

מהדורת כריסטמס - ״על קופסאות, פיל מעץ, סנטה קלאוס ופיצה״

רציתי לכתוב ולשלוח בלוג כבר בימים הראשונים, קצת אחרי שהגענו. 
בישיבת המערכת שניהלתי ביני לבין עצמי, הצבתי לעצמי כמטרה לשגר שני בלוגים בסך הכל, כשהראשון יגיע לתיבות הדוא״ל של קוראי הנאמנים ביום שישי והשני מספר ימים לאחר הכריסטמס. 
זה לא קרה… סתם כי העדפתי להתעצל, להתעצץ וגם חוויתי סוג של מחסום כתיבה… היה חסר לי הניצוץ…
אבל איך שהוא לפני שעה קלה, לגמרי בהפתעה, הרגשתי איך המחסום נפרץ ומשתחרר והכל הודות לשכן החדש והמתלהב שעבר לגור לידינו בסמיכות. 

זה קרה כשיצאתי לזרוק לפח את שלל קופסאות הקרטון של אמאזון (״יבדל״א). חבילות חומות קטנות משקשקות שנשלחות לכאן בקליק מהחמ״ל הרמת-גני של מיכל, עופר וטל, מובלות על ידי שליחי הדואר בצו של המלכה האם, וממתינות מבויישות ליד דלת העץ הכחולה של הקוטג׳ שלנו.
בעודי דוחסת ומהנדסת את הקופסאות לתוך הפח, מיהר לעברי בצעדים נמרצים, איש קטן-קומה, בשנות ה-50, חבוש כובע צמר שטוח, מכנסיי ברמודה קצרים (7 מעלות!), שולף מתוך כיס מכנסיים עמוק כף-יד קטנה וחמימה ומושיט אותה לעברי שלופה כמו חרב. 
״נייס טו מיט יו טו״
אני מורחת חיוך על פני ומנסה לבטא את שמו ללא הצלחה משבשת ומסקלת אותיות. אולי זה דוויין או גוויין…
הוא מספר שאת דרור כבר הספיק להכיר, וגם את זוג הארכיטקטים שגרים ממול ואפילו את השכנים עם צמד כלבי הלבראדור, ועכשיו הגיע הזמן להכיר גם אותי, ו… ״לא! אל תגלי את שמך, אני כבר יודע…סידרי…סידלי…״ 


לאור פרצי האנרגיה והדרך בה עף על עצמו בגובה רב, החלטתי לא לנסות לתקן אותו, סידלי נשמע לי שם הולם לשעה הזו של היום.
הוא הוסיף שהוא ממהר לתחנת הרכבת כדי לקבל את בת זוגו, ומדגיש כי בת זוגו היא ילידת גואם…מדינה קטנה, אי שם באוקיינוס השקט ושהוא ובת זוגו הגואמית עוברים לכאן מדרום אנגליה, מברייטון. 
בזמן שאני מנסה לקלוט את המילים מתוך שטף הדיבור ההיסטרי שלו, הצלחתי לזהות בסדר הזה את המילים: רשיון נהיגה בגיל 38, אפילפסיה, שלילת רשיון, ברייטון והורים יהודים. 
בשורה התחתונה  - השכן החדש שיגור בבית מספר 15 הוא נצר למשפחת היהודי הנודד וכמשולל רשיון, בחר להעביר את חפציו מברייטון לכאן ברכבת, נוסע הלוך-חזור, בכל פעם עם ארגז נוסף.  עוד למדתי שהוא עובד בדואר כדוור בשלהי הקריירה שלו ובשעות הפנאי הוא אוהב לכתוב סיפורים ולפתור תשבצים.

וככה יצא שבעזרת ערימה מבולבלת של מיסטר פוסטמן אפילפטי מברייטון… יש לי פתיחה מגומגמת, שם חדש ושכן חדש, ואפשר להתחיל לארוז את המילים, אע״פ שברגעים אלה ממש אני לא לגמרי בטוחה לגבי הניצוץ שניתז לעברי על ידי הגואמי-יהודי-אפילפטי הזה.…

בחודש האחרון, השתנתה סביבי התנועה על הגלובוס, נפרדתי מגיאצ׳ו שארז חפציו והרחיק להרפתקאה בצד הדרומי של כדור הארץ, קיבלתי באהבה אל חיק המשפחה נכד ראשון מתוק בשם טל, הסתיימה תרועת פסטיבלי האומנות מלווה בהכרזה מינורית שלי על פסק זמן מיצירה כדי לפנות מקום להתחדשות רעננה ועוד כל מיני תזוזות בגלקסיה הקטנה היפואית שלי.

אז הביקור החורפי שלנו הפעם בעיירה האנגלית, משוחרר לחלוטין מצבעי שמן וגירי פסטל, ללא ניירות נטולי עץ, בלי ציפורים, בלי השראה בלי הפקות וגם בלי חבילת חו״ל סלולרית… 
חופשת חורף כריסטמית פשוטה ורגועה.

נפרדנו מיפו ומארץ השמש הנצחית ואנחנו מקבלים בתמורה שפע של שעות בינערביים וחושך. לפעמים גם זוכים לקרני שמש חיוורת שעולה מנומנמת רק בשמונה וחצי וגם אז קורצת ונעלמת אל תוך סבך העננים עד לשקיעתה של הזריחה, כבר בשעה ארבע. 
ביומיים הראשונים נכנסנו לישון כבר בשעה שבע… לא פשוט למצוא תעסוקה לשעות החושך הרבות, במיוחד אם הן בעיירה קטנה ושקטה. לפעמים אני מוצאת את עצמי חותכת את הירקות לארוחת הערב לאט לאט, מעצבת את המלפפון והעגבניה כמו בחדר אוכל של מלון באילת. מנסה למשוך זמן.

נעים לשוטט ברחובות הקטנים של העיירה בתקופה הזו שלפני הכריסטמס ולחוות מקרוב את התכונה של החג הנוצרי. העיירה מקושטת בעדינות כאילו מישהו שפך עליה דלי של אור והוא נוזל במפלים של מנורות קטנטנות שמאירות את הבניינים העתיקים ומבצבצות כמו טיפות מתוך הצמחיה ועצי האשוח.
גם אני החלטתי להתבולל מעט באוירה החגיגית, וקניתי זר עמוס קישוטים ממנו משתלשלים ומנצנצים שני פעמוני זהב גדולים לדלת הכניסה.

לפני שבוע, כך מספרים זקני העיירה, ירדה כאן כמות נכבדה של שלג, מה שלא אופייני לאיזור. אנחנו הגענו בסיומו של פרק השלג ובתקופה די יבשה וגם לא מאוד קרה,  7-10 מעלות ביום, בלילה הטמפרטורה נוחה מאוד, 30 מעלות מתחת לפוך. 

הצמחים בעציצים התכווצו והשחירו, גם הנוף מסביב נצבע בשחור וירוק והעצים עומדים חשופים ערומים כמו אודים עשנים כשהצמרות שלהם נעלמות בתוך הערפילים.

כל עוד יבש וקר במידה סבירה, אני מצטרפת לדרור להליכת בוקר מאתגרת במידה קלה עד בינונית, שעה וחצי עד שעתיים שכוללים הרבה מאוד עליות לטעמי ועוד יותר בוץ, שנדבק יחד עם עלים, ענפים ואבנים לנעליים עד שהם מתרחבות כמו סנפירים וכל צעד משמיע קול נפץ של ביצבוץ.

אנחנו יוצאים עטופים בכפפות, צעיף וכובע ומתחילים לטפס אל מצפה הכוכבים שנמצא על ראש הגבעה הקרובה, משם אנחנו יורדים ועולים אל גבעת טורבינות הרוח, עוצרים להביט בפסל קטן של פיל מעץ שמונח על סלע גדול, גל-עד של בחורה מקומית שמבקשת להנציח את אהוב ליבה אשר יצא לטיול במזרח ולא חזר ואולי אף פעם לא יחזור… לא ברור…
היא מקפידה להניח פתקי אהבה ושירי געגוע נוגעים ללב. לקראת החג היא הניחה שרשרת אורות סולרים סביב הפיל שדולקת עם החשיכה. 
בזמן שאנחנו צועדים, אני חושבת איך כל החוויות כולן, מורכבות מפרטים שוליים ואיזוטרים שיש להם משמעות כלשהיא רק בגלל שנתקלנו בהן. 
משם אנחנו עולים ויורדים לבית קפה קטן בצומת דרכים בקרומפורד. את הדרך חזרה אנחנו עושים בלנד רובר מפואר של חוואי מהאיזור שפגשנו בבית הקפה והציע לנו טרמפ חזרה. 

בדרך הוא מתלונן על ההוצאות המטורפות שהבלאדי חג הזה מייצר ושהכל כל כך ממוסחר ומלא בקניות טפשיות ואיך האנשים שכחו בכלל את הערכים האמיתיים של החג… ושהוא כל הזמן נשלח לקנות עוד ועוד מתנות וכרטיסי ברכה לכבוד ה״”Boxing Day.
ה״”Boxing Day מסתבר לא קשור בכלל לקופסאות אריזת המתנות כפי שחשבתי בתמימותי… זהו מנהג שהתפתח באנגליה ומקורו בתקופה של אדונים ומשרתים. המשרתים שנאלצו לשרת את אדוניהם במהלך החג, היו מקבלים מאדוניהם ביום שלמחרת, קופסאות שהכילו שאריות של אוכל מהסעודה, כדי שיקחו למשפחותיהן. מזה התפתח המנהג המודרני לחלק קופסאות מתנה לכל הסובבים אותך. 

לשמחתי, אנחנו פטורים מכל משחקי הקופסא…אבל משתדלים לספוג אווירה. 
נדחפים בין לבין להקשיב למזמורים בכנסייה או צופים בהצגות מסורתיות היתוליות שנערכות בפאבים על ידי חבורות תיאטרון מקומיות מחופשים לסנטה-מריה ויושוע הקטן. 

בכלל יש כאן אינפלציה של סנטה קלאוס, הם אורבים בכל פינה, ליד העגלות בסופר, בין המכוניות במגרשי החניה ואפילו אתמול הקיש ועמד מולי בפתח הבית סנטה-זאכן עם מצנפת ללא פונפון וחליפה בלוייה עם תפרים רופפים. 
בתנועות עייפות של סוף יום שלף מתוך תיק צהוב וגדול של טכנאי טלויזיה, לוחות שנה, בטריות, מנורות צבעיוניות ושאר ירקות כריסטמס. קניתי שני לוחות שנה ל-2018…הנחת כמות…
הסנטה הקשיש הזה יחד עם הכרס המוצקה שלו הזכיר לי את יעקב, רוכל מיתולוגי שהיה נושא על הגב כמו שק פחמים, סדין עמוס פריטי טכסטיל, ממש כמו בחנהל׳ה ושמלת השבת. 

הוא היה מגיע לקריית מלאכי מידי חודש או יותר, ובמיוחד הקפיד להגיע עם מרכולתו המעאפנה לפני החגים. כשהייתי מזהה שהוא מתקרב לשכונה, הייתי מתפללת שהוא ידלג על הבית שלנו ברחוב קיבוץ גלויות. זה אף פעם לא קרה. 
כמו מנוע טורבו ישן, הוא נשם ונשף, והתעקש לסחוב את גופו הגדול והשק העמוס במדרגות הצרות והתלולות. מטפס, מתנשף ונאנח. 
אמא שלי היתה ממהרת לפתוח את הדלת והוא היה נופל בכבדות על הכורסא כשהשק לרגליו, נשען לאחור באנחת רווחה ומנגב את הזיעה שביצבצה וזלגה על האף והמצח במשיכה אחת מהירה של מטפחת בד גדולה ומטונפת, מעביר אותה גם מתחת לכובע הקסקט ובלי להסיר אותו. 
בזמן שהוא יושב נרגע מרוכז בהסדרת קצב הלב, אמא שלי כבר הייתה חוככת ידיים בהנאה ומתכוננת אלי קרב.
היא נהגה להתמקח על כל פריט, ממגבת מטבח, גופיה לבנה ועד למצעי הפלאנל. 
הריטואל היה קבוע ומתיש. הוא היה מתפלץ, מאיים ללכת, מתלונן על חוסר הצדק ואז נכנע ומתרצה. והיא הייתה מתווכחת, מאיימת לנתק את קשרי המסחר ולבסוף מרוקנת לו את תכולת השק במחירי רצפה ובכפולות של חמש.
כל כך תיעבתי את הגופיות, התחתונים, הפיגמות ובגדי החג המעאפנים שהביא איתו בשק. 
בסופו של יום, היינו חמשת הבנות, לובשות את חמשת הפיג׳מות ומטופפות בבית כמו עדר של חמש אלפקות מטופשות.

ואפרופו ״סוף של יום״… אז את סוף הערב הזה, שהוא ערב הכריסטמס המשפחתי המהולל אנחנו נבלה בחיקה החמים והפריך של הפיצריה שנקראת ״ג׳ינו״.
ג׳ינו היא פיצריה קינקית במרחק של 20 צעדים קטנים מהקוטג׳ אותה מנהלת ב-free style אישה חביבה, בעלת כלב גדול שנוהגת ללבוש בגדים בצבע סגול… בשם מלאני. 

מלאני מפעילה את הפיצריה 4 ימים בשבוע ורק על פי הזמנות מראש. יין ושתייה מביאים מהבית. המודל העיסקי שלה בנוי על אסטרטגיה מוקפדת של חוסר יעילות, חוסר זמינות וניהול על פי מצב הרוח. 
עדיין, היא מתפעלת את הפיצריה לגמרי לבד ומשמשת כטבחית, מלצרית ומארחת, עוברת בין התפקידים בשקט ובנחת רוח. הלקוחות המקומיים מכירים את הפורמט האנרכיסטי של המקום והם יושבים סביב השולחנות ומחכים בסבלנות עד שהיא מחליטה לצאת מהמטבח, לוקחת הזמנה משולחן אחד בכל פעם, נעלמת שוב בלב המאפלייה ללוש את הבצק, וחוזרת עם בגדים מקומחים ומגשי פיצה טרייה וטעימה ביותר. 
מלאני היא אישה מופנמת ולוקח לה זמן ארוך להיפתח, להישיר מבט או לדבר. אנחנו נוהגים לבקר בפיצריה בכל פעם שאנחנו כאן ובכל פעם אני מתפעלת מחדש כמה זה פשוט להמציא פורמט משלך ולקבוע סטנדרטים שמתאימים רק לך, וכל השאר פשוט מסתגלים להם.
בפסטיבל האומנות שהתקיים כאן בחודש ספטמבר היא הגיעה לקוטג׳ כדי לראות את הציורים שלי וגם פינקה אותנו בכוס קפה, ככה סתם. התרגשנו מהמחווה וכאות הוקרה נתתי לה פוסטר ואת הציור של הסנונית. שניהם תלויים בפיצריה במקום של כבוד.

אז בין חנוכה לכריסטמס, סנטה קלאוס לסנטה-יעקב…מלאני הזמינה אותנו לחגוג את ערב הכריסטמס יחד איתה ועם בני משפחתה בפיצריה האנרכיסטית. 
היא ביקשה שדרור יביא גיטרה. 
ועכשיו גם מארי, החברה הצרפתייה שלי הודיעה שתגיע.

יהיה מעניין.

חג שמיח!

סיגלית

על הזכות לנדוד, המלאך מליאון וקו התפר

אז הלכנו והלכנו והלכנו, ארבעה ימים שלמים הלכנו.
תחושת ההתרגשות שאפפה אותי בלילה שלפני היציאה, התחלפה בבוקר בתחושת אדישות ריקנית. המוח הקטן שלי לא הצליח לשלוף חוויה דומה מן העבר ופינה באצילות מקום של כבוד ללא נודע.
וככה יצאנו לדרך נקיים ורעננים כמו לוח חלק, עם תיק קטן של גן ילדים על הגב, כריך עסיסי מהמעדניה הלבנונית של מאנה, שנאכל ועוכל כבר בהמתנה לאוטובוס, עוד לפני שרכשנו כרטיס…סט אחד של בגדים להחלפה וסט מפואר של מפות מנויילנות לשבילי ה-Footpath. 
התוכנית - לנסוע מרחק של שעתיים וחצי אל נקודת המוצא ב-Heyfield אשר ממנה נתחיל לצעוד  בלי להביט לאחור.  פרופיל נוסעי האוטובוס - גיל תשעים ומעלה. 
ה-footpath הם שבילים ציבוריים ברחבי אנגליה וווילס המיועדים להולכי רגל. השבילים נמצאים בכל המדינה, כולל מרכזי ערים ואדמות חקלאיות פרטיות והם רשת דרכים מדהימה שמאפשרת לעוברי אורח ללכת למעשה מכל מקום, לכל מקום. 
היהודי הנודד נולד כאן. באנגליה. 
דרור קופצני כמו ארנב השדה, נותן קונטקסט להרפתקאה ובוחר להתחיל את הטיול בנקודה הסטורית. בדיוק בשדה בו התקיים המאבק הידוע של המורדים - הולכי הרגל, אל מול אדוני השדות ושומריהם, אי שם בשנת 1932. מאבק שהוביל לבסוף לחקיקת החוק:
 ״The right to roam״ זכות מוגנת משפטית המאפשרת להולכי הרגל לעבור בדרכם גם בשטחים פרטיים. וככה בכל שדה, ישנו שער כניסה מעץ, מתכת או אבן, כל אחד מתהדר בפטנט פתיחה אחר, שאני מתקשה לפענח וכמעט מאבדת זרתות, דרכו אנחנו חוצים את השדה. אני מרגישה כמו ב”Escape Room”-, מנסה לגלות את שער הכניסה, היציאה והשביל המחבר ביניהם. לפעמים הוא נגלה במלוא הדרו כמו שטיח אדום (רק ירוק) ולפעמים מכוסה בצמחייה עבותה המסתירה את העקבות וסימני דרך. 

מזג האויר משתנה אבל רוב הזמן מעונן ונעים. האיזור הררי. העליות תלולות וארוכות. 
הערפילים עוטפים את הפסגות המסולעות ומתחרים בשמש שמידי פעם מבצבצת, צובעת את הנוף ומחדדת את קצות הצוקים.
אני מודדת צעדים בלב ושותקת, מאזנת בין מספר הנשימות לנשיפות. ובין יאוש לתקווה בוחנת ומשנה סגנונות צעידה. 
מתחילה בטכניקת ״בת היענה״, הראש באדמה, נמנעת מלהיישיר מבט אל העלייה התלולה. עוצרת. מזדקפת. מפנה מבט אבוד אל דרור שהולך בקצב קבוע ובטוח, אומדת את המרחק שנותר עד לפיסגה ושולחת לעברו עווית של קוצר נשימה, שמתפרשת על ידו כחיוך.
כשהשמש למעלה, אני נעצרת, מחליפה את הנשימות הרדודות בנשימות סרעפת וגם מחליטה על שינוי אסטרטגיה…מפנה מבט אופטימי, חולמני וגבוה אל הפסגות הסלעיות ובוחרת לי כיעד, עץ קיקיוני אליו אני מחליטה ללכת בנחישות, נחרצות, וללא הפסקות נוספות. 
די מהר, בלי לגלות, אני מרמה ומחליפה את היעד בשיח הקרוב. עוד מנוחה קטנה. הסדרת דופק. מים. תפוח קטן. קרקר זהב… עוד קצת…
״הר הבית בידינו״…
טיפסנו לפיסגה הכי גבוהה ב-Peack District שנקראת ״קינדר סקאוט״. 
סלעים רחבים וגדולים שרועים על ההר למעלה כמו חבורת טיטאנים ענקים שתפסה שנ״צ.
על הפיסגה אנחנו פוגשים גם חבורת בנות פוחזות מקפצות על הסלעים ובפה מלא בחטיפים עתירי שומן, שרות ורוקדות למוסיקה הבוקעת מטלפון נייד. 
לאורך הדרך פגשנו עוד הרבה מאוד קבוצות של בני נוער שצועדים עם תיקים ענקיים על הגב. 
כולם שותפים בתוכנית שנקראת ״"The Duke of Edinburgh. תכנית חינוכית לבני נוער שייסד הנסיך פיליפ, באמצע שנות החמישים, בהשראת מטפס הרים שטיפס על האוורסט. התכנית בעלת שישה שלבים ומשימות שנועדו להעצמה, שיקום וגילוי הפוטנציאל העצמי גם דרך תרומה לקהילה וגם דרך מסעות ניווט והישרדות, רק נערים, ללא מדריכים. זה התחיל כסוג של ״נערי רפול״ לשיקום בני נוער עברייני והמרת עונשם בפעילות אתגרית והתרחב לכלל בני הנוער.

אנחנו ממשיכים. הערפילים מקשים על הניווט ואנחנו טועים ופועים בין פרות, עיזים וכבשים.
לי כבר לא ממש אכפת. נכנסתי למצב מדיטטיבי של פאקיר הודי הצועד על גחלים… 
דרור מודיע שאנחנו ממש ממש קרובים, רק עוד שני שדות… אני רואה את גג הכנסייה מבצבץ רחוק בקו האופק וכדי להתעודד סופרת גם את מספר הריבועים על המפה ומחשבת …עוד שעה בערך, בקצב הזה ובלי טעויות.
מיד כשאני מבחינה בגגות העיירה Edale, עיירה קטנה ומקסימה ששוכנת בלב הפארק, הלב שלי מתרחב ויחד איתו קורסים כמו דומינו ראלי חלקי גוף שונים, הרגליים כבדות כמו גושי חימר מיובש, אצבעות הרגליים כמו גוש מתכת בלהבות והצעדים נעשים איטיים, קשים ומסורבלים.
בקושי רב אני מטפסת את שלוש המדרגות הקטנות שמובילות לגן העדן, הקבלה של ״המלון של פולטי״. בחוץ אנחנו חולפים על פני מטיילים נקיים, רעננים וצוהלים, כשבידיהם כוסות בירה. 
פקידת הקבלה מביטה בי, קורצת ובחיוך ערמומי מציינת שלחדר שלנו מובילות כ-40 מדרגות…ממש מצחיק…

אחרי המקלחת כפות הרגליים צורבות עוד יותר וגוברות בנוק-אאוט על שטף האדרנלין.
עדיין, אנחנו מחליטים לחגוג את ההצלחה המרשימה של היום הראשון למסע ואני מוכנה מנטאלית להתגלגל אופקית 40 מדרגות מטה אל הבר כדי לשתות בירה צוננת של אלופים באויר הפתוח. 
עם הכוס ביד, אני מנסה לשמור על פאסון והולכת בעקמומיות נונשלנטית, אל עבר הספסל הראשון בחוץ. מתיישבת באנחת רווחה גדולה אל מול נוף מ-ד-ה-י-ם!
על הלילה אין מה לספר. נפלנו חלל עוד לפני שהוא הגיע.

שלושת הימים הבאים השתפרו בהדרגה איטית. החלטתי לזרום…ולקבל בכאב והבנה את כל היבלות, הותיקות והחדשות ולצעוד איתם יחד.
החוויה המיידית החזקה היא שאין שום דבר אחר חוץ מהדרך שנפרסת לכבוד הצעד הבא. 

הטיפוס ההררי התחלף בהליכה מישורית לצד נהר גדול ורחב, לגבעות ושדות מנוקדים באינסוף פרות וכבשים. אני פוסעת בביטחון, כמו מטאדור בזירת שוורים בין עדרי הבקר במעיל רוח בוהק בצבע ורוד-בזוקה…איך שהוא בחנות זה נראה היה יותר בכיוון של בורדו-חום… 

כשהולכים והולכים פוגשים אנשים. כולם מסבירי פנים, מתעניינים מאין ולאן ודי מתרשמים מהמרחק שגמענו וגם מזה שעוד לפנינו…
לצידנו צועד איש כבד ראייה שרואה רק צללים והולך כבר חמש שנים רק בשבילים רחבים. הוא מספר תוך כדי הליכה שקטה ובטוחה, על המרחקים הרבים שגמע פעם ועל כל הדרכים היפות הנסתרות וגם מדריך אותנו בביטחון מלא איך עלינו ללכת כדי להגיע ליעד הבא שלנו. 
אני אסכם את עצתו בשתי מילים לועזיות  - Big Mistake.
וגם אישה כבת 80, מעוררת השראה, עם עיניים מאירות וחיוך מלא טוב לב שהתאלמנה לפני מספר חודשים ומפיגה את בדידותה בעזרת זוג מקלות, תרמיל גב ומפת שבילים שהחליטה לחזור ולבקר במחוזות בהם נהגו היא ובעלה לטייל יחד, נוסעת לבדה בקראוון נפרדת ממנו ומהמקומות.
ובחור מנפאל, שלומד הנדסת בניין באנגליה תוך כדי עבודתו כמלצר במסעדה הודית וחולם לסיים ולהחליף את הצ׳יקן טיקה בגורדי שחקים ועוד הרבה מאוד חבורות של נערים ונערות שמנסים לסיים את ״משימות החסינות״ כדי לקבל את התעודה המיוחלת של הדוכס הקשיש מאדינבורו ועוד הרבה יותר מהם, קבוצות של הוריהם המודאגים העוקבים אחרי המסע של ילדיהם ואורבים להם בסתר כמו בלשים בצידי הדרך.
וגם אנחנו. 

זו הייתה חוויה חדשה ונעימה לשלוט בגוף, לצעוד ולהרגיש שכל מה שאני צריכה כרגע נמצא על הגב שלי, וגם שבסוף היום הארוך והמתיש נצליח להגיע לכפר קטן ולחדר קטן עם מקלחת חמה וסדינים לבנים מעומלנים.
ושאולי אפשר להמשיך ללכת עוד ועוד…

אבל חזרנו כמו מנצחים ניכנסנו בשערי העיירה השקטה מכריזים מיד על יום שבתון ביום שלישי לצורך שיקום ובניית שרירים פאסיבית.
ומאחר ולא קיבלתי תעודת כבוד מהדוכס פיליפ…וזה לא יפה בעליל… החלטתי להעניק לעצמי שי ראוי בדמותה של מכונת תפירה בצבע טורקיז מהפכני…
את השיעור הראשון קיבלתי מגברת הוט קוטור המקומית, מארי הצרפתייה שהגיעה מיד עם סט חוטי תפירה מקלישים וגם בישרה שזהו יום ההולדת שלה. הגיל שלה לדבריה, הוא אחד מהכפולות של שבע… דרור ממהר להחמיא וזורק את המספר 42, אני שותקת (כי אני מבינה שזה יותר בכיוון של 8 כפול 7…)
היה מקסים לקבל שיעור תפירה בניחוח צרפתי עם הרבה אנחות עונג בסגנון לואי דה פינס, בעיקר כשהצלחתי לשמור על קו התפר… או לבצע סיבוב מדוייק של הבד ב-90 מעלות. 
תפרתי כיסוי לכורסא בסגנון שק שינה.
אני מאוד מרוצה. 

חגגנו בארוחה טובה ואינטימית את חגיגות ״התפר הראשון״, פרידתנו הקרובה וגם את יום ההולדת בכפולות של שבע של מארי, הצרפתייה המקומית שעקרה לכאן מליאון לפני 18 שנים. 
דרור שלף מזכרונו הקודח את השיר ״המלאך מליאון״  שיר אהבה לאישה מסתורית מליאון, מקום מפגשם של שני נהרות גדולים, ששכחתי כרגע את שמם. 

סוף יום. סוף שבוע. דרור הלך לסשן מוסיקלי ב״נלסון״. אני נשארתי לצפות בסרטי טוטוריאל של מכונת תפירה, השחלת מחטים ותקלות אופייניות של תופרות מתחילות. החלטתי לעשות הפסקה כרגע עם ידידי ההודי מההרצאות על האושר עד אחרי שאלמד ריקמת זיגזג ורברס במכונה. 
יש סדרי עדיפויות בחיים…

… הזרזירים שהשתלטו כאן על העצים, בשבועיים האחרונים נטשו והותירו אחריהם דממה. 
גם אנחנו נעזוב בקרוב מאוד את הקרירות, השלווה והאור הרך שעולה לאט ויורד עוד יותר לאט.

סיגלית


 

על גנים נסתרים, נשים גלויות ואנשי התחנה


יש אנשים שלא זקוקים להרצאות של ידידי ההודי כדי להיות עליזים ומרוצים מעצמם. 
כזו היא ג׳ילי, עוזרת בית כפרייה, עבת רגליים שנוהגת במרצדס שחורה עם גג פתוח. 
ג׳ילי היא טיפוס של כאן ועכשיו, וגם כמה שיותר מהר. שעות העבודה שלה בניקיון בתים מתורגמות סימולטנית למספר שעות השמש וקרינת UV שהיא תקבל תמורתן בחופשה הקרובה בטנריף. 
החיים שלה פשוטים וקלים לתפעול כמו תכנית מהירה של ״כבס ולבש״ ואני לא צינית.

גם לספר ״הפלמינגו לא טפשון״ שהענקתי לה עם הקדשה מושקעת ומתוחכמת, היא התייחסה כאילו היה מגזין יוני 2017 של ״לאישה״. בערב, קצת אחרי שנפגשנו, שלחה לי הודעת טקסט ללא פסיקים ונקודות… שהיא הייתה רוצה מאוד להיראות כמו הציפור בעמוד 74… יענו ״הטווס״ אבל כרגע היא מרגישה יותר כמו בעמוד 34, ״החוחית״, שמצויירת כאומנת עם סינר, שביס ומטאטא… 
ג׳ילי היא אישה בגילי (חרוז…) ויש לה כבר נכדה בת 14! 
עדיין, נחמד מצידה שהיא טרחה לדפדף בכל עמודי הספר העברי, גם אם זה כדי לקבל השראה לבר רפאלי של הציפורים…

כן. יש לי עוד קצת ציפורים בראש… אבל כבר יותר בכיוון של היצ׳קוק… 
אני יושבת ועורכת את סרטי הוידיאו שהסרטתי את אבא שלי מקריא משירי הספר במרפסת האשדודית שלו, בשעת שקיעה. 
את הסרטים, בצירוף דף מהספר אני מעלה לפייסבוק תחת הכותרת: ״דקה של ציפור בשיר״, אני בעיקר מתלהבת מהסלוגן … למעשה, הערך היחידי של כל העבודה הזו היא מלאכת התיעוד בתוספת קטנה של הנאה מפוקפקת בעת ספירת קולות הלייקים, הלבבות, החיילים… ולפעמים גם דגלי גאווה…
בעודי יושבת שקועה עם האוזניות לראשי, מחזירה אחורה-קדימה שוב ושוב, ומוחקת את השיחות המיותרות וקולות הכיחכוח בין השירים, אני שמה לב איך במהלך כל ההקלטה אבא שלי חוזר ומבקש ממני מספר פעמים, בעדינות האופיינית לו, שאולי כדאי שאדליק גם את האור במרפסת, ואני כמו טמבלית, עונה לו בקשיחות של קרש, שהתאורה ממש ממש מצויינת לצילום, ושימשיך להקריא… רק עכשיו אני מבינה שהוא בכלל לא התכוון לתאורת הצילום, הוא פשוט לא ראה את הטקסט באור הסגלגל של השמש השוקעת… 
סליחה אבא. 
ולהיצ׳קוק 2… על שני עצים גדולים בחוץ יושבת כבר מספר ימים להקה ענקית של מאות זרזירים שמתעופפים בלהק וצווחים כל היום - מחזה מרהיב ורעשני - הסרטתי אותם. 

ועוד הצצה קטנה לטבע הבריטי המתורבת של ה״גנים הנסתרים״. 
״הגנים הנסתרים״ הוא אירוע שמתקיים מידי שנה, בשבת האחרונה של חודש יוני. 
בשיגרה הישראלית יהיה קשה מאוד למצוא אותי מבקרת באירועים מהסוג הזה, אבל בגלל שאנחנו בניכר ואף אחד לא רואה… וגם כי ב-wirksworth יצר המציצנות יותר נוח… אז יצאנו בשעת בוקר מאוחרת, כמו צמד שועלי שמשון, כשבידינו מפת סימון החצרות הפתוחות לקהל.  
דרור מאיץ בי להתארגן כדי שנספיק גם להגיע לקונצרט של התזמורת הסימפונית של הישוב שיתקיים ברחבת כנסיית סנט מרי, ממש לידינו ואשר חותם את קרנבל הגינות המקומי.
יצאנו. לבושים בלבוש חם מידי, כך הסתבר.
נחמד. דחלילים, פרחי עונה, צמחי תבלין, גמדי גינה, בריכות דגי זהב, גלי חום ושאר ירקות. 
יש גינות שמתהדרות בכך שהן זקוקות למעט תחזוקה, יש כאלה עם טרסות, ויש כאלה שגם מגדלות ומוכרות מרמלדה וקערות קרמיקה על הדרך. 
אנחנו שמים לב שבהרבה מהגינות, בפרט באלה של הבתים המושקעים, עומד בחצר בצורה נונשלאנטית, גם טלסקופ גדול ומהודר. כוכבים? ציפורים? שכנים?
אחרי שלל בוגונוויליות ומפלי מים מרגיעים, מבית היוצר של פנג שוואי, החלטנו שמיצינו את הטבע המתורבת ואת יצר המציצנות ושמנו פעמינו אל רחבת הכנסייה, שם סיימה את התארגנותה התזמורת הסימפונית של המקום. 
בין חברי התזמורת אני מזהה את בעל האטליז שהחליף את ירך החזיר בקשת כינור, ואת סוכנת הנדל״ן מתכוננת לסגור עיסקה עם חליל צד. 
כולם יושבים כמו עורבים שחורים וטובים, מחכים לאות הפתיחה של שרביט המאסטרו העומד על ארגז ירקות. ביקור התזמורת.
פעם יכולתי לדקלם את כל הכלים המשתתפים כולל את סדר הישיבה שלהם בתזמורת. 
מורשת משיעורי העשרה במוזיקה שהעניק ארנון, המורה הרציני והקפדן, בלימודי בירושלים. עכשיו כבר לא.
ישבנו על הדשא, נשענים על קברי צדיקים מהמאה ה-15 הפזורים ברחבת הכנסייה, מאזינים ליצירות פופ קלאסיות של היידן ומוצארט כשנאדין, מלכת הגנרטורים מהגבעה, התקשרה והזמינה אותנו לבלות איתה את שעות האור האחרונות של הערב, אצלה בחווה על כוס יין אדום או לבן, מה שנעדיף. והתעקשה שנחליט כבר עכשיו. 
כאות התרסה אמרתי אדום.

נאדין, אישה גבוהה ויפה בשלהי שנות השישים שלה, טרם השתחררה מהמניירות של מלכת הכיתה, חיה לבד בחווה ענקית על אחת הגבעות באיזור. 
היא שנונה מאוד, יודעת לצחוק על עצמה ואוהבת לתאר בחן את התקפי האו.סי.די שלה וגם את מספר החדרים הרב שבבעלותה. 
אנחנו צועדים בעקבותיה לעבר מרפסת השמש המערבית הצופה לנוף ירוק ירוק, ולא של השכן… 
אני מרגישה תחושת מחנק קלה, כמו כשאני צועדת באולמות המסובכים של איקיאה. שטיחים מקיר לקיר בהירים ורכים, עליהם עוד שטיחים בעבודת יד, ריהוט מעץ כבד והמדפים עמוסים באוספים של פילים, תמונות משפחה וערב רב של פריטים אקזוטים שהביאה ממסעותיה בזמן שסיפקה גנרטורים לכל צבאות העולם.  
גם היא, כמו גנרטור משובח, ממשיכה לספק במלוא המרץ תמיכה לילדיה, נכדיה, שכניה וחבריה. מפחדת לעצור ולנוח.
היין האדום משובח. השמש שולחת קרניים חמות דרך קירות הזכוכית. נאדין מדברת אינסופי בקול סופרן עדין ודק. עכשיו כבר עברה לתאר לפרטי פרטים ניתוח מסובך שעבר החבר שלה, ואיך הוציאו וסידרו לו מחדש בבטן את כל האיברים… אני במקביל מתחילה להתאזן ולסדר גם לעצמי את האיברים לתנוחת שכיבה קלה.
דרור נאנח במקומות הנכונים ומקשיב ל״אנטומיה של נאדין״. בזמן שהיא עוברת לתיאור פלסטי פתולוגי של מערכת ההזנה...הוא מכווץ את המצח, מתפרץ לדבריה ושואל אם יש לה גיטרה בבית.  ברור שיש. יש כאן הכל…. 
ללא הקדמות הוא פותח בשיר שכתב בחודש האחרון ״Bound for Glory״ אשר נכון לכתיבת שורות אל מסתמן כפס הקול המלווה את הנסיעה הזו. 
נאדין מתרגשת ומוחה דמעה. אחר כך, כמו ליידי אמיתית פונה אלי בשקט ואומרת, שלאחרונה החליפה את סט האיפור שלה וזה גורם לה לפעמים לדמוע. 
נאדין.

בלילה, אחרי יום עמוס רגשית, אני מחליטה להירדם לקולו הנעים של ידידי ההודי, שלא מכזיב ותמיד מחכה לי מוכן במחשב, נמרץ וחיובי. נושא ההרצאה הפעם הוא הערכת מידת השליטה שלנו -  גבוהה, נמוכה או במידה. בתנועות גמלוניות אני ממלאה את השאלון הממוחשב וממתינה לציון שיתן לי מאהטמה… אוקיי. הבנתי. אני מבטיחה להשתפר.
אני די אוהבת סקרים ושאלונים, אפילו אם הם על דפוסי קניית השמפו או מרכך הכביסה. 
דרך השאלות השטחיות שמסודרות בסולם הפסיכולוגי המעמיק של ״מסכים - לגמרי לא - ומסכים בהחלט,  אני לומדת להבין את נפתולי נפשי, מה מניע אותי ולמה אני לעזאזאל אני קונה שמפו לשיער מסולסל, צבוע מתפצל והרוס… הילדים שלי יודעים את התשובה לשאלה הזו. ואם הם טורחים לקרוא את מה שכתבתי והגיעו לשלב הזה, אז הם בטח מהנהנים וצוחקים. 
ואם לא… אז הפסידו הזדמנות לצחוק עלי…

לקולם הצווחני של להקת הזרזירים אנחנו מתעוררים לבוקר יום שני אותו אנחנו מחליטים להקדיש לסידורים קלים עד בינוניים.
לקנות לוחות קאפה דביקות לתערוכה ממחסן גדול בעיר כלשהיא, מתקופת המהפכה התעשייתית שנותרה במהפכה… ועוד מנהלות קטנות שעושים בערים גדולות.
בדרך הנוף משתנה, מזג האויר נעשה עכור ואפרורי וגם עוברי האורח נראים כולם כאילו הודחו מבית ״האח הגדול״. 
בכביש המהיר, לצד המשאיות הענקיות, אני הופכת שוב ומתלבטת ביני לבין עצמי, האם להאריך את השהות כאן בעוד שבוע ולצאת לטיול רגלי אתגרי של מספר ימים עם דרור ואיתני הטבע…או לטוס חזרה לחום, ל-70% לחות, למדוזות הארסיות ולילדי האהובים זבי החוטם…ומתקשה לקבל החלטה… 
דרור מבקש שאפסיק לחשוב, כי אחרת הוא יוציא לי את הבטריה מהראש…הדימוי מצחיק אותי ואני מחליטה שלא להחליט כרגע. בערב בנחת אתייעץ עם ההודי…

כשחזרנו עייפים ורק קצת מרוצים, דרור היה נחוש לשנות את מצב הרוח הסגרירי והציע שתי פעיליות, הראשונה, ללכת מיד למצפה הכוכבים בראש הגבעה כדי לצפות בצבעי השקיעה המדהימה. 
וגם להתקשר למארי שתקפוץ אלינו לביקור. 
מארי, צרפתייה שמתגוררת כאן כ-15 שנה, חזרה לפני כמה ימים מביקור מולדת בליאון. 
מיד כשירדנו מהגבעה התקשרתי אליה. תוך מספר דקות היא הופיעה אצלנו בדלת, לבושה כמו שרק צרפתייה יכולה להתלבש. מכנסיים מפוספסות, נעליים בצבע טורקיז וחולצה ירוקה, ופתחה מיד בצעקות צרפתיות של שמחה וצהלה, כשהיא שולחת ידיים ורגליים לכל עבר. 
התחבקנו. התנשקנו. דיברנו. צחקנו, שתינו, אכלנו ושרנו.
אחרי שני בקבוקי יין, ערימות של קרקרים, גבינות עתירות שומן ושנסון צרפתי אחד - היא חלקה איתנו את חייה וגם את כל הסודות האפלים של המקום… אבל בעיקר הביאה איתה שיק צרפתי, קלילות ומצב רוח טוב.
טלפון לאל על - טיסה 312 לוטון-תל אביב נדחית בשבוע. 
עכשיו כבר קל יותר. גם הנהיגה הופכת לקלה יותר. ההילוכים אפילו מהנים ואפשר לומר שאני כברממש נוהגת בחופשיות, בביטחון ובשתי הידיים עדיין רק בדרכים הכפריות. השלב הבא הוא השתלבות בכביש המהיר. 
לאור ההתקדמות המסחררת יש סיכוי סביר שבחזרה לישראל אטיס גם את המטוס…

אבל לפני המטוס - רכבת.
היום החלטנו לנסות את הרכבת שנוסעת על פסים שהוקמו בשנת 1867. 
זו רכבת מקומית ששימשה פעם להובלת מחצבים. נסענו סתם, מרחק של כ-18 ק״מ מכאן לשם, ואחר כך משם לכאן. 
מסתבר שלרכבת יש קרון אחד בלבד שנוסע… הנוסעים כולם מבית היוצר של שרלוק הולמס ואנחנו. 
בדרך, נהג הקטר עצר את הקרון והודיע שעלינו להמתין מספר דקות, כי יש כבשים טועות על המסילה. אחר כך, הכרטיסן שהיה רפה שכל, או שסתם נודניק… עבר בין ששת הנוסעים עם מיקטורן שחור, כובע, סיכה מוזהבת ותיק עור, בדק וחורר את כרטיסי הלונה פארק, אחר כך גם ספר אותנו עם מכשיר שנראה כמו מצלמת גו-פרו ולבסוף גם עבר ושאל איך אנחנו מרגישים היום…  
למען האמת, אנחנו - מרגישה רע. הרכבת רועשת, קופצת ונעה לכל הכיוונים.
בדרך חזרה, הנהג פנה אל הנוסעים והציע למי שמעוניין, לעבור ולשבת לידו. 
דרור נפרד ממני לשלום וצעד כמו קורקבן גאה אל עבר הקוקפיט.

אז עכשיו, כשהתוכניות מעט השתנו. אנחנו נצא מחר לפגרה קטנה מהפגרה הגדולה. 
אני משתפת בעובדות היבשות: החל ממחר, במשך 4 ימים, טיול רגלי ב-Peak District, שזה אומר הרבה פיקים, כולל פיק ברכיים, תיק גב קטן, סט אחד של בגדים להחלפה, ממוצע של כ-15 ק״מ ביום… אימאל׳ה…

היה לי נעים. מקווה שגם לכם.
להתראות.
סיגלית

מצורף וידאו חמוד של מארי שרה שנסון... וגם של להקת זרזירים שורקים.

מארי שרה שנסון

להק זרזירים


 

על צ׳אריטי לחתולים ו-60 לוחות מצייצים

יום שישי. לילה. קר ומאוחר. אני מוסיפה לכתוב ומעדכנת גם את אירועי השעות האחרונות מארגנת ואורזת את האותיות הסופיות והתמונות למשלוח. סיכום של שבוע מהנה שהסתיים ממש עכשיו בפסטיבל מוסיקה, במרחק של כחצי שעה מכאן. הבמה והמופעים התקיימו בתוך אוהל גדול, כשבחוץ בוערת מדורת עצים ע-נ-קית. 
ההופעה של דרור בפסטיבל הייתה טובה מאוד והוא הסתובב נרגש בין אוהדיו בחולצת הקאובוי השחורה, עם ההדפס המפורסם של דרור מילר על גב החולצה - ״ויסלוה שימבורסקה״, המשוררת הפולניה שזכתה בפרס נובל. 
גם אני זכיתי...לא בפרס נובל...אבל זכיתי לחוש עדנה קטנה ומספקת, כשקיבלתי ליד המדורה החמה הצעה מחמיאה מפאם, חברת צוות מארגני פסטיבל אומנות גדול, שמתקיים כאן מידי שנה בחודש ספטמבר, הזמנה להשתתף בפאנל של אומנים מדיסציפלינות שונות ולהציג כל נושא, עבודה או תהליך שאבחר וקשור לאומנות שלי. 
הסכמתי טנטאטיבית ופוזיטיבית.
נעים להרגיש שהעיסוק שלי באומנות מתחיל להתפתח ולתפוס כיוון. תחושת סיפוק והכרה היא תחושה נעימה.

ובהמשך להמלצותיו של החבר ההודי שלי, מהקורס על האושר - שאמר כי כדי להגדיל את תחושת הסיפוק, עלינו ללמוד להודות גם על הדברים הטובים. אז הנני מודה לעצמי שהיה לי האומץ לעזוב את הניאונים, המשרד והמשרה המפנקת לטובת עיסוקים אחרים המסבים לי הנאה אמיתית, וגם מודה על האפשרות להיות אדון לזמן שלי.

אבל לפני כל חג ההודיה הזה…
הייתי מאוד שמחה וגם אסירת תודה...להתגבר קודם כל על פחד הנהיגה בצד שמאל. 
למעשה פתחתי את השבוע בהצהרה שזהו! הפעם אני מנסה להתגבר על עריצות הימין ועוברת צד, אף על פי שמדובר ברכב בעל תיבת הילוכים ידנית ובכבישים צרים מאוד ומפותלים.
דרור בתפקיד מורה הנהיגה, מזהיר אותי לשמור על השמאל וגם על המהירות המותרת.
לאחר כמה נסיעות קצרות, נראה לי שהאתגר האמיתי, טמון ברצף של בעיות קטנות ותמימות, שצצות דווקא בתוך המרחב האינטימי הפנימי הרכב.
הראשונה, היא הפעלת תיבת ההילוכים הידנית, שלא נחשפתי לה מאז ימי הזוהר שלי בהייטק, אי שם בשנת באג 2000 והנמצאת כעת לשמאלי… 
האינסטינקטים עדיין פעילים, אבל רק על יד צד ימין. וככה יוצא שאני מושיטה לחלל את יד ימין בתנועות שחייה של כלב. חלון נפתח. חלון נסגר. 
עוד ניסיון…עכשיו עם יד שמאל, לפחות אף אחד לא מצפצף מאחורה. 
לוקחת אויר. מכניסה לראשון. הרכב משתעל. אני בהילוך רביעי??

בעייה שנייה, קשורה לשדה הראייה. הכיסא שלצד הנהג נגוז ונעלם מהשדה, ואיתו גם ההרגל להעיף מבט קל במראה, המדרכה, הולכי הרגל והעשבייה שלצד הדרך. אני בתחושה שאני יושבת בקלנועית. דרור מרגיש חוסר ביטחון מסויים, וללא מילים מצמצם את נוכחותו, מתכווץ ומתקרב למרכז הרכב, תוך שהוא מזהיר אותי שאני עולה על המדרכה וקוצצת את השיחים. אוקיי.
וגם… אני מתקשה לאזן את המרחקים של רגל ימין ושמאל מהדוושות.       
לדוושת הקלאצ׳ המרחק נראה טוב אבל אז זה מרגיש קרוב מידי לברקס ולגז… אורכים שונים לכל רגל, היו פותרים את הבעייה.
אבל זה משתפר במהירות (המותרת). עוד לא העזתי לנהוג לבד, אבל אני מרגישה שזה יקרה בקרוב מאוד… אני פשוט אכנס ואסע, בלי הכנה נפשית.

יום שלישי, יום שטוף שמש הוא גם יום חג, יום השוק המקומי. דוכני אוכל, ירקות, בשר, מאפים וריבות נפרסים במרכז העיירה. גם אנחנו מתעוררים חגיגיים ומחליטים לפתוח את הבוקר בבית הקפה ״מרסייה״ המשקיף על השוק, מביטים בקונים המנומנמים שמגיעים בעצלתיים אוחזים תיקי בד וסלים קטנים.
אנחנו קונים לחם רך מאוד מבפנים וקשה כמו זכוכית משוריינת מבחוץ וגם חריץ גבינה. 
דרור מעיף מבט בטלפון ומצהיר בנחישות שיש לו כמה חתיכות קוד שהוא צריך לכתוב ולשגר. 
אני לא מציצה בטלפון ומצהירה שטרם התבשל בי הרעיון מה לעשות עם ערימות הציורים של הציפורים ולכן אני ממשיכה בשיטוט שלי. אנחנו נפרדים כידידים.

השיטוט השגרתי שלי מתחיל בדרך כלל בחנויות הצ׳אריטי. 
יש פה שתיים לפחות, אבל אני מעדיפה לבזבז את מטבעות הפני הרבים שדרור מפזר בכל פינה בבית, דווקא בחנות הצ׳אריטי של החתולים. ככה אני קוראת לה, כי הכנסותיה הן קודש לחתולים…  
וגם בגלל שבאמת יש בה מציאות מעניינות, ובפרוטות.
וגם אולי... אי שם בתת מודע שלי … לזכר ״תש״??… החתולה הידועה לשמצה שלנו… שלדאבוני לא שרדה את המעבר משוהם לשדרות ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, יום אחד בלבד לאחר המעבר. 
מי יודע… אולי החליפה את שמה והיא חיה עכשיו חיים חדשים ברחובות רצועת עזה…
בכל אופן, יהי זכרה ברוך.

בחנות החתולים החפצים מסודרים גם לפי נושאים וגם לפי צבעים.
בסל הקניות שלי, חפצים שונים ומיותרים. סינור של אומנת עם כיס ענק שנסגר עם כפתורים בצידי הגוף, מפיות קטנות רקומות בסביונים, חבל מעוצב עם סיומת פונפון ששייך לוילון ויקטוריאני, מסגרת קטנה מוזהבת לתמונה, שעל הקירות הגבוהים והגדולים של יפו תיראה מגוחכת, אבל לא אכפת לי.
אני מניחה את החפצים על הדלפק וממשיכה לפשפש בסלסלות ובמדפים. 

ליד הקופה עומדת לבושה בחליפה צהבהבה-לימונית, נציגת ויצ״ו העולמית החתולית. היא שולחת לעברי מבט מסוקרן וחשדני מבעד לתחתית המשקפיים. אני מתקרבת אליה עם שאר החפצים ומחייכת בנימוס. בחיתוך דיבור של שופטת בית המשפט העליון היא מבררת האם סיימתי. אני סוחבת במהירות עוד פסלון של קיפוד, מתקרבת לקופה ומודה באשמה.
גברת ויצ״ו מחייכת אלי בחזרה וניגשת למימוש הטרנזקציה הכספית בהתרגשות והססנות מרובה, המתחילה בכיווץ הצוואר וממשיכה בתנועות ידיים היסטריות-מהירות. 
היא פותחת וסוגרת לפחות שלוש מגירות ושתי ארוניות, מזיזה את כל החפצים המיותרים שעל הדלפק הצידה, עורמת את כל השטויות שקניתי לערימה נפרדת, וכמו אחות חדר ניתוח, מניחה מספריים, עט ודף עמוס עמודות לעייפה.
אחר כך היא הופכת ומחטטת בכל פריט עד שמתגלה החוט הקטן-המדובלל הנושא את תווית המחיר. 
שולפת את מדבקת המחיר ומניחה אותה בדיוק בטור ובשורה שהוקצו לכך בדף הנהלת החשבונות הידנית. דף שיעבור בעתיד ביקורת של כל חתולי הצמרת. 
בזמן שהיא רוכנת לתקתק את הסכום אל תוך הקופה הרושמת, אני מביטה ומתרשמת מהתסרוקת המוקפדת ומכמות הספריי הנדיבה שמחזיקה בגאון את רעמת השיער הזהובה-לבנה שלה, תסרוקת מאפה של חלת-שבת. 
נזכרתי שגם אמא שלי בצעירותה נהגה לחזור מהמספרה בכל יום שישי עם עוגה ביד וחלה על הראש. אני לא זוכרת איך כל הקונסטרוקציה הזו עוברת את הלילה ואת השינה… רשת על השיער? 
ואז בתחושת הקלה וניצחון, היא לוחצת בתנועה מהירה על כפתור ה-Enter וזזה לקול פתיחת הקופה בהפתעה, סופקת כפיים… הצלחנו!

אמנם הסיבוב שלי די קבוע, אבל בדרך חזרה אני מנסה לגוון ולחזור דרך שבילים חדשים או סמטאות העוקפות עלייה תלולה. כולן מובילים אל לקוטג׳ שנמצא בסמוך לכנסיית סנט מארי. 
לפני סיום השיטוט, אני שמה פעמי אל עבר ספסל עץ קטן שהוקדש לג׳יליאן היקר. 
בצעדים זהירים אני מתיישבת, נמנעת מלגעת בסירפדים הרבים, שנראים כמו עשבים תמימים אבל הם סירפדים אכזריים.
הספסל נמצא לצד מסילת הרכבת הישנה. כל קרון הוא מתקופה אחרת ונראה שונה.
הרכבת מתופעלת על ידי מתנדבים, זו לא רכבת מסחרית ופעילה רק לסירוגין, בעיקר בחודשי הקיץ. העיירה נמצאת בתחנה הראשונה שלה. יש לה מסלול קצר וייצוגי של כ-45 דקות שעובר לאורך עיירות קטנות ב-Peak District. החלטנו שננסה לעלות עליה בשבוע הקרוב.

על הספסל אני רוקמת תוכניות, מנסה לחשוב מה אציג בתערוכת האומנות בספטמבר. 
לא ברור לי מה ומי לצייר, ומאיזה כיוון ״לתקוף״ את הפסטורליה האומנותית של העיירה. 
מדובר במפגן רחב של אומנות מכל הסוגים. בתקופת הפסטיבל שוטפים את העיירה אלפי אנשים לראות ולקנות אומנות שמוצגת בחללים פומביים וגם בבתים פתוחים. 
נראה… 

בלילה שקדם ליום הכי ארוך בשנה נשארתי ערה כל הלילה וככה יצא שויתרתי על מעט שעות השינה שהלילה הכי קצר הציע לי…לעומת זאת הרווחתי סינתיזה של צבעי שקיעה וזריחה ואור כחול יפהפה שהאיר את גגות וארובות הבתים כמו בתוך חלום.
הבטתי למעלה, מהופנטת מצבע השמים ואז גם הבנתי בדיוק מה אני הולכת לעשות עם שני הקלסרים העמוסים באיורים וסקיצות של הציפורים. 
החלטתי לגזור את כל הציפורים כולל ציורי הלוואי שלהן, לארגן ולהדביק אותן על דפים חדשים כשכל אחד מהם יהיה סוג של יצירה בפני עצמה. 
בזמן שאני הוזה, חוזה ומתכננת את צעדי ואפרופו חתולים… נכנס בצעדים קטנים אל המטבח חתול ג׳ינג׳י שמן וגדול, חתול צ׳יישר, עשה סיבוב ניצחון כשהזנב שלו מורם ביהירות מעלה ויצא באדישות עוד לפני שהספקתי לנבוח עליו… מיד כשיצא, פרסתי את כל הדפים ובמשך שלושה ימים הכנתי כ-60 לוחות (דפים) עם כל חומר הגלם שהיה ברשותי מהפלמינגו ועד לזרזיר האחרון. 
אני מרוצה שעשיתי עם זה משהו. לא מעוניינת יותר לאגור עבודות.

מאז שאני ביפו אני נוהגת להסתובב בשוק הפישפשים בשעות הבוקר המוקדמות, כשרק מגיעים המובילים עם תכולות של בתים. אני מביטה איך הם שופכים ערימות בגדים, מזכרות, אלבומים משפחתיים, תמונות וציורים. חיים שלמים של אנשים נשפכים לערימה על הרצפה. ״כל פריט חמש שקל״...
אחרי מספר פעמים שחזיתי באירוע כזה קיבלתי החלטה, שאני לא מעוניינת יותר לאגור עבודות ומציירת רק למטרת נתינה/מכירה/שימוש/עניין ראוי
אני לא מעוניינת שהחיים שלי יתגוללו על שטיח, אפילו אם הוא אפגני מקורי… ולכן שמתי לעצמי מטרה להיות מינימליסטית בצריכה ולא לאסוף שום דבר מיותר…חוץ מקיפוד, חבל ויקטוריאני וסינור…

ביום רביעי קמנו למזג אויר מושלם ביותר. טמפרטורה מדהימה ומדוייקת והתחושה היא כאילו האויר עשוי סאטן או משי...מה שיותר שווה…
את הערב קינחנו עם קארול ובעלה פול, ארכיטקט שמתכנן שטחי מסחר. 
הם גרים בישוב סמוך, Bole Hill, בבית במרום גבעה שמשקיפה על כל העמק, בו שוכנת גם Wirkworth. 
מצאנו אותם במטבח כמו בסצינה מסרט צרפתי, רק אנגלי… עומדים שניהם אבודים משהו…קארול עם ספר בישול פתוח בעמוד של עוף בסגנון לבנוני, או סורי או קווקזי, משהו אוריינטאלי…ופול נאבק בכרעיים על מחבת. 
אנחנו הלבנטינים, הבאנו איתנו מגש תפ״א פיקנטים וסלט בסגנון החופשי של דרור, שכולל שלל פירות, ירקות וערימות של שום טרי. הם טרפו את זה. 
שתינו יין, והרבה. שוחחנו על דא והא וגם על ההבדלים בין פה לשם.
ערב נחמד ונעים.
אחר כך דרור הלך עם קארול לנגן ב״נלסון״ ואני המשכתי לגזור ולהדביק, לגזור ולשמור.

מידי פעם אני מצטרפת להליכות ארוכות עם דרור, לא ארוכות מידי, אבל מספיק אתגריות כדי לפתח שרירים של ״הרועה הקטנה מהגיא״. יש כאן עליות מאוד תלולות. 
אנחנו מטפסים ושותקים. 
בשיפוע של 70 מעלות, אני לא מסוגלת להוציא הגה. מתרכזת בצעד הבא ובהסדרת הנשימה. 
הטבע יפה. הכל ירוק ופורח. 
בהליכה במישור, כשהגוף כבר חם והשרירים רכים, אנחנו נעשים פילוסופים. 
דרור אומר שהכאוס הוא זה שמנהל את העולם וכל השאר הוא רק ניסיון שלנו להסביר את זה לעצמינו. 
הגענו. אני נכנסת, מורידה נעליים, פושטת רגליים, משחררת את הזרתות הדואבות ומסכימה בהחלט.
כאוס וזרת מנהלים את העולם.

שבוע טוב, סיגלית
 

על פלמינגו, מיגרנה, אושר וראמדאן בריטי

את הסמטאות והשדרה הרועשת של יפו על תושביה הישרים והעקומים החלפנו לשבועיים הקרובים בסמטאות האנגליות של Wirksworth ואני מהלכת בהם ומחפשת את הקו המנחה המחבר בין שני הקצוות ודי מהר מבינה, שאין אחד כזה מלבד העובדה שאני נמצאת עכשיו פה עם דרור ולפני כמה ימים הייתי שם. גיאוגרפיה.

הקוטג׳ הקטן, בדיוק כמו שעזבתי אותו לפני כארבעה חודשים ו-40 ומשהו ציפורים…רק השבילים אליו נעשו צרים יותר בגלל הצמחייה שהתעבתה וגדלה, מטפסת כמו גנב על החומות. צמחי התבלין ששתלנו בחורף גדלו כל כך מהר ולצידם הסתננו גם סירפדים אכזריים. גולת הכותרת היא ללא ספק - הפטרוזיליה. טרייה, דשנה ובכמות מכובדת לשיווק סיטונאי. ניסיתי כמה פעמים לשתול פטרוזיליה בארץ, תמיד יצאו לי ממנה רק פרחים…

אז עזבנו את צום הראמדאן, המואזין, החאפלות של פתיחת הצום מידי ערב ופסטיבלי ההשקות של ״הפלמינגו לא טפשון״, לטובת חגיגות ״יום האב״. בפעם הקודמת, בחודש פברואר, חגגו כאן את ״יום האם״. כל הסימטריה המיגדרית הזו של ״יום האב״ עם ״יום האם״ מעייפת…
בחלונות הראווה של חנויות הבוטיק הקטנות החליפו את לבבות השושנים, הצעיפים הדקיקים וקופסאות האיפור במכשירי ניווט ומדידה אקזוטים, ספרי מסע וקופסאות עץ מהודרות ובעיקר מיותרות, כאילו שבכל אבא תמים מסתתר לו רובינזון קרוזו קטן ומסוקס. שיהיה.

בבוקר, מתוך הקוטג׳ הקטן, מיד לאחר ארוחת בוקר קטנה מנחמת ומשקמת (ואני אפרט בהמשך את עניין השיקום) שמענו צלילים חזקים של תופי תזמורת לכת, בקצב טם-טם אפריקאי. ללא היסוס, עזבנו מיד את תה הצמחים המשקם, טרקנו את הדלת, כאן לא חייבים לנעול... ופנינו בצעדי מארש לכיוון ממנו בוקעים הקולות. שם, ברחבת הכנסייה, קבוצה של פנסיונרים גרמנים בלבוש מסורתי, רוקדים במעגל. הנשים לבושות כמו היידי בת ההרים והגברים כמו פטר רק בלי הזאב, וכולם בן-בת, בת-בן, רוקדים בזוגות את ריקוד ה״מוריס״. לצידם נגני אקורדיונים קטנטנים מעץ ועוד מספר מתופפים. בצד עמדה קבוצה של צעירים לבושים בגדים וכובעים שחורים, לרגליהם קשורים פעמונים רעשניים, הפנים שלהם צבועים בצבע כחול גותי ועליהם ציורי פנים יפים יפים וכולם אוחזים במקלות.
קבוצת הצעירים חיכתה שפטר והיידי יסיימו את חלקם בריקוד ואז יצאו גם הם בריקוד וודו כזה, תוך כדי שהם מכים בתנועות מלחמה עם המקלות לקול רעמת התופים. 
יפה! בוקר טוב גם לכם!

שאלנו את אחת הרקדניות הכחולות מה פשר צביעת הפנים והיא סיפרה שפעם היה נהוג להשתתף בלהקת רקדנים כעבודה נוספת, ולכן הרקדנים היו מתאפרים כדי להסוות את זהותם מפני בעלי הבית, המעסיקים אותם.

וכדי שאתחיל וגם אסיים…אז בעניין השיקום…
אתמול אחר הצהריים, דרור לבש את מכנסי ה״דקטלון״ המשובחים שקנה, בעלי 17 רוכסנים שבן רגע הופכים ממכנסיים ארוכים לקצרים, לקצרים יותר, ויש לי הרגשה שבתנאים מסויימים גם לחצאית… ויצא להליכה שגרתית אל הגבעות סביב, תוך שהוא מצהיר בשמחה והפקרות אופיינית, שהוא יוצא לטבע כמו שהוא, נטוראל, לא לוקח טלפון וגם לא ארנק וללא שום אביזר מודרני, טרק את הדלת אחריו ויצא. 

אני לעומתו, נשארתי בקוטג׳ עם שלל פלאי טכנולוגיה, שני מחשבי מק-פרו, שני אייפון 7, שני זוגות מפתחות, קלסר אחד של ציורי ציפורים שאני שוקלת מה לעשות איתם ורצון עז ״לעשות לביתי״… לא ברור מה בדיוק… כי לדאבוני, לא הצלחתי להגיע לזה… 

לפתע הרגשתי איך מזדחל אלי בשקט ובבטחה כאב הראש הכי גדול שהכרתי בחיי. כאב ראש עצום, מפלצתי ובלתי ניתן לשליטה, פטישים דופקים לי מתוך הראש החוצה ומלגזות וטרקטורים מלווים אותם. זה היה אכזרי! רצון עז לצאת מהגוף ולברוח. ובהמשך לפסטיבל הפירוטכני שהלם בראשי, נוספו גם בחילה איומה שסירבה להתפנות לי מהגוף… ובגלל שאנחנו בחוויה פסטורלית בגדול…אז ברקע התנהל החוג של מפעילי פעמונים בכנסייה והם צילצלו וצילצלו ללא הרף, לפי החשבון שלי הם הגיעו כבר לשעה 38…
בקיצור - לא היה לי כדור לשיכוך הכאב, לא אדוויל ולא 16 מ״מ… החנויות כבר סגורות וגם לא הרגשתי שאני מסוגלת להוציא הברה מסודרת מהפה למעט אנחת כאב… 
בשארית כוחותי, קיבלתי החלטה אמיצה לאבד צלם אנוש ולהרים ידיים, עדיין בכבוד ולצלילי הפעמונים של פרחי כמורה למתחילים … 
ואז בשלב מסויים של שעות הערב המאוחרות, נשמעה דלת נפתחת וקולות צהלה. דרור חזר. מזיע, אנרגטי, מרוצה ובעיקר אדיש לדרמת הרקוויאם שמתחוללת בחדר השינה. די מהר הוא השיג לי שלל כדורים, תה מהביל, אסלה להקאה ומסז׳ וטיפל בי במסירות עד שנרדמתי (או התעלפתי)…
אחר כך העברנו ערב שקט ורגוע בבית, אני כמו מי שראה שד, ודרור מנגן ושר על גיטרת המרטין היקרה החדשה והאיכותית שלו.
בבוקר קמתי חדשה ורעננה. איזה כייף.

זהו! הייתי חייבת לחלוק את זה, זה היה חלק משמעותי בקבלת הפנים שלי כאן…ומעכשיו יכול להיות רק טוב יותר…

הצעדים שלנו כאן קטנים. הכל במרחק נגיעה. בערב צעדנו חמישה צעדים אל הפאב המקומי הקטן. שם חיכו לפגוש אותנו פיל (Phil) ואשתו פאם.
פיל איש שמח ומסביר פנים, עטור שיער וזקן ארוכים, לבנים ופרועים ובעל אנרגיות שיחה מרשימות. הוא  יכול לדבר עד אין סוף ועל כל נושא בפרט אם זה קשור להסטוריה ולפולקלור של היישוב.
אי אפשר להגיד את אותו דבר על אשתו פאם, היא נמצאת באיזור חיוג שונה לגמרי… במהלך השיחה איתה ליווה אותי חוסר ביטחון קיומי. 
לא הצלחתי לפרש את ההפסקות שנוצרו בשיחה והאם אני היא זו שצריכה להגיד עכשיו משהו? או שאולי זה התור שלה עכשיו לדבר?? 
כמו כשקורה כשנלחץ לפעמים הטלפון ושומעים ״הלו״ מהצד השני, אבל לא ברור בכלל, מי התקשר למי… 
בכל אופן, יאמר לזכותה, שהיא הביעה עניין וסקרנות גדולה בספר ״הפלמינגו לא טפשון״ והתעקשה שנעבור על כל עמוד כדי להבין מי זו הציפור, מה תכונותיה ולמה ציירתי את מה שציירתי - מה שדרש ממני לתרגם את עיקרי השיר ואת שם הציפור באנגלית (הכינותי מראש) ואז לחכות שהיא תעבד את המידע… 

כן, אפשר להגיד שהפלמינגו עף לממלכה הבריטית ואפילו קיבל תואר של כבוד. מסתבר שלא מעט מהמקומיים ידעו וציפו לבואי עם הספר, בעיקר בגלל שדרור סיפר להם בביקור האחרון שלו, שאנחנו רגע לפני הוצאתו ועשה שירות יאה בבניית ציפיות. וגם, רובם כאן בכפר חובבי ציפורים. למעשה התעוררה דרישה מסויימת לתרגם את השירים לאנגלית… אני מחייכת ומתפתלת לאחור… קצת כמו הפלמינגו כשהוא ישן… 

עכשיו מכאן, אני די מתגעגעת לתחושת שיכרון היצירה שליווה אותי בחודשים האחרונים, להתקף המאניה שהיה לי בכל הנוגע לאיור הספר, ההתמסרות להסתחרר ולעוף בתוך שטף של כנפיים, טפרים, מקורים ונוצות.שהתחיל למעשה כאן, בחדר קטן ושקט בממלכה הבריטית והסתיים במרפסת הרועשת של יפו. מבוקר עד ליל, לאור פרוז׳קטור של 1,000 וואט, לומדת, מציירת, מייבשת, סורקת ועורכת דף דף - 80 עמודים. 

בשעות הערב, הייתי יוצאת להפסקה קלה, שולחת הודעה לחברה היפואית שלי, נפגשות בשדרה פינת מיכלאנג׳לו ויחד משוטטות ברחובות תוך כדי שאנחנו מנסות להבין ולפתור את כל הבעיות בעולם, בשורטס ונעלי אצבע. 
מידי ערב הייתי מראה לה בטלפון את הציפורים החדשות שנחתו על הדף , מספרת על תוכניותי למחר ומקשיבה בנחת לדעתה. ככה גם נולד שם הספר, בין רחוב שבטי ישראל לשדרות ירושלים. וזה היה כייף, להיות טוטאלית ביצירה.
תודה רחל.

מה שמזכיר לי קורס שהקשבתי לו און-ליין דרך coursera על ה״אושר״ (A Life of Happiness and Fulfillment). 
את הקורס העביר איזה איצ׳קדנה הודי, מאוניברסיטת הודו לעסקים. ההודי טוען שיש שלושה רכיבים לאושר, וזה הסבר ממש על קצה מזלג קטן של עוגה:
להיות נאהב, אוטונומיה ומאסטרינג - הכוונה היא לשליטה ומומחיות בתחום שנובעת מאימון והשקעה אמיתית של זמן בכל נושא שהוא. שליטה של לפחות 10,000 שעות שזה כ-10 שנים, כי רק אז מצליחים באמת להיות ב-zone. 
המיקוד הזה הוא כמו חוויה של ריקוד ומלווה בסיפוק אישי אמיתי, שאינו נובע מתחרות או מהשוואה, אלא מהתפתחות אישית וצמיחה. 
נסו ותהנו. אני כבר בדרך… עברתי כעשירית…

הקיץ גם כאן. חם. 30 מעלות, בלי ים ובלי מזגן… הכל פורח, צבעוני ויש לא מעט ציפורים שאני כבר מזהה. גם כאן יש הרבה ״מאינות חוצפניות״ רק שהן רזות יותר, ביפו הן אוכלות הרבה בשר כבש כנראה…. פה הכבשים פועות…ביפו הן בדרך כלל ״על השחיטה״ או אחרי השחיטה…

בשבועיים האלה אפגוש שוב את מארי ,צרפתיה מליאון שגרה כאן כבר 18 שנים, מלמדת צרפתית ומצהירה שאין לה טלפון נייד. 
כמו מרי פופינס, היא פשוט מופיעה ליד הדלת עם האופניים הקוקטיות שלה והשיק הצרפתי, תמיד לבושה בקפידה, שמלה, עגילים, שרשרת וצעיף מרושל והכל בצבעים רכים שמתאימים לפריחה מסביב.
את מארי פגשתי בערב פולק קלאב בפאב.  נדמה לי שתמיד היא שרה את אותו השיר, שיר עם צרפתי לאהוב שיצא לקרב. היא בטח חושבת שבגלל שהיא שרה בצרפתית, לא נשים לב לעובדה שהיא חוזרת על אותו השיר בדיוק… עדיין נעים להקשיב לשיר המתגלגל במבטא צרפתי.

וגם את נאדין, המליונרית, שהילדים שלה קוראים לה ״פילה״ גם כי היא גבוהה וגם כי יש לה זיכרון מעולה. נאדין היא אישה יפה בשלהי שנות השישים, בעלת חווה גדולה ששוכנת על אחת הגבעות וגם הבעלים של חברת מצברים בינלאומית. כל זה לא עוזר לה להתגבר על החרדה, שמא יום בהיר אחד היא תקבל שבץ מוחי... וכדי להתמודד עם הפחד הכאותי הזה, היא מטפלת ותומכת בכל נפגעי השבץ באיזור… 

ונפגוש את קרול ובעלה לארוחת ערב. קרול הייתה זמרת הליווי של דרור בהופעה האחרונה שלו כאן. היא מורה לפילאטיס שעשתה הסבה למוסיקה… כן. יש גם הסבות מקצוע כאלה…
וגם היום (ראשון) דרור מופיע בפסטיבל צ׳אריטי בשפילד… 

את הערב סיימנו במסעדה הודית עם מלצר אלג׳יראי ששמח לראות אותנו שוב. גם הוא צם ברמאדן, רק שכאן השמש שוקעת ב-10 בלילה… 
דרור הפגין בקיאות מוסלמית ובירך אותו בברכה שנהוג לברך את הצמים, ברכה שלמד מאבא שלי, משהו כמו…חתימה טובה… או שתפילתך תתקבל...

אנחנו כבר עשינו שלום.
שבוע טוב!
סיגלית


 

Canadian Welcome

 

ביום שעזבנו את פרינס אדוארד איילנד צועדים בפעם האחרונה לחוף הים כדי להגיד שלום ולהיפרד, נתקלנו במחזה  סוריאליסטי… טרקטור מרעיש חורש תלמים בחול האדמדם, דוהר לאורך החוף כשבתוך הכף שלו מונחת כמו בלוע של מפלצת, סוכת המציל הציורית.
מסתבר שכאן כבר מכינים את החוף לחורף ובלי שלבי ביניים מסיימים וסוגרים את עונת הרחצה.

גם אני אוספת ואורזת מילים אחרונות לתוך תא המטען. מנפה, מסננת ובוחרת באקורדים של סיום.

בדרך לנובה סקוטיה עצרנו ב-Bay of Fundy. 
מפרץ פאנדי מתאפיין בהבדלים עצומים בין גאות ושפל (עד 16 מטר הפרשי גובה פעמיים ביום). 
קרניים אחרונות של שמש צובעות בפאלטה פסיכודאלית את רצועת החוף שמתגלה במערומיה בזמן השפל. אנחנו צועדים על קרקעית הים החשופה כמו אסטרונאוטים על אדמת הירח.
הולכים והולכים על אדמת הבוץ שאין לה סוף.
את הלילה בילינו בחניון לילה נרדמים לנוכח נוף חום ובוצי של שפל וקמים לנוף תכול של גאות… 

אנחנו בדרכינו לנובה סקוטיה, להשתתף בפסטיבל מוסיקה מקומי וקטן, שכרגיל, אף אחד לא שמע עליו… אבל לנו ביד יש שני כרטיסים!
נובה סקוטיה היא עוד פרובינציה של קנדה לחוף האוקיינוס האטלנטי - שוכנת מול חופי סקוטלנד רק מהצד השני של האטלנטי. עד לפני כ-1000 שנים התגוררו באזור אינדיאנים משבט מיק-מאק אליהם הצטרפו במהלך המאה ה-19, מהגרים מהממלכה המאוחדת.
המהגרים החדשים, אירים אנגלים והרבה סקוטים, העתיקו איתם גם את שמות המקומות רק בתוספת הקידומת  ״ניו״, ״ניו גלאזגו״ ״ניו ברנסוויק״  ו״ניו סקוטלנד״…גם את תרבות השתייה…ובעיקר את שמחת חיים, פתיחות, קבלה והתלהבות.

גם אנחנו, דרור ואני, שנינו יחד וכל אחד לחוד, ״מתלהבים״ סדרתיים. 
שזה אומר שבמצבים חברתיים מסויימים, בהם נשקלת האפשרות האם להביע פתיחות והתלהבות או להיות Cool - אנחנו בוחרים באפשרות הראשונה.  
להיות Cool זה תובעני, דורש סט של מניירות מוקפדות  ובקיצור…משעמם… 

וגם מה שיסופר בהמשך מתרחש תחת מעטה פטריית הנפץ שנקראת ״פתיחות, קבלה והתלהבות״…

את ״הסטנפילדס״, להקת גברים מסוקסים…חובשי כובעים של זורבה, פגשנו במקרה לפני מספר שנים, כשהם היו בתחילת דרכם והתלהבנו מהם מאוד. 
הם מצידם היו נגישים ורספונסיבים בפייסבוק, וככה במשך הזמן טרחנו לעקוב ולהתעדכן בקריירה ובעשייה המוסיקלית שלהם. וגם מידי פעם לפזר לייקים ושיתופים. 
״הסטנפילדס״, הנקראים על שם ראש ממשלה של קנדה שהיה מאוד אהוב ומוערך, על משקל ״בן גוריון״ שלנו - הם להקת פולק-רוק עם רפרטואר שירי ימאים, שירי שיכורים, מיתוסים ואגדות של יורדי ים, כאלה הנפוצות בעיקר באיזור ה-Maritime, האיזורים הימיים. 
כלהקה, יש להם נוכחות יפה ומרשימה על הבמה. הם זזים על הבמה כגוש אחד, קדימה ואחורה עם הגיטרות, הכינור והבוזוקי, בקצב אחיד כמו בחתירה רבת משוטים. 

הפסטיבל הזה בהשתתפותם של הסטנפילדס נקרא ״The Blacktop Ball״ מתרחש זו השנה השביעית אבל רק לפני שנה נפתח לציבור הרחב.

ולהלן סיפור המעשה הקשור לקבלה ולהתלהבות של נדיב מקומי ידוע העונה לשם מייסון…

מר מייסון, בעלים של חברה לסלילת כבישים, הוא איש עשיר ביותר, שכמו שהוא עשיר, ככה הוא חביב ונדיב, וכמו שהוא חביב ונדיב, ככה יש לו משפחה גדולה וענפה, וכמו שיש לו משפחה גדולה וענפה, ככה יש לו מאות דונמים של דשא, עליהם פזורים מספר בתי נופש מול פיסה גדולה של חוף ים מדהים - וכל זה בלי חד גדיא… אבל עם הרבה תרי-זוזי…

ומר מייסון, שיש לו פנים שמחות ועגולות, שתי גומות חן מחודדות וכרס מוצקה, כזו שמערערת את שיווי המשקל כשהולכים מהר, החליט לפני שבע שנים, לערוך מסיבת קיץ לבני שבט מייסון לדורותיו אליה הזמין להופעה פרטית את חברי להקת ״הסטנפילדס״.
המסיבה הייתה הצלחה גדולה. 
וכך בסוף הערב, כשליבו טוב עליו, נשבע מר מייסון קבל הלהקה ומשפחתו, כי הוא פותח במסורת ויקיים מידי שנה תחת חסותו נשף קיץ בהשתתפות ״הסטנפילדס״. 
וכך מידי שנה, הורחב מעגל המשתתפים, עד שכעבור חמש שנים הוחלט לפתוח את האירוע לקהל הרחב, להעניק שם לפסטיבל ולתרום לצדקה את הרווחים. 

כך קיבל הפסטיבל את השם ״The Blacktop Ball״ שזה החומר שמורחים ככיסוי על הכביש, האספלט,  (מבית היוצר של החברה לסלילת הכבישים של מר מייסון), נקבע תאריך קבוע ויפה בלוח השנה סוף השבוע של ה-Labor Day, הופצו למכירה כרטיסים, האירוע פורסם ברשת. והנה גם אנחנו כאן.

אנחנו מגיעים לכרי הדשא הגדולים אשר לחוף הים במקום שנקרא: Ponds ונכנסים לנוהל פריסה והקמת האוהל. הפעם תנאי המאהל קשוחים ומאתגרים. 
שרותים כימיים ספורים. אין מקלחות. בלי להזיז את הרכב, בלי להדליק אש, מים יש רק במשורה, ובנוסף לכל זה גם נתקענו בלי מיכל גז נוסף… ככה שכל הכנת קפה או תה דורשת אישור של ועדת חריגים…
מצד שני… הנוף, אינפלציית החיוכים והאוירה הפמיליירית מסביב מבטיחים הנאה מרובה.

כ-400 איש מתפרסים ומקימים אוהלים על המדשאות הגדולות והמכוסחות של המייסונים. מרגישים שהאוכלוסייה אחרת, משוחררת וקולנית יותר. 
דרור ואני מרגישים כמו שני זרים שנקלעו למזח, מוקפים בחבורה צוהלת ולא יציבה… של יורדי ים…

ראשון מחייך ומתקרב לעברנו רודני, השכן מהאוהל ליד… אם אפשר לקרוא למשולש חסר הצלעות הזה אוהל…רודני מספר בהתרגשות ורק עם חלק מייצג של מה שנקרא שיניים, כי הוא חזר לכאן, ליישוב בו נולד וגדל אחרי 14 שנים של היעדרות בהם גם לא פגש את משפחתו…
אנחנו מציעים לו כיסא, הוא מתיישב ומתחיל לגולל בפנינו את סיפור חייו. 
במצב רוח נוסטלגי, מתרפק ומשתף אותנו בזיכרונות ילדותו מהמקום הזה. 
מספר ושותה. שותה ומספר. שותה ומתנצל. 
זה מן יום כזה… הוא אומר, ומבקש שנסלח לו על השתייה המרובה. 
אנחנו סולחים. 
דרור מוציא גיטרה ומתחיל לשיר בקול חם, שירים שקטים ורגישים. רודני מחייך מבוייש. מתרגש מאוד ובעיניים נוצצות מבקש מדרור שימשיך. 
לפתע הוא מתלהב, נעמד ומצהיר בקול רם שהוא מכיר כאן את כולם! כי הוא נולד כאן! אפילו את מר מייסון הוא מכיר והוא ידאג לכך שדרור יופיע עכשיו על הבמה…
דרור, מחבק אותו בעדינות, מושיב אותו ומרגיע אותו שהכל בסדר…
רודני נרגע, נכנס לאוהל שלו כדי להביא עוד פחית בירה וכשהוא חוזר הוא כבר שכח מה התכוון לעשות…

בשונה מפסטיבלים אחרים בהם השתתפנו, כאן לא קורה הרבה במהלך היום ואנחנו מנצלים את שעות האור לטיול באיזור, רביצה וקריאה.
ההופעות המוסיקליות מתחילות כשהחושך יורד ולוקח איתו מטה גם את הטמפרטורות. 
קר - קר - קר… אני לא עומדת בזה ומאמצת בחום את מראה הרפיוג׳י קמפ - שמה עלי שמיכה ומסתובבת כמו הומלסית במחנה.

התוכנית בגדול היא - יום שישי בלילה שרים ומנגנים מסביב למדורה. 
בשני הערבים הבאים, הסטנפילדס נותנים שתי הופעות מלאות וגם מארחים מספר להקות מקומיות.
אנחנו מצטרפים למדורה גדולה. כולם עליזים ושיכורים ברמה כזו או אחרת… בעיקר אחרת…
דרור מצטרף למעגל הראשון של נגני הגיטרה ויחד איתם מוביל את הנגינה והשירה. 
המעגל מתעבה ומתרחב ואיתו עולה השירה, רעמי הצחוק, אדי האלכוהול והגיציםר. 
חלק מהנגנים מתעייפים ופורשים, חדשים מצטרפים, דרור, ״The King of the Campfire״ כפי שכינה אותו ג׳ון, הסולן של הסטנפילדס ביום שאחרי, נשאר לנגן, בלי מניירות, מכה במיתרים ונענה לבקשות הקהל… 
כמעט עד לאור ראשון של בוקר…
היה מקסים! כולם אסירי תודה, מחבקים, מנשקים, מציעים שתייה, מזמינים אותנו לביתם…
למחרת יום חדש ורענן שנפתח במצוקת מים קלה. 
דרור נשלח למלא מים וחוזר אחרי שעה ארוכה, בלי מים אבל עם צמיד VIP  שמקנה לו כניסה לבמה… 
מה? למה? ואיך זה קרה?
ג׳ון, הסולן והלידר של הסטנפילדס שמע מפי רבים ממשתתפי המדורה אודות הנגינה המופלאה של דרור, ביקש להכיר אותו ולהודות לו באופן אישי.  וכאות הערכה  גם לבצע עם דרור שיר שלו על הבמה בהשתתפות כל חברי הלהקה! 
אני לא ארחיב. אני מצרפת וידאו שאומר הכל   https://www.youtube.com/watch?v=T_FnIJPtKAE

דרור ביצע את השיר ״המשולש והרצועה״ על במה מול כ-400 איש מריעים ונהנים. 
בינהם זיהיתי גם את הצווחה החתולית המתלהבת של רודני ואם גם תקשיבו היטב תשמעו את האישה שלידי צועקת בקול רם  ומתלהב… !!!Now... that’s a Canadian welcome

וזה כשלעצמו מסכם את חווית קנדה כפי שהיא פגשה אותנו  בקיץ 2016 - קבלת פנים חמה, נעימה ומקבלת מטורונטו ועד האליפקס.

על אדי האלכוהול והתרועות המשכנו להאליפקס, בירת נובה סקוטיה לקנח את המסע בנוף עירוני, בין סדינים לבנים וארוחות טובות.
וככה בין לבין אנחנו יושבים בבתי קפה קטנים, מבלים בספרייה העירונית המדהימה, טובלים במים צוננים בחוף נשכח עם חולות לבנים ובלי בגדים, מנהלים שיחה עם עם חמיד, מהגר מאיראן ובעלים של מסעדה פרסית על תוכניות הגירה, קבלה ופתיחות. 
ובעיקר שוקעים במחשבות ארוכות ארוכות ארוכות…
 

מוסיקת המקרה

 

חמישה לילות בילינו ב - PEI, פרינס אדוארד איילנד, בקמפינג בנשיונל פארק ציורי השוכן לחוף האוקיינוס.
PEI הוא אי בלתי צפוי ביופיו. עוד אחת מהפרובינציות של קנדה והקטנה מבינהן. 
הנוף בתולי כמו בסט של הסרט הקסום ״Moonrise Kingdom״ שדרך אגב צולם לא הרחק מכאן - ב-Rhode Island.
האי נקרא על שם אדוארד, אביה של המלכה ויקטוריה ונמצא צפונית לנובה סקוטיהֿ. 
עיקר התיירות מגיעה לאי בחודשים יולי ואוגוסט. בחודשים דצמבר עד אפריל, הים מסביב קופא וגם הדיג (בעיקר של סרטנים) מתרחש רק בחודשי הקיץ. בשיחות עם מקומיים נמסר לנו כי האי פעיל למעשה כ-8 שבועות בלבד בשנה… אנחנו הגענו בדיוק לשבוע האחרון…

בתוך התוכנית הגדולה המאוד לא מתוכננת שלנו, פרינס איילנד היה לגמרי לא בתיכנון…מה שמיד הקפיץ אותו לראש סולם ״אירועים מקריים חסרי משמעות״ שיש לתת להם זכות ראשונים…
 
וכדי לא להישמע כמו מטיף קפקאי… אתאר בצורה סכימטית את מהלך העניינים שהובילו אותנו אליו: 
ישבנו במסעדה ליד האגם בטורונטו
מלצרית מביאה תפריט
אנחנו מזמינים סלט
הסלט טעים ביותר
אנחנו אוכלים ונהנים
(עד כאן… לא נרשמים אירועים מיוחדים…)
המלצרית דוגמת אותנו שוב ושואלת כיאה למלצרית מנוסה, האם הכל בסדר, והאם ערבה לנו המנה.
אנחנו משתפים פעולה עם הריטואל המעייף הזה, מחייכים, מהנהנים ומודים לה. 

לפתע דרור שוקע במחשבות… 
מהורהר משהו, אומר שהמבטא והקול של המלצרית מזכירים לו מאוד מישהי… והוא חייב להיזכר…
עכשיו הוא כבר לוקח אויר וצולל עמוק יותר אל תוך נבכי מוחו המסועף…
המצח שלו מתכווץ…
ואז זה צף ועולה… 
אני יודע! היא נשמעת בדיוק כמו הזמרת Basia Bulat… 

בסיה בולאט היא זמרת שעקבנו אחריה לפני מספר שנים ומאז צללה גם היא לתהומות הנשייה שלנו. הכרנו בסך הכל שלושה שירים שלה, עדיין, הייתה לה משמעות סמלית עבורינו בעיקר בגלל הא ודא…
בביקור הבא של המלצרית אותנו, דרור מעז ושואל אותה האם היא במקרה… בסיה בולאט? או אולי אחותה?…
כל התשובות אינן נכונות.
הקול - קול בסיה, והידיים - … של מלצרית מטורונטו…

מסתבר ש- Basia Bulat קנדית. ההורים שלה היגרו מפולין לקנדה, וחוץ מזה שיש לה קול צרוד ומיוחד עם שין שורקת, היא גם מאוד מאוד דומה למנהלת הפולניה שהייתה לי מקראקוב… יוסטינה… רק בגירסה מיניאטורית, אבל זה לא קשור לסיפור…

תישארו איתי… אנחנו עדיין נמצאים בעיצומו של המסע האסוציאטיבי, זה שהוביל אותנו ל-PEI.
… אז המלצרית מטורונטו משיבה בשלילה לשאלת מידת הקירבה שלה לזמרת הפולניה, ובזה בעצם חותמת ומסיימת את תפקידה בתסריט…

ואצלנו… זה מתחיל…
דרור מזדקף, משנס אייפון 5 ובתנועת אצבעות מהירה מתקתק וגולש לאתר האינטרנט של בסיה בולאט.
מסתבר שבסיה זמרת פעילה מאוד.
הצצה בלוח ההופעות שלה מראה שהיא מופיעה ב-PEI, בדיוק ביום ההולדת של דרור! שיחול עוד מספר ימים ב- 27/8.
הצצה נוספת ב- Google Maps מראה ש- PEI נמצא באותו איזור של העולם אליו מועדות פנינו ובמרחק של גשר אחד, שני כרטיסים ושלוש שעות מנובה סקוטיה.
לא נותר לנו אלא להתמסר לאירועי השעה, להפקיר את עתידנו יחד עם כרטיסי האשראי ולרכוש כרטיסים להופעה שלה באיילנד.
עוד מספר קליקים ואנחנו מורידים גם את שני הדיסקים האחרונים שלה… סתם כדי להתעדכן…
ברכב אנחנו מאזינים לקול הצרוד והחם שלה… לא משהו… שמאלץ קנדי בניחוח פולני…אבל למי אכפת… הסיפור יפה… וההמשך אפילו מפתיע…

חוצים גשר ארוך שמוביל לאי.
הנוף מסביב פסטורלי. הצבעים מובחנים כמו בציור. חופים עם חול אדמדם ביניהם מבצבצים עשבי חוף ירקרקים פסטלים, והאוקיינוס תכול ושקט נפרס מכל עבר לעבר אופק מצוייר בקו. 
אנחנו עושים את דרכינו לאתר קמפינג (Stanhope) אשר נמצא ליד חוף קסום ואגדתי.
אין כאן דובים. דובים יש בצפון. כאן חיים בכייף… בואש, איילות והרבה הרבה הרבה שועלים.

אנחנו מטיילים על החוף. שוחים. כבר שחיתי במים יותר קפואים מזה. 
החוף מדהים. חולי ורחב. מידי פעם, כמו בגן פסלים נתקלים בגזעי עצים שנסחפו. גם השפל משאיר אחריו צמחי מים, צבתות של סרטנים וצדפות גדולות.
האוקיינוס נוהם. השמש באה והולכת ואיתה משתנים הצבעים. צריך להתרגל לזה שכאן השמש שוקעת מול הים ולא אל תוך הים.

השקט, השלווה והאדיבות מסביב מרככים, פותחים נקבוביות בעור ומסירים שכבות של ציניות שאני נוטה לשאת איתי לניכר, סוללים דרך להתבוננות אחרת, מפוכחת על הדברים.ֿ
אני שמה לב שלא שואלים אותנו מאיפה אנחנו - פרופסור רון, עליו אספר בהמשך, אומר לי שזה לא מנומס לשאול מה המוצא שלך, ומוסיף שקנדה היא מדינה שאוכלוסייתה מורכבת כולה ממהגרים או צאצאי מהגרים. כולם שווים ורצויים. 
ושהדגל של קנדה עם עלה המייפל האדום, מתנוסס ככה סתם במרפסות המסעדות ובחצרות הבתים - ואני חושבת למה דגלי ישראל מתנוססים רק ביום העצמאות, בעצרות זיכרון, במגדלים של צה״ל  או בהתנחלויות. וכמה זה נחמד, שמכוניות נעצרות לפני מעבר חצייה הרבה לפני שאני בכלל החלטתי אם אני רוצה לעבור את הכביש.
והכל בסדר, כמו שאומר דרור.

בערב יום ההולדת של דרור אנחנו מתקשטים במיטב בגדינו…וכמו שני פליטים סודנים שיוצאים ממתקן חולות לאירוע בבאר שבע… מזדחלים מתוך האוהל לאור פנס קטן,  שמים פעמינו לערב ההופעה של בסיה בולט המתקיים במועדון בעיר הבירה של האי - שרלוטאון. 
שרלוטאון עיר קטנה ומתוקה. מתאימה בדיוק למידות שלנו. מהיכן שלא תבוא - תגיע למרכז העיר. 
אני מתה על זה! זה כל כך הולם את הדיסאוריינטציה שלי.

אנחנו נכנסים לאולם ותופסים מקום נוח. המקום מתמלא ומתמלא… כמעט 300 איש.
בסיה נראית קטנה במציאות -  והיא באמת קטנה ביותר.

בהופעה החיה היא נשמעת טוב יותר… יש לה אנרגיות טובות. 
אנחנו מחכים שתשיר את שלושת השירים המוכרים לנו, ואז לקראת הסוף, מרגישים מספיק נוח כדי לפרוש,  לפשוט מעלינו את בגדי הנשף, לזחול כמו שועלי שמשון אל תוך האוהל המוגן ולהתעטף בשק השינה לקול נהמת הערש של האוקיינוס.

למחרת בשעות הערב המוקדמות, אנחנו מחליטים לחזור ולבקר בשרלוטאון, לשתות קפה ולהתחבר לאינטרנט… 
וכאן מתחיל פרק 2 בטרילוגיה - ״אירועים מקריים חסרי משמעות״

לאחר שסיימנו את עסקינו חסרי המשמעות בעיר החמודה ובעודנו מהלכים באיטיות ובנחת-רוח לעבר החניה. אנחנו שומעים שוב את הקול הצרוד והשין שורקת ומזהים בזוית העין את הגברת בסיה בולאט, יושבת ליד שולחן ארוך עם עוד חמישה אנשים בבאר יין, ממש לצידנו.
וכמו ב״דלתות מסתובבות״ - ישנם לפחות שני תסריטי המשך לסיפור… 
הראשון והמתבקש: 
אנחנו שומעים קול צרוד ושין שורקת, מגניבים מבט לעברה… כן, זו היא, אותה בסיה מאמש… ממשיכים לרכב כמתוכנן ונוסעים מרוצים ומלאי סיפוק חזרה לקמפינג…
ובתסריט השני… אפשר לנסות ״לערבב את הקלפים״ ולקשט במעט את המציאות. 
יצא ככה… שמישהו בחר באפשרות השנייה.

דרור מהסס לרגע. מתקרב אל השולחן של החבורה הרעשנית ואז בנימוס ואדיבות הוא… מתנצל על ההפרעה, מרים את האצבע כמו תלמיד התובע לעצמו את זכות הדיבור, מחייך ומחכה…
יושבי השולחן עוצרים ומחייכים גם הם. 
דרור פונה לבסיה, מודה לה על ההופעה הטובה מאתמול ושואל אותה בחיוך ממזרי האם היא מעוניינת לשמוע סיפור קטן על איך ולמה היינו בהופעה שלה.
הפנים שלה ושל שאר יושבי השולחן זורחות ומתמלאות סקרנות.
ואז החל לתאר את כל מהלך העניינים שהובילו אותנו לרכוש כרטיסים להופעה שלה.  
בזמן שהוא מספר את השתלשלות האירועים, היא נעמדת מרוב התרגשות, סופקת כפיים, מתקרבת אלינו, מחבקת ומזמינה אותנו לשבת.

וככה מצאנו את עצמינו בתחילתו של ערב ארוך בחברת רון, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת PEI, שמעריץ את תורתו של מרטין בובר, אשתו קיית׳לין, מרצה לסוציולוגיה שחולמת כבר 50 שנה לעבור לגור במדינה חמה כי היא לא מצליחה להסתגל לחורף הקנדי…ועם אנדרו, החבר הגיטריסט של בסיה שנולד וגדל באיילנד ונראה קצת כמו ילדה עדינה. לצידם, זוג, בחור ובחורה, שהייתי בטוחה שהם  אחים תאומים כי הם ממש נראים זהים… וגם שניהם יחד וכל אחד לחוד, דומים מאוד לשחקנית סקרהלט ג׳ונסון, ומסתבר שהם זוג רומנטי, חברים של אנדרו מהפקולטה לפילוסופיה.
זוג המרצים הציגו את עצמם כמנטורים הרוחניים והמקצועיים של שלושת הסטודנטים, בני האיילנד  אשר ״גידלו את שלושת הצעירים בין כתלי באוניברסיטה״…

הפרופסור, כמו פרופסור טוב לפילוסופיה אקסיצינטליסטית דאג להשקות את כולנו ביין, התעניין בישראל והביע בקיאות רבה בנעשה בה. סיפר שיש לו תוכניות רציניות להגיע לישראל בקיץ הבא והפציר בי שאספר לקיית׳לין, אשתו, החוששת להגיע לישראל , כמה בטוח ונחמד בתל אביב - 
סיפרתי לה כמה בטוח ונחמד בתל אביב… 
באיזה שהוא שלב, אנדרו, החבר של בסיה וכנראה גם סוג של ״נסיך מקומי״ הציע לעבור לפאב הסמוך שם מתקיים מידי יום ראשון ״”Open Mic  - במה פתוחה.״
וכך זזה לה כל החבורה כאיש אחד ועברה לפאב הסמוך אשר קיבל אותנו בברכה.
את הבמה הפתוחה ניהל טוד, בחור עליז וחיובי, חבר של אנדרו. טוד אירח אומנים מקומיים שונים, כולל את אמא שלו ואחר כך פינה את הבמה לחבורה העליזה שלנו.
דרור ניגן לבד וביחד. גם בסיה נשברה בסוף והודיעה שהיא חורגת רק הפעם ממנהגה ועלתה לשיר למרות שהיא אחרי שתי כוסות של יין (בכל זאת פולנייה…). 
ובסידרה של צילומי ״סיום מחזור י״ג באיילנד״… הגיע לסיומו ערב מהנה, משוחרר, מלא פתיחות וחיבה.
חיבוקים נשיקות… פייסבוק וטלפונים.
רגע לפני שאנחנו נפרדים, ניגשת אלי הסוציולוגית, מתמוגגת מאושר ומבקבוק יין, מושיטה שתי ידיים לעבר שתי הלחיים שלי, קצת מכווצ׳צ׳ת אותי… ובמבט קרוב וקצת צפוף מידי לטעמי… אומרת בקול חד וברור… You are a very powerful woman

ובנימה כישופית ומעט קריפית זו… אנחנו מסיימים את הערב.

מחר, יום חדש, נעזוב את האי ונמשיך את מסעינו אל נובה סקוטיה, לטייל וגם להשתתף בפסטיבל המהולל של להקת ״הסטנפילדס״…

שבוע טוב
 

מרחבים

דרך ארוכה לפנינו. 
כ-16 שעות נסיעה בכיוון מזרח. בדרך נעבור דרך קוויבק וניו ברנזוויק.
אנחנו מתכננים עצירה ארוכה בפרינס אדווארד איילנד (PEI) שם גם נראה הופעה של זמרת בשם Basia Bulat ומשם להאליפקס בנובה סקוטיה (NS).
חשבנו לטוס את המרחק. אבל זה הרגיש לנו קצת ברוטאלי לעבור שוב בשדה התעופה. 
התאים לנו יותר לצאת מטורונטו ברכב ולהכיר את החלק הזה של קנדה תוך כדי התגלגלות.

לשם שינוי אני יכולה לנהוג כאן. בנסיעות האחרונות שלנו שהיו בעיקר לאנגליה או וויילס לא התנדבתי לנהוג. אולי רק פעם או פעמיים. 
ההגה בצד ימין והגיר הידני היו אתגר שהתקשיתי לעמוד בו, במיוחד בכבישים הצרים סבוכי הצמחיה ונטולי השוליים של האיזורים הכפריים בוויילס. 
בכל פעם שניסיתי להעביר הילוך - פתחתי בטעות את החלון כי הושטתי את יד ימין הצידה לתיבת ההילוכים במקום את שמאל…
אבל כאן ב- Highway 401 הכבישים רחבים ורבי מסלולים. פס ההפרדה בין הנתיבים רחב ומשתרע כמו גני יהושוע. 

מרגישים בגוף איך גומעים מרחקים בתוך המרחב האינסופי של קנדה. 
השמים נפתחים ואיתם נפרסים לצדדים היערות והאגמים. לרגעים נדמה שאם ניסע מהר נגיע לסוף.
בכניסה לקוויבק אני מחליפה את דרור בנהיגה. 
אנחנו נוסעים ונוסעים. המוסיקה מתנגנת והלב שלי נפתח ומתרחב.
אני דוהרת במרחב כמו… ״תלמה ולואיז״ כאשר בזוית העין אני מבחינה לתדהמתי בניידת משטרה שעומדת על פס ההפרדה בין השיחים.
אני מרגיעה את המהירות בעזרת ברקס עצבני ומפנה את הראש לדרור בעיניים כלות ופה פעור. 
דרור מטה את ראשו הצידה בהבעה אמפטית מתנצלת כמו אומר… ״אהבתי אותך… ונשתדל לשמור על קשר…״
אני מגייסת מספר פירורים של אופטימיות וממלמלת ״…לא בטוח ששמו לב אלי״…
דרור שותק.
לוקחת נשימה עמוקה ומסדרת בתנועות קטנות את עצמי על המושב. חשוב שיהיה לי עכשיו נוח. מזדקפת. מכחכחת בגרוני ומסגלת לעצמי ארשת פנים אדישה ובוגרת. הכל בסדר. בכל בשליטה.
כשאני מבחינה בזוית העין באורות הניידת מרצדים על המראה, כל מערך ההגנה שבניתי קורס ואני הופכת לשלולית…
הניידת בעקבותי. עכשיו כבר מסמנת לי לעצור בצד הדרך.
אני לא מאמינה שזה קורה לי!
שוטרת במבטא צרפתי מתקרבת אל החלון ומבקשת ממני את הרשיון. 
בתנועות של שיתוק קטאטוני אני פותחת לפחות שישה תיקים ומזוודות עד שאני שאני מוצאת את הארנק ומציגה בפניה את הרשיון.
השוטרת שולפת פנקס ושואלת מה הכתובת שלי. 
״אנחנו תיירים מישראל בחופשה״. אני מוסרת את הכתובת בשדרות… ״ברית ערים 3״…
היא לא מבינה ושואלת שוב. 
אני מתחילה לאיית באנגלית … ״BR״ כשהיא לפתע אומרת… ״את יודעת שנסעת  XX (…) מעל המותר.״
אני משפילה עיניים. מהנהנת וחושבת מאיזה זוית להגיש את הידיים לאזיקים…
״אני אסתפק באזהרה הפעם, שימי לב למהירות המותרת וחופשה נעימה״ 
אה…… ווי…
אני בודקת לעצמי דופק. מכוונת את האוטומט למהירות המותרת וזהו. 
לא תלמה ולא לואיז…ואני לא בשום סרט. 

אחרי האפיזודה הזו אנחנו שמים לב שמוטיב הכל 20 מטר מציל  - חוזר על עצמו בכביש המהיר, בתפקיד המציל - ניידת משטרה ובאמת לאורך הדרך, כל כמה עשרות ק״מ עמדה ניידת.

במהירות מותרת על פי החוק אנחנו מגיעים די מאוחר בלילה לקוויבק סיטי, עיר הבירה של הפרובינציה קוויבק. קוויבק היא הפרובינציה הגדולה בקנדה מבחינת שטח ומונה כ- 8 מליון תושבים.
הרבה דברים לא ידענו על קוויבק. 
חשבנו לתומינו שבקוויבק מדברים גם צרפתית - טעות. בקוויבק מדברים רק צרפתית, למעשה צרפתית היא השפה הרשמית היחידה ורק היא מופיעה על השלטים. 
היא נקראה ״צרפת החדשה״ אבל לאחר תבוסת צרפת במלחמת 7 השנים, העדיף לואי ה-1  למכור אותם בעד נזיד עדשים ולמעשה וויתר על קוויבק לאנגלים תמורת מטעי הסוכר שבגוודאלופ (בדרום אמריקה).
מה שהכי מעניין זה שההתיישבות הצרפתית בקוויבק התחילה עם הגירה של כ- 7,000 איש לאזור. אחרי הכיבוש של אנגליה את האיזור, הופסקה ההגירה ולמעשה מוצאם של רוב תושבי הפרובינציה, כל ה-8 מליון… הוא מאותם 7,000 מתיישבים ראשונים.  

החלטנו להישאר באיזור וחיפשנו לעשות קמפינג. מדהים איך אף אחד כאן לא מדבר אנגלית אפילו ברמת תחביב… לא יפה… בכל זאת אמריקה.
הגענו לנשיונל פארק du Lac-Témiscouata -יער ענק ששוכן לצד אגם גדול. 
אני יודעת שאני חוזרת על עצמי… אבל כולם בפארק ללא יוצא מהכלל צרפתים. פשוט צרפתים…
ורדרדי חוטם, בעלי מצח קטן ואף לומיירי. צאציאי לואי ה-15 או לואי דה פינס… בהבדל אחד - את הרנו והפז׳ו מחליף מונסטר טראק…

הפארק אינסופי - כל אחד חולש ומקבל קרחת יער משלו. העצים מסביב גבוהים גבוהים, האדמה רכה, ספוגית וקפיצית משכבות על שכבות של עלים. אנחנו מסדרים את המחנה, פורסים וחונכים את כל מה שקנינו ומתכוננים לחניה של יומיים.  
אני מרגישה איך השהות בטבע העצום והראשוני מגבירה אצלי את תחושת התלות בחפצים. כל כפית הופכת להיות בעלת ערך וכל קופסת גפרורים מרגישה כמו חפץ מעבר…
האוהל בגודל מושלם וגם אפשר לעמוד בו. 
בכל חלקה יש שולחן וחבית להדלקת אש. דרור מתרגש ומיד ניגש למבחן האש. 
יש אש. יש ארוחה. יש אגם. 
אני מתחילה להתרגל לרעשי הרקע הרבים, צרצרים, ציפורים, סנאים, איילות והרוח על הענפים. כשהערב יורד והחושך מתחיל להתיישב, מתחלפים הקולות בקולותיהם של יצורי משמרת הלילה. 
ספריי נגד יתושים. תה ליד המדורה. דרור מנגן בגיטרה ומצטרף גם הוא לרעשי הרקע. 
עם האור האחרון אנחנו פורשים לשינה.
בבוקר אנחנו יוצאים לטיול רגלי ארוך בשמורה. 
עוד לילה. ועוד יום.  מתקפלים. נפרדים מהרנג׳רים הצרפתים ויוצאים לדרך.
עכשיו הנוף משתנה מיערות לגבעות גבוהות שמאפיינות את ניו ברנזוויק.
ניו ברנזוויק נמצאת באזור הרי האפלאצ’ים. פרובינציה דו לשונית והיחידה בה השפות הרשמיות הן אנגלית וצרפתית יחד.
התושבים הראשונים שלה, לפני המהגרים מאירופה היו שבטים אינדיאנים. 
האיזור עשיר בגידולי תפ״א ונקרא גם ״The Poteto County״. 
אנחנו עוצרים לשינה במלון בעיירה וודסטוק. ליד המלון יש חנות מוסיקה שמוכרת ומשכירה כלי נגינה.  אנחנו נכנסים. דרור פותח בשיחה עם הבעל והאישה המנהלים את המקום. 
המבטא שלהם כבד ועצל. הם זזים לאט. מגיבים לאט ואפילו מחייכים לאט. 
אני מדמיינת אותם מר וגברת תפ״א. 
דרור מתעניין בסצינה המוסיקלית באיזור אם יש כזו. 
בעל המקום מספר במבטא דרומי כבד שהאיזור הזה מאוד נוצרי ושיש כאן הרבה מאוד מוסיקה שכקשורה לדת. הוא עצמו חבר במספר הרכבים מוסיקלים. 
הוא ניגש למחשב בפינה ומציג בפנינו וידאו של אחד מההרכבים שלו. 
לא יאומן. מר תפ״א ביום הוא רוק סטאר בלילה שמעיר לתחיה בסולו גיטרה אנרגטי את ישו וסנטה מריה…

לא התעכבנו יותר מידי בניו ברנזוויק, רצינו כבר להגיע  ל- Prince Edward Island.
למעשה אני כבר כותבת מהאי. 
הם קוראים לזה בראשי התיבות - PEI
אנחנו כבר כמה ימים כאן בקמפינג חלומי ליד הים בנוף עוצר נשימה.
הצבעים של הים והחול מטריפים. כאילו מישהו לחץ על אפקט “vivid” במצלמה.
הימים האחרונים כאן על האי חלומיים. אתמול אפילו התרחצנו באוקיינוס.
עכשיו אנחנו בדרך לבית של הסופרת ״לוסי מוד מונטגומרי״ שגדלה כאן באי ופה כתבה את סידרת הספרים שהראשון בהם הוא ״האסופית״… 

וגם אני אסופית… אוספת עכשיו את המחשב ויוצאת - המשך יבוא.

טורונטו של חיה ומוטי

זה אתגר לכתוב שוב ולקשקש. מה עוד שאני לגמרי לא בטוחה הפעם לגבי הפורמט והקצב. 

עדיין, החלטתי להיענות לאתגר ולכתוב. 

הרעיון לטוס לקנדה עלה וירד מספר פעמים בחודשים האחרונים. משך הנסיעה גם הוא התכווץ והתארך. אפילו מטרת הנסיעה כמה שזה נשמע יומרני, שינתה את פניה, התגבשה והתפרקה לרסיסים ומשכה לכיוונים שונים. 

ואז ביום שבת אחד מהביל, תחת עץ המזגן ביפו, זה התבהר, משימות קטנות מעיקות הושלמו ופתאום זה נראה אפשרי ונכון. 
מדברים שם אנגלית (ככה לפחות חשבנו עד שהגענו לקוויבק), יהיה כייף לפגוש את חיה ומוטי, נהיה שבוע בטורונטו ואז נשעט אל המרחבים הגדולים של נובה סקוטיה.

מדהים איך לפעמים משימה מעיקה ואיזוטרית יכולה למסך את החשיבה כמו ענן גשם…
וכשהיא נפתרת… השמים הם הגבול…

והנה אנחנו כאן. בצפון אמריקה. בקצה רחוק של העולם ובמקומות מסויימים מרגיש כמו הניגטיב של המזרח התיכון.

היה מוזר להמיר את שגרת השוטטות שלי חסרת התוחלת ברחובות הקטנים המטונפים והרועשים של יפו לשוטטות ברחובות השקטים, המצוחצחים והאקולוגים של השכונה היהודית ״פורסט היל״ בה מתגוררים חיה, מוטי, שלושת הבנים שלהם, הכלבה פושקה ועוד כמה מאות אם לא אלפי יהודים.

הרחובות של ״פורסט היל״ ארוכים ורחבים, הבתים כמו נשים בעלות אגן רחב משתרעים ויושבים כמעט על כל רוחב המגרש, מתחילים עם סיומה של מדשאה רצופה המופרדת על ידי ה-drive way אל החניה בגראז׳ בצד הבית.

בחזית כל בית עומד כמו קשיש זקוף-קומה עץ גדול. אין גדרות. אין חומות. הדשא מכוסח למשעי בגובה וצבע אחיד. פרחי העונה מקשטים את הכניסה. הכל נקי. שקט. מנומס. 

חיה היא חברה טובה שלי מבויאר. למעשה היא החברה היחידה מהפנימיה איתה שמרתי על קשר רצוף לאורך השנים. היא גרה עם מוטי ושלושת הבנים בטורונטו כבר 11 שנים ובבעלותה חברה מצליחה בתחום הנדל״ן.  

בדרך כלל אני לא מתלהבת להתארח ולישון בבתים של חברים בחו״ל ואני נוהגת להתפתל סביב עצמי ולסרב בנימוס.  אני מסוגלת לספק הסברי רציונאלי משכנע לתופעה אבל האמת היא יותר בכיוון של הפרעה פתולוגית … 
זה לא קרה הפעם. 
בלי למצמץ היה לי ברור שיהיה כייף ונוח אצל חיה ומוטי וזה משלושה טעמים: 
הראשון… אנחנו חברות מהפנימייה… מה שמיד מקפיץ את האינטימיות של מערכת היחסים לדרגה תשע…
השני… חיה ומוטי הם אחלה אנשים! 
והשלישי… היא לא הייתה מוכנה לשמוע על זה שנישן במלון.

בסוף…נחתנו…הם אספו אותנו מהשדה אל חיקם הנעים ואנחנו התמסרנו.

קיבלנו את קומת המרתף. למעשה חנכנו את קומת המרתף שנמצא עדיין בתהליך של רינוביישן.
חיה בתפקיד החדרנית, דאגה לכל פרט כדי שיהיה לנו נוח, מתנצלת שהם טרם שמו דלת לחדר השירותים. אנחנו צוחקים… גם בבית ביפו אין עדיין דלת לשירותים…מי יודע אם תהיה אי פעם…
מוטי בתפקיד איש האחזקה, התעסק ללא ליאות בכיוון וויסות הטמפרטורה של המזגן, מחפש דרכים צדדיות להעלות את האויר הקר קומה ולדרדר במקומו אל קומת המרתף את האויר החם. 

בסוף הוא הצליח! והסתובב גאה כמו טווס שואל מידי פעם איך הטמפרטורה בחדר למעלה? ואיך למטה? ואיך בסלון? מוודא שאין נפגעים...

גם אני מסתובבת ובוחנת כמו בוב הבנאי את סטנדרט הבנייה האמריקאי-קנדי.
הבנייה הקלה, הגבס, הפולימרים והפרופילים מעץ המחוברים באקדח סיכות מרגיש לי לא אמיתי… ובעיקר קצת לא פייר…התרגלתי לסדקים העמוקים חשופי הברזלים בקירות של יפו, לפינות המעוגלות, לטיח הצבעוני… הנוחות כאן היא ״אם כל חי״… ושם המשחק

לא הייתי בטוחה איך יראה השבוע האורבני הזה בטורונטו, מזמן לא היינו בטיול עירוני בעיר גדולה, מה עוד שטורונטו אמנם נמצאת בצפון אמריקה אבל מרגישה כמו האחות החורגת של ניו יורק, חיוורת, מנומנמת וחסרת חן.  

גומות החן היחידות שלה מבחינתי הם ימת (אגם) אונטריו, אגם מבהיל במימדים שלו - השטח שלו כמו השטח של מדינת ישראל כולה. מגוחך לנסות לדמיין במקביל את הכינרת…  והגומה השנייה היא הסטודיו לאומנות של נאווה ווקסמן, עליו ועליה אספר בהמשך.

בכל אופן, שמחתי שלא אצטרך לוותר על השכשוך היומי שלי במים וכבר יום אחרי שהגענו החלטנו להגיע לאגם. 

שפע האדרנלין ששטף אותנו כתוצאה מג׳ט לג עצבני עודד אותנו לצאת בהצהרה פומפוזית, שמתחשק לנו לצעוד ברגל עד לאגם. חיה ניסתה לרמוז לנו בנימוס טורונטי שזה מאוד רחוק.
הלכנו.
והלכנו.
לאורכה של טורונטו.
עשרים ק״מ שעבור כל אחד ואחד מהם הצבעתי ברגליים.
כשהגענו לקו החוף כבר עיטרו את אצבעותי מספר מכובד של שלפוחיות…  

אגם אונטריו נפרס לפנינו במלוא הדרו. המים תכולים מתוקים ושלווים, החוף רחב וחולי. 
כשהתקרבנו ראינו איך לאורך האגם פרוסים במרחק זהה של כ-20 מטר אחד מהשני סירות משוטים קטנות. בתוך כל סירה יושב כמו דחליל מציל לבוש חליפה זוהרת, חבוש בכובע ומשקפי שמש ולצווארו משקפת ומימיה כאשר מידי רבע שבע הוא חותר במשוטים שתי חתירות קדימה ושתיים אחורה. 

כל סירת הצלה כזו  אחראית לשטח הגיזרה שלה. בלי משרוקית, בלי מגאפון ו״גברת, כן את עם הכובע, לכי שמאלה…!״ בלי חסקה ועם הרבה מאוד קרם הגנה.

חיה מצטרפת אלינו אחר הצהריים לרביצה על החוף, מתקשה לעכל שהלכנו את כל הדרך ברגל.
מזג האויר מושלם. 
אני מתבוננת באנשים סביבי ומגלה שאין להם אף מכנה משותף…קיבוץ גלויות זה כאן. 
כל כך הרבה גזעים של אנשים, הודים ופרסים וסינים-סינים-סינים ואיטלקים, אירים וסקוטים וישראלים וסורים…. כולם הגיעו לכאן כדי לחיות חיים נוחים, איכותיים ושלווים. מדינה שלמה על פרוזאק. 

גם אנחנו התמסרנו לנוחות ונכנסנו לשגרה. בבוקר טיול עם פושקה הכלבה, שאני מודה שהיא הכלבה הכי מקסימה ונעימה שפגשתי. היה לי קשה מאוד להיפרד ממנה. 

אחר כך בצעדים קטנים, קצת קניות, קצת שוטטות בעיר, ביקור במשרדים של חיה, עוד טבילה באגם וביקור בסטודיו המדהים של נאווה ווקסמן. 

נאווה חברה של חיה, ישראלית לשעבר (במקור מנתיבותֿ) היא אומנית רב תחומית שעושה הרבה דברים מעניינים ויפים, אבל מה שהכי משמעותי וחדשני בעיני הוא הדרך בה היא מדגישה ומקדשת בעבודתה את תהליך היצירה. 
יחד עם אומנים נוספים ייסדו תנועה שנקראת “Draw to Perform”  בה האומן יחד או לחוד יוצר את האומנות מול קהל חי ותוך כדי תנועה, ריקוד או הידברות עם הצופים מה שמדגיש את הרב תחומיות של היצירה האומנותית. 

הסטודיו של נאווה ווקסמן נמצא באיזור תעשיה בתוך האנגר גדול ומעורר קנאה. נאווה אישה יפה ואנרגטית מקבלת אותנו עם צימוקים וכוסות ערק ומתארת בהתלהבות את הדרך שלה להדגיש את תהליך היצירה. הקיר המרכזי בסטודיו נקרא ״Untitled Wall״. 

בזמן היצירה היא מצלמת ומתעדת את התהליך. היצירה כוללת ריקוד מול הקיר, ציור והנחת חפצים שונים לפניו או עליו. בסופו של תהליך כזה היא בוחרת קטעים בודדים מתוך הסרט שצולם ומפתחת אותם לתמונות המהוות את התיעוד היחידי שנשאר מהיצירה. היצירה על הקיר זמנית ונמחקת עם סיום העבודה.

התמלאתי השראה.

את שעות הערב העברנו בשיחות שמעוררות מחשבות ארוכות, בארוחות משותפות וגם ״סלון תרבות טורונטו״ שהיה שיבוט מוצלח של ״סלון תרבות יפו״. 

ביום שישי הם הזמינו מספר זוגות חברים. כולם ישראלים בשנות החמישים שלהם אשר כולם כמעט עברו לטורונטו לפני כ-11 שנים, מסרבים לחיות תחת סדרות הפיגועים והטרור ששטפו את ישראל ואשר הגיעו לשיאם בשנת 2005. ויש גם כאלה שעזבו אחרי רצח רבין…השאיפה הטבעית לחיות בשקט ובשלווה נשמעת פתאום כל כך נכונה.
אנחנו עושים היכרות … או מה שנקרא Meet and Greet

ישראלים זה ישראלים. בסוף זה מגיע לנח״ל ולבית ספר יסודי בראשון לציון ופתאום כולם מוכרים מאיפה שהוא ושמות של מורות נזרקות לאויר… 

חיה פורסת בפנינו את התכנית: נתחיל בברביקיו,  אחר כך מוטי יקרין סדרת תמונות מהמסע שלו האחרון להודו, דרור יתן הופעה, אחר כך הקרנה נוספת בגירסת מיני של סלון תרבות טורונטו ובסוף בסוף  דרור ורונן ילוו בגיטרות שירה בציבור.
מרשים!
אחרי האוכל מתכנסים בסלון לצפות בתמונות מהודו. 
למוטי אין מניירות. יש לו את הסגנון הברהמני שלו... התמונות רצות מהר על המסך, ללא כיתוביות, ללא דיבור מלווה, רק תמונות מרצדות כשברקע מוסיקת Om Mani. 

אחר כך דרור מתיישב מולנו, מעט מבוייש? מקדים ואומר שזו לא באמת הופעה. 
הוא שר מספר שירי מחאה וביקורת בעברית  ומשתף בתחושות שלו בין השירים. האורחים מאוד מאוד נהנים ומבקשים שישיר עוד ועוד. 
אחר כך עולות שאלות ותהיות ומתפתח דיון מעניין על כאן ושם, על בחירה, אחריות ואינדיבידואליזם. 

ואז סרט קצר.
ועכשיו שירה בציבור. רונן הכין מצגת עם המילים. 
המגבר לגיטרה החשמלית של רונן לא עובד. דרור משאיל לו את הגיטרה ומגלגל לסלון יחד עם מוטי את הפסנתר החשמלי (שמסתבר שהיה שייך פעם לארקדי דוכין).

אנחנו שרים. 
גם שירים של אריק סיני…
היה ערב מעולה!

את טורונטו עזבנו אחרי שבוע לא לפני שהצטיידנו בציוד קמפינג, אוהל, כריות, שמיכה, ספריי נגד יתושים, ספריי הרגעה לטיפול בעקיצת היתושים וגם ספריי דובים… 
מוטי אמר שחייבים… 
ספריי דובים - Sold out… אמאל׳ה… 

בתוכנית להגיע לחוף המזרחי, לנובה סקוטיה, שם השמש זורחת בים…
הדרך לשם כ-16 שעות של נסיעה רצופה. 
אנחנו מתכננים להימרח בדרך ולהתגלגל דרך קוויבק, ניו ברנזוויק, פרינס אדוארד איילנד עד להאליפקס.

יצאנו לדרך אחרי ארוחה מעולה בצ׳יקן פורטוגז…. תודה מוטי!
השארנו מתכון מנצח לשניצלים. 
החלפנו כמו אינדיאנים מתנות קטנות עם חיה, מוטי והילדים ויצאנו.

בדרך עצרנו בנשיונל פארק באיזור קוויבק שהיא מיני צרפת בקנדה…ועל זה בפעם הבאה.

לילה טוב ושבת שלום

סיגלית

אקורד סיום, חלומות ומבחנות...

את אקורד הסיום אני מתקתקת בין סדינים לבנים בחדר מלון בוטיק ומצועצע בעיירה Richmond.
לכל חדר במלון המתקתק הזה יש שם מטופש אחר. 
החדר שלנו מתהדר בשם  "Love Dream"...  שזה אומר בעיקר עיצוב מופרז בלבבות, שושנים אדומות, ובלבבות משושנים אדומות. 
בנוסף, יש כאן אמבטיה מגונדרת עם רגלים, שמונחת על רצפת דמקה, תחתיות כוסות מלב-בות וטפטים מצויירים של כלובי ציפורי שיר קטנות. כל האובר דקורציה הזו מקשה עלי להתרכז ולכתוב...
מה עוד שארמון האוהבים הלבבי הזה, יושב על רצפת עץ עקומה עם שיפוע משמעותי ומורגש (מדדנו עם אפליקציה של מצפן 6% שיפוע!). 
בכל צעד שלי לכיוון הדלת אני מאבדת גובה, הדרך מהאמבטיה לחדר כוללת זינוק בעלייה, וכל תנועה במרחב הקטן של החדר מרגישה כמו הליכה על סיפון של ספינה בים סוער.

ריצ'מונד נמצאת בצד השני של Yorkshaire Dales, זוהי עיירה יפה וציורית כמו של צ'רלי וממלכת השוקולד. הגענו אליה אתמול בצהריים מיד אחרי ההופעה האחרונה בהורסלי. 
אחרי ההופעה נסענו לישון אצל וויוואן ולינדזי, זוג חברים שגרים ליד ניוקאסל בחוות בודדים.
וויוויאן הייתה אלופת אנגליה וזכתה באין סוף פרסים ברכיבת סוסים נשים אומנותית (על הצד).
יש ליין שלם של עיצוב תלבושות וכובעים ששייך לספורט הזה, וגם מסתבר ליין שלם של חיות מחמד שהם מחזיקים בבית. ממש גן גורים של כלבים וחתולים שמתרוצצים ונכנסים בין הרגליים...

בבוקר שאחרי ההופעה האחרונה, אחרי שלוק קטן מהקפה הדליל ורווי החלב, הרגשתי פתאום לגמרי לא קומוניקטיבית ומאוד לא חברותית, החלפנו מבטים ובלי הרבה תיאום, החלטנו להתקפל, לעזוב את הבית הנוח של החברים ולחזור אחורה לשמורת הטבע היפה של יורקשייר. 
גם  כדי להיות קרובים גיאוגרפית לקוויקרים במידה ונחליט להשתקע... וגם כדי לטייל בצד האחר של השמורה את שאר הימים החופשיים עד שנחזור.

ובחזרה ליום של ההופעה האחרונה...
היה קשה לעזוב את הנוף הפראי של אירטון, את הקווייקרים, הבארן ואת מיטת הקומותיים האדומה. תוך כדי התקפלות,  ניסיתי למשוך זמן, אורזת לאט לאט ובחוסר יעילות מופגן. 
לפני שיצאנו אספנו כמו שני ילדים שמנסים למלא את הכיסים בממתקים, פרוספקטים, פליירים וכל דף מידע והסבר שנוגע לקוויייקרים שהיה מונח בדוכן בכניסה. 
אחר כך הנחנו בשקט את המפתח על האח בחדר התפילה, כפי שביקשה פאם. 
נפרדים בצער משרשרת החסינות.  

יצאנו לדרך.
היעד – Church Hall בעיירה קטנה בשם הורסלי, מרחק של שעתיים וחצי נסיעה.

מסתבר שהגענו מוקדם מידי ונצטרך לשרוף לפחות שלוש שעות. 
את השעה הראשונה אנחנו מצליחים לבזבז בנסיונות להבין את סידורי החנייה בעיר סמוכה להורסלי. 
לא הבנו.
אז החלטנו לנסוע ולהתנחל בפאב בו קבענו להיפגש עם פיטר, המוסיקאי המקומי שיופיע עם דרור.
הפאב היה סגור. אבל זה הצליח לסחוב עוד חצי שעה.  
אחר כך הסכמנו שהכי נכון יהיה לנסוע ל-Church Hall ולדבר עם מי שנמצא שם.
המבנה היה סגור.
מבחוץ אנחנו מתרשמים מהמבנה לטובה, האולם צמוד לכנסייה ומשמש גם למופעים מוסיקלים וגם כסדנאות לאומנים. 
בדרך חזרה לרכב, אנחנו פוגשים במתנדב של המקום. הוא מקבל אותנו, פותח לנו את האולם ומסביר על האופי והפעילות במקום.
יפה כאן. אנחנו עייפים מהדרך, מהזמן שעוד נותר לחכות ובעיקר מחוסר המעש. מוצאים בהמשך הדרך פאב קטן ומבלים בו את הזמן שנשאר. 

השעה שבע. ההופעה תתחיל בשבע וחצי בדיוק.

פיטר, איש גבוה לבוש מעיל ארוך וכובע קסקט שחור נכנס לחדר בצעדים בטוחים מלווה באשתו שמנסה להשיג אותו בצעדים קטנים ומהירים, הוא אוחז בכל יד קייס גדול וקשיח של גיטרה. 
כמו שיח סעודי המוקף בפמלייה של נשים, פורס את הגיטרות ברוב טקס, משאיר את מכסי הקייסים פתוחים כמו לתצוגת ראווה. אחר כך כשהוא מוציא את הגיטרה השחורה, המהודרת ומסתבר שגם המאוד יקרה, הוא מלטף ומכוון אותה בעדינות ובזהירות כמו שנוגעים בתכשיט יקר.
 
הקהל מורכב מחברים, מתנדבים של המרכז ועוד אנשים שגרים ביישוב הקטן הזה ושנוהגים לבקר במרכז. 
בזמן שאני מכוונת את מצלמת הוידאו, פונה אלי איש מהקהל בעברית ובקול של פלמ"חניק מטורזן:
"שלום, מן הראוי שאציג את עצמי", אומר את השם שלו, שאני לא זוכרת... 
הוא תל אביבי, נמצא כאן כבר 15 שנה, הגיע עם אשתו הבריטית לחזות בפלא הזה, בו מוסיקאי ישראלי משדרות! " אתם משדרות? אתם משדרות? דווקא משדרות?", בוחר להופיע דווקא בעיר הקטנה והנשכחת הזו. 
היה משהו יהיר בקלוץ הישראלי הזה. בדרך בה התנפח כמו תרנגול הודו כשהציג את אשתו הבריטית ובאופן בה שאל שאלות, כאילו שהוא לכל הפחות פקיד בכיר במחלקת ההגירה של בריטניה העומד לחרוץ את גורלינו.

מתחילים.
פיטר נותן את הסט שלו. מתרגש. הוא לא רגיל להופיע בפני קהל. נוהג להשתתף בערבי נגינה משותפים ובפולק קלאב. 
דרור עולה אחריו. הקול שלו חם ופתוח, הנגינה בטוחה וממלאת את החדר. 
משוחרר לגמרי, משנה את הסדר של השירים, מוסיף חדשים, אפילו מעז להקניט את פיטר על תשומת הלב הרבה שהוא מקדיש לכיוון הגיטרה שלו ומצהיר שהוא... מסתפק בלכוון בערך... (קשקשן...)
אה, כן... חצי שעה לפני הסיום אורח הכבוד שלנו, הישראלי המהולל, מרעיש עם הכיסא, אורז את אשתו ועוזב את החדר...ובכך מכתיר את עצמו לאדם היחידי שיצא באמצע ההופעות בכל המסע הזה כולו. 
תתבייש!

דרור ופיטר שרים ומנגנים יחד את שיר הסיום.
הסתיים ערב מוצלח ביותר.
בדרך, אני אומרת לדרור שהוא צריך להיות גאה בשירים, במוסיקה וביכולת הכריזמטית שלו להופיע ולגרום הנאה והתרגשות לקהל כל כך מגוון.
 
חשבתי לא מעט על מילות הסיום, והחלטתי שאני לא מתכוונת לתת דברי סיכום מאורגנים. 
גם כי טרם הכינותי וטרם הספיקותי...וגם כי אין לי כל כוונה להסיק מסקנות, או להוציא מדריך המלצות  להופעות בווילג' הולס בפריפריה של ווילס וצפון אנגליה. 
אני רק רוצה לחזור ולהיות קווייקרית...
וברצינות (אבל לא יותר מידי...) כשיצאנו לדרך, הרגשנו כמו שני נסיינים, ששפכו כמה טיפות מחומר סודי במקום מסויים בעולם ועכשיו מגיעים כדי לחזות בתוצאה, לראות איך זה השפיע ומרגיש.
וכמו שזה נראה מכאן, בתוך מבחנות המעבדה הקטנה שלי, נראה לי כי הטיפות של החומר שטפטפנו בעולם, היו חסרות השפעה כשלעצמן – אלו היו סתם טיפות של נוזל פלסיבו.
הקשר, החום, הקירבה, והמפגש האנושי הכנה, כל אלה נוצרו בגלל כל המשתתפים יחד, 
בעזרת המשמעות והתוכן שיצקנו כולנו במהלך השעות בהם בילינו יחד במקומות השונים, מאזינים למוסיקה, נפתחים ומתמסרים לחוויה. 
ובמיוחד ובעיקר בזכות דרור, שהופיע בהנאה גדולה בכל מקום, מול כל קהל כשהוא מגלגל את האנרגיה הטובה והאופטימית שלו הלאה, לאנשי הקשר, לאורחים שהגיעו, לקהל שנכח ונתן את ההרגשה שזכה במפגש מיוחד במינו.

וזה מה שמשותף לרוברט השורד האחרון, לין המתנדבת במשושה, קית' מהצ'אפל, טינק והחתולים בצמרת, איאן, הכפיל של ד"ר שקשוקה, אחמד האיטלקי מה-Green House, סו 2, אשת השיווק המוצלחת מבישופס קאסל, החברה התורנית הקוויקרית פאם שאנחנו סולחים לה על זה ששכחה להדליק את החימום ואחרון חביב, המתנדב האלמוני מהורסלי – כולם נכחו, התמסרו והיו קרובים. 

ובמבחנה אחרת... מבעבעת גם ההבנה, שכל הקרנבל הזה לא היה מתקיים לולא היינו רוחשים כבוד לחלום ולפנטזיה.
 
אז זהו. סיימנו. ביום שלישי חוזרים. 
יש לנו עוד חתונה על הראש...
היה לי אתגר וכייף גדול. תודה לקוראים הנאמנים והפידבקים.
תודה לדרור שלא מפסיק להמציא את עצמו.
חג פורים שמח!
אני אשלח בניפרד לינקים למוסיקה של דרור.
 

סגירת מעגל

שמחנו לעזוב את בישופס קאסל ולהיות שוב עם עצמינו בתנועה.  
בשעות הצהריים הגענו ל- Airton ומיד התאהבתי במקום. אירטון, כפר עתיק עשוי בתי אבן, יושב באחת משמורות הטבע המפורסמות של אנגליה, ""The North Yorkshire Dales בתוך נוף עוצר נשימה של גבעות מוקפות בגדרות אבן פראיות. 
קר מאוד כאן. אולי 3 מעלות ביום.

כשהגענו קיבלה אותנו בחיוך פאם, "החניך התורן" של יום ראשון בקהילה הקטנה. היא הובילה אותנו למקום ההופעה, ה-Meeting Room של הקהילה הקוויקרית. 
ה-Meeting Room  הוא חדר תפילה פשוט ומקסים, מצופה בצורה בסיסית ביותר בעץ עתיק.
יש בו מרפסת עץ, (גזוזטרא), בקומה השנייה שפונה וצופה על החלל כמו "עזרת נשים" בבית כנסת.
בחלל המרכזי מסודרים ספסלי עץ בצורת חית, ועל כולם פרוסים שטיחים מצמר כבשים. 
אין בחדר אף סממן דתי מלבד מספר קטן של ספרי תורה פזורים על הספסלים.
החדר מקסים, הצבעים שלו חמים וההסטוריה רבת השנים שלו נמצאת באויר ובריח של העץ. 
אבל קרררר.... 

פאם, הולכת לאט לאט, בצעדים שלווים ונינוחים כשהראש שלה מוטה בביישנות הצידה, חזרה והתנצלה אלף פעמים על כך ששכחה להדליק עבורינו את החימום מראש, ועכשיו זה יקח זמן. 
כשאנחנו פורסים את מעט הציוד, היא מגניבה מבט קטן בגיטרה ובדיסקים ואז מוסיפה שאין לה שום מושג לגבי השיווק שנעשה עבור המפגש היום, ושהיא לא אחראית לזה, אבל היא מתכוונת להשתתף. 
חמודה... 
לנוכח היופי, הפשטות והשוני של הכפר וחדר התפילה המקסים הזה, נשמע הצליל של המילה "שיווק" צורם ולא שייך.
אני מתיישבת מקורררררבלת...על כבשה בספסל אחורי. מסתכלת סביב. מושלם. 
מבחינתי אפשר להתחיל כאן ועכשיו. 

בזמן שאני מתפעלת ותוך כדי שאני מנסה להחזיר את התחושה באצבעות רגל שמאל (מאצבעות רגל ימין כבר נפרדתי), פאם מבקשת ממני להצטרף אליה ל-Barn שנמצא במבנה צמוד לחדר התפילה, כדי להביא רדיאטור וגם כדי שתראה לי את המקום בו אנחנו אמורים לישון.  
אני לא מתכוונת לחפש מילים כדי לתאר את הבארן כי זה אינסופי, רק אוסיף שהוא נבנה בשנת 1,710 ושופץ לאחרונה בסכום עצום ויש לו רצפת עץ מדהימה. 
כשנכנסנו, היה מונח על השולחן בכניסה, מכתב  מודפס שהשאיר החניך תורן הקודם לדרור. 
במכתב התנצל ה"חבר" שהוא לא יכול להשתתף, מסר שפאם תקבל אותנו ותידאג להפעיל את החימום מראש (אופס...) ושאנחנו יכולים להשתמש ולהישאר במקום כמה שאנחנו רוצים... 
ואנחנו רוצים. 
אני שוקלת ברצינות להצטרף לקהילה, מיד אחרי החתונה של מיכל. 
עד לרגע זה, לא גיליתי דבר אשר ימנע ממני להיות קווייקרית מן המניין. 
אני בעד מעשים טובים, אני יכולה להתחיל להאמין שבכל אדם יש אלוהים, כילדת פנימייה הייתי הרבה פעמים "חניך תורן", נראה לי שאני חברה טובה ואני מאוד אוהבת רצפת עץ. 

אני לא מצליחה להעלות בדעתי סיטואציה דומה במדינת ישראל האהובה...לא בעיר, לא בקיבוץ ולא   בכפר...

אד ואשתו שילה מגיעים. 
את אד ושילה הכרנו בפסטיבל באנגליה אליו נסענו בקיץ של השלוש שנים האחרונות.
שילה, אישה קטנה, נכנסת מכווצת ורועדת ונדבקת מיד לרדיאטור. פאם מתנצלת בפעם האלף ואחת על זה ששכחה להדליק מראש את החימום. 
דרור אומר שהוא לא מבין על מה אנחנו מדברים , מפשיל את שרוולי הסוודר ואומר שחם לו...

דרור ואד עושים חזרה על השיר המסיים. מבחינתי כבר התחלנו. הקולות וצלילי הגיטרות מתפזרים בחלל הקטן של החדר. 
השעה ארבע ועשרים, שעה קסומה למוסיקה. אל החדר נכנסים ומתיישבים: פאם בראש מורכן, אישה מבוגרת חמודה מאוד, לבושה סריג וכובע סגול שמתרגשת כמו ילדה קטנה, מתיישבת לידי ומתעניינת בנו ובמה שעוד הולך לקרות. אני מוצאת שאני מאוד מחבבת אנשים זקנים, במיוחד כאלה שלובשים סגול בייבי... מעבר לניסיון שלהם, יש בהם ענווה, הקשבה והם אסירי תודה.
אחר כך נכנס עוד קווייקרי עם עיניים תכולות גדולות, ושילה שעדיין מתחככת ומפלרטטת עם הרדיאטור. כולנו יושבים קרוב אחד לשני, על שטיחי הכבשים.

דרור נראה מרוצה מתפאורת המחזה ומהשחקנים הראשיים, מברך לשלום ומכריז:
"שלום! זכיתם בהופעה פרטית". 
אחר כך מציג את עצמו, מודה לנוכחים על השתתפותם ומבקש מאד להתחיל.

אד, שהיה מעט הססן בהתחלה, מתחמם, תרתי משמע, ונותן את כל כולו לקהל הנאמן. 
מספר באריכות על מקורות השירים והסיפור שמאחריהם, פורט בגיטרה וממלא את החלל בקול מאנפף של נער מקהלה. 
דרור, עם שירים שקטים יותר מספר על המסע, על הרעיון, על מפגשים וחברות בין אנשים. 
את שיר הסיום הם מבצעים יחד בהתלהבות בדיוק באור האחרון של שארית היום. 
הקלטנו את זה, לפחות עד שנגמרה הבטרייה...
בסוף ההופעה החדר כבר היה חמים ונשארנו עומדים לשוחח. פאם סיפרה על הקהילה ומקור השם שלה. מסתבר שהשם המקורי של הקהילה היה: "Friends of the Truth" – "חברי האמת".
הסביבה שהתנגדה להם נתנה להם את השם Quakers כשם גנאי. פירוש המילה קווייקר זה מתחזה או ההיפך מהאמת. עם השנים החליטו לאמץ לעצמם את שם הגנאי.  
ללא ספק שיטה טובה...

אחר כך יצאנו לאכול בכפר השכן עם אד ושילה. רצינו כבר לסיים ולחזור לקוקון הקוויקרי ולחדר השינה שמכיל שלוש מיטות קומותיים אדומות עם מצעים מעומלנים בצבע ורוד. 

במיטת הברזל האדומה, מכוסה בשמיכת יחיד, אני בוהה בברזלים של המיטה שמעלי וחושבת איך ישראל הולכת ומתרחקת ממני ואיך אנחנו כאן, בבועה בתוך בועה...
  
בבוקר יצאנו לטיול בשמורה "Malham Cove" טיפסנו בשביל מדרגות עד לפיסגה שנקראת, 
"The Pavement" שזו למעשה רצפת סלעים שיש בה חריצים עמוקים. מאוד מאוד יפה.
אני כבר מדלגת חופשי כמו עיזה פזיזה על הסלעים... ואפרופו עיזה, נתקלנו בקבוצת פרות מוזרות  שנראות כמו בואש. פרות שחורות עם פס לבן רחב באמצע... 

כשסיימנו את המסלול, צועדים לרכב, דרור נעצר ומצביע על מבנה אבן גדול. מסתבר שזה הווילג' הול הידוע, אשר ממנו שאב את ההשראה למסע הזה. 
כשעמדתי לתעד את האירוע, עצר מתבונן בנו איש חביב שגר בבית ממול. 
דרור פנה אליו בשיחה ושאל אותו, מתגרה בהסטוריה, האם מתקיימים מופעים מוסיקלים בהול הזה? כשנענה בתשובה שלילית, ביקש ממנו להקדיש לו רגע ולשמוע את סיפור המסע שהתחיל כרעיון, ממש כאן, בהשראת המבנה הזה...
המראה של האיש הזה היה משעשע, הוא היה נראה כמו צייד פרפרים, חבוש כובע, אוחז ביד ספר בצמוד לחזה עם הבעות פנים מודגשות...  
צילמתי את כל האירוע בוידאו כי חשבתי שכדאי לתעד את סגירת המעגל ההיסטורית...
בסוף הוא פנה אלי בעיניים ערמומיות מעבר למשקפים שלח לעברי אצבע בתנועת נו-נו-נו חייך ואמר לי שאני שובבה... "You Are Naughty…" 
מחר אנחנו יוצאים מכאן לעוד הופעה אחת אחרונה בהורסלי, באיזור ניוקאסל שם נפגוש ונישן אצל זוג חברים שגרים בחוות בודדים. 
אין לי פרטים כרגע לגבי המקום וזה גם לא באמת משנה...

אז בסוף יום של טיולים בטבע פראי, סגירת מעגל הסטורית וארוחת ערב טעימה של שאריות אוכל ב-Barn לא נותר לי אלא להגיד לילה טוב
 

בישופס קאסל סולד אאוט, קליקים וקווייקרים...

את ערב יום שישי בילינו מסביב לאח בבית המפנק של טרבור וקיי יחד עם חברי המקהלה הנוספים. 
אני לא זוכרת את השמות של כולם, אבל לפי הצורך אוכל לתת בהם סימנים.
שם המקהלה  "רפסיקוויליון" שנשמע כמו שם של מסדר אבירים מימי הביניים הוא למעשה שם חסר משמעות  אבל משאיר את הרושם הנדרש. 
המקהלה קיימת כבר 20 שנה, אבל טרבור, מדריך טיולים של שמורת טבע באיזור, הוא היחידי ששרד את כל השנים.  כיום היא מורכבת מ- 3 זוגות, שהם גם חברים טובים, מקפידים להיפגש פעם בשבוע לחזרות וגם לארוחת ערב, עם הרבה יין שנשפך לתוך קנקני לימונדה גדולים. בהופעות הם תמיד לבושים בחולצה אדומה כלשהיא.

טרבור, הוא קצת כמו ילד כזה, שמתפנק כשבאים אורחים... יש לו את הכורסא הקבועה שלו בסלון והוא קופץ עליה ונמרח בה כמו דביבון, מחזיק ומלטף את הכרס הקטנה שלו כמו שמחבקים כרית. 
הוא מביע עניין רב במסע ההופעות הזה, וכמישהו מהתחום מבקש  לשמוע על המסלול שעשינו, איך ומה וכמה היענות הייתה. 
אני מבינה איך אפשר בקלות לזלוג כמו ג'לי לתוך תבניות של מושגים ומדדים מקובלים של הצלחה כמו כמות כרטיסים, דיסקים ולייקים. 
אני שולחת רגל לכיוון האח ממנגלת אותה מצד לצד, סקרנית לשמוע לאיזה כיוון יקח דרור את התשובה.

דרור לוקח אויר (חם), נשען לאחור, מביט בתקרה כאילו מחפש להוריד מהמדף את הספר הטוב ביותר שלו, משמיע אנחת רווחה ואז מגיש בלי מנה ראשונה ובלי שתייה, דווקא את אירועי הערב ב-Green House בבאנגור.
בלי לסנן מילים, מספר על אשת הקשר שנעלמה ושלא עידכנה אף אחד לגבי הערב, על רוברט השיכור המקומי שהיה לעשרים דקות הקהל היחידי, צלחת הפירות המנחמת ואחמד, המנהל החדש, שלא ידע קיומו של הערב ומוסיף עד כמה נהננו מהמפגש האינטימי, מהשיחה הארוכה ומהמוסיקה. 

רפסיקוויליון אמורים לפתוח לדרור את ההופעה בשירים משלהם ולבצע איתו את השיר האחרון במופע. 
דרור שלח להם את השיר כדי שיתאמנו – והם מקצועיים לגמרי, הדפיסו מילים, הוציאו תווים, עבדו על הרמוניות מציעים לעשות חזרה.

ג'ני, בחורה גבוהה וחיונית, שולפת קלסר עבה עם דפי מילים ותווים מתוך תיק שחור של רופא, כזה שהיה מגיע לביקור בית, מניח את התיק על השולחן ומוציא ממנו סטטוסקופ ושפדל...
בן הזוג שלה, כבד שמיעה, יושב מחייך לעצמו, כאילו מישהו לוחש לו בדיחות מתוך מכשיר השמיעה... הוא חמוד ביותר, רוב הזמן יושב שקט ומצטרף לשיחה רק כשפונים אליו ישירות כשהם מתחילים לשיר בהרמוניות הוא מצטרף תמיד בזמן וזז מצד לצד כמו חניך גבעתרון קטן.
ויש עוד זוג, האישה מתופפת על תוף אירי, ובן הזוג שלה מנגן בקונצרטינה ובגיטרה... בדיוק כמו בשיר של אלתרמן. אני לא חושבת שידעתי מה זה קונצרטינה עד שראיתי את זה - סוג של אקורדיון קטן שמחזיקים בין כפות הידיים ונשמע כמו מפוחית.
כלי יפה.

הם עושים חזרה ומחליטים להצטרף לדרור בפזמון. ההבדל בין שני הסגנונות יוצר מתח ועניין חדש בשיר.

שעה לפני ההופעה, אנחנו בחדר במלון. 
אני מתקתקת על המקלדת במסירות. דרור עובר ומרענן את רשימת השירים, משנה, מוסיף ומתחבט. 
אני מביטה בו וחושבת, שלא ממש התייחסתי עד לרגע זה, לפחות לא בכתב, לאנרגיה, לביטחון העצמי  ולתעצומות הנפש שנדרשת ממנו כדי להחזיק בחדר אחד, חמישים אנשים, שיהיו קשובים לו במשך שעה וחצי, בעניין והנאה.
ועוד באנגלית. ערב אחרי ערב.

בישופס קאסל היא עיר קטנה מאוד, נקראת Town בגלל שהיא מוגדרת כ-Market Town, שימשה בעבר כמרכז שיווקי חקלאי וגם כיום מתנהל בה סחר וממכר של בקר.
יש בה רק רחוב אחד תלול, עם חנויות די קיקיוניות שמוכרות כל מיני מתנות לא שימושיות או סוודרים של רועי צאן שנסגרות כבר בשעה שלוש. 
מרגישים שתושבי האיזור הזה בעלי מעמד סוציו אקונומי גבוה יותר, אפשר להרגיש את זה בחנויות ובפניות של האנשים לצאת מהבית ולשמוע מוסיקה. 

בשעה שבע וחצי בדיוק מתחילים להגיע אנשים עם פתקים שלופים בידיהם, אישור להזמנת הכרטיס שעשו דרך  האינטרנט. יש גם כאלה שרוכשים כרטיס במקום.
את כל האופרציה של הכרטיסים, הכיבוד ובאר המשקאות מנהלות בחורה צעירה בשם ליז יחד עם סו (השנייה).
הופעות כאן מתחילות בדיוק בזמן וזה חידוש מרענן. 
שמונה זה לא אומר שמתחילים בתשע. שמונה- זה אומר להגיע בשבע וחצי.
10 דקות לשמונה, ליז מודיעה שנמכרו כל הכרטיסים. גם חברי רפסיקוויליון מופתעים מאוד.

הערב מוצלח. הקהל מביע הנאה ומתעניין לגבי המשך המסע. אנחנו ממשיכים עם המקהלה למסעדה הודית לחגוג את ההצלחה המשותפת.
דרך אגב - מסעדות הודיות הן המסעדות היחידות שמגישות אוכל אחרי השעה שמונה בערב.

בבוקר שאחרי, אני מתעוררת עם סמפטומים כרוניים מעט מדאיגים. 
מסתבר שאחרי שבע הופעות רצופות, התחילו לי מן רפלקסים משונים שהם כנראה תוצאה של "האזנה מופרזת",  ואני מוצאת את עצמי  שרה התחלה של שיר או חוזרת על משפט שנון מההופעה... 

בדרך ל – Airton אשר בצפון יורקשייר, דרור נזכר שהרעיון למסע נזרע כשביקר כאן ממש. כאשר במהלך השוטטות שלו בכפר עבר ליד ווילג' הול עתיק וחשב לעצמו שהיה נחמד אם היה יכול להופיע כאן. אחר כך כשגילה באינטרנט את מאגר המידע של כל ה- Village Halls באנגליה ובווילס, כולל אנשי קשר, הבין כי במספר קטן מאוד של קליקים במקלדת, מתוך חדר העבודה בשדרות, הוא יכול לקבל אותם לעצמו לערב אחד ולהזמין לתוכם את אנשי כל הכפר. 

ובאמת המידע שיש לנו לפני המפגש על אופי המקום והאנשים, כולל לא יותר מכמה קליקים במקלדת...
ואולי ורק בגלל זה, יש למציאות את הכוח להפתיע  וליצור משהו חדש שאף אחד מהמשתתפים בו, לא ציפה לו ולא התכונן אליו.

היום (ראשון) אחר הצהריים מתוכנן מפגש מוסיקאלי בקהילה של קווייקרים ((Quakers בצפון יורקשייר. 
האיזור הזה נחשב לערש התרבות הקוויקרית באנגליה. 
קווייקרים הם נוצרים שמאמינים בקשר ישיר עם אלוהים. טוענים שאלוהים נמצא בכל אדם ולכן עליו לעבוד את האל בפשטות ודרך מעשים טובים, בלי צלב, בלי כנסייה, ללא רועה רוחני וללא טקסים.
הם פציפיסטים. במלחמת העולם הראשונה והשנייה ייסדו גדודים של חובשים ובכך תרמו את תרומתם למדינה. 
ההופעה ביום ראשון בשעה ארבע וחצי  תתקיים ב-Meeting House, ככה הם קוראים ל -Village Hall. 
זהו מבנה מהמאה ה-15, בו הם נפגשים פעם בשבועיים לשעת תפילה. את התפילה הם מתפללים בלב ורק אם מישהו רוצה להגיד משהו הוא משתף את הקבוצה. לאחר התפילה הם שותים תה ומשוחחים.

עוד פרט קטן, כל קוויקר נקרא ומציג את עצמו כ"חבר". הם נוהגים לנהל תורנות, מה שנקרא "חניך תורן" ב-Meeting Room, ככה שאיש הקשר שלנו הוא טיפוס דינאמי ומשתנה תוך כדי תנועה...
ה"חבר" הזה  גם הציע לנו לישון ב-Barn  (אסם) שזה מבנה ענק של שתי קומות משנת 1,700, עם חללים רבים, שני מטבחים, אולמות וחדר שינה עם מיטות קומותיים. 
המבנה המדהים הזה צופה מצד אחד לנהר ומצד שני לבית קברות עתיק וצמוד ל-Meeting Room שמסתבר שהוא הכי עתיק בעולם. 
וכל ההסטוריה המפוארת הזו תהיה שלנו ליומיים הבאים. אין פה אף אחד.

בהופעה אצל הקווייקרים, יצטרף מוסיקאי מקומי שהכרנו בפסטיבל בקיץ. מקומי זה אומר מרחק של שעה מכאן  – שמו אד והוא יגיע עם אשתו שילה. אבל על זה אספר בבלוג הבא, כי אני שוב נכנסתי לפיגור היסטרי...
מה עוד שאין פה אינטרנט ואין לי מושג איך אפשר לנהל ככה בלוג... 
בקצב הזה אני יש סיכוי סביר שאני אאבד קוראים...

ועוד אנקדוטה קטנה וחיננית לסיום... 
אמא של דרור אמרה שהיא מאוד נהנית לקרוא את הווצ'אפ שאני כותבת...
 

על בי-בי-סי ופעמיים סו

את היום והלילה שבאו אחרי הערב ב -Green House  בחרנו להעביר רק בין כתלי האוניברסיטה המפנקים. 
באנגור היא עיר יפה, ללא ספק, אבל האוניברסיטה של באננגור יפה יותר.
 
וככה מצאנו את עצמינו, כמו שני סטודנטים על מילגה מנצלים בלי אלוהים ובלי דוקטורט את הפסיליטיז המפנקים ועתירי הממון של האקדמיה.
צועדים במסדרונות, עוברים בין הפקולטות השונות, מתנחלים בספרייה המדהימה אשר אין לי מילים לתאר את היופי שלה, השקט והתרוממות הרוח שמרגישים כשנכנסים אליה. 
את האור הרך שחודר דרך חלונות גבוהים ומאיר את טורי המדפים עמוסי הספרים, משם ממשיכים לארוחה בבראסרי, מתיישבים לצד משפחת תורמים מפוחלצת עם עיניים פקוחות לרווחה אשר זוכה לכירכור בלתי נלאה של הצוות, ובסוף הערב שוקעים בתוך ספות מעור פרה בבאר היין מנהלים שיחות סלון לצד פרופסורים נכבדים.   
 
כמו שזה נראה מכאן, אפשר להעביר חיים שלמים במסדרונות האקדמיה. חלק לא מבוטל מהאנשים שנתקלתי בהם כבר עושים את זה...אפשר לזהות אותם לפי צבע עורם החיוור, ההבעה האדישה הקפואה על פניהם, השיער המדובלל  והצעדים הקטנים והמהוססים שלהם במסדרונות כשהם מהלכים צמודים מידי לקיר.
 
דרור יוצא מהמקלחת האקדמאית האחרונה עם שתי הכרזות פומפוזיות.
הראשונה, שהוא מרגיש שזו נסיעה של פעם בחיים, במובן שאנחנו מטיילים יחד ועושים גם משהו אחר, לוקחים, כל אחד לעצמו תפקיד וזוית משלו בתוך המסע.
השנייה, שזרם המים כאן, בטוש האוניברסיטאי מעולה והכי טוב שהיה עד עכשיו.
אני מסכימה עם שתי ההכרזות.
 
בדרך לרכב אנחנו מגלים כי ממש בסמוך למלון שלנו נמצא בניין ה-BBC  של ווילס. 
בחניון אנחנו מזהים גם שני רכבי שידור של ה-BBC, שבמבט שטחי ביותר נראה שלא זזו מהחניה מאז "ימי הרדיו"... 
דרור מתעלם במופגן מהעובדות, שולף כמו שריף שני דיסקים מהתיק ומצמיד אותם לחלונות רכבי השידור כמו דורש בכך לחזור לשיטות ההפצה הרומנטיות של פעם - כשאנשי ה-BBC יתיישבו ליד ההגה, הם יבחינו בדיסק הצמוד לחלון, יסתקרנו, יאזינו, יתלהבו - ויפיצו את הבשורה בכל תחנות השידור...  

ועד אז - אנחנו יוצאים לדרך 
היעד – Bishops Castle
 
בלי הרבה טקס בישבן, אנחנו למעשה עומדים לעזוב היום את אדמת ווילס ולעבור לאנגליה. 
בישופס קאסל נמצאת כבר על אדמת אנגליה אך בסמוך לגבול עם וויילס. כידוע, בריטניה הגדולה, או הממלכה המאוחדת  כוללת את: אנגליה, סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד.
 
בדרך אנחנו חולפים על פני עיירות קטנות, מזג האויר עדיין שטוף שמש וחמים. אנחנו עוצרים להתרעננות וחילוץ עצמות בעיירה קטנה שעונה לשם וויילשפול. 

אולי אני מדמיינת...אבל נראה כאילו יש כאן אחוז גבוה של נשים שנתמכות במקל הליכה.... 
אני תוהה האם כולן בקטע של שיפוצים ביפו ונפלו מהסולם, או שזו סתם ההרגשה המתעתעת שלכולם יש  סובארו, רק כי אבא שלך קנה ממש עכשיו סובארו...

בכל אופן, בזמן שאני משוטטת ברחובות ומתחבטת במחשבות מתעתעות וחסרות משמעות על סובארו, דרור החליט להתיישב לשתות קפה, וכך, בדפדוף אקראי וחסר תוחלת בעיתון המקומי,  הבחין לפתע בשם שלו מתנוסס  שחור על גבי עיתון, תחת מדור הבילויים – "ערב אקוסטי עם המלחין והיוצר דרור קסלר במוצ"ש בבישופס קאסל" .
דרור מצביע נרגש על הכתוב בעיתון.
וואו! 
מישהו (סו?) טרח לשלוח ולפרסם את המודעה גם בעיתונות הכתובה!
אני מייד מכריזה על עליית מדרגה ושוקלת ברצינות גם עלייה בדרגה, של אשת הקשר שלנו מספר שבע, סו.
 
ה-Town Hall  של בישופס קאסל הוא מקום שנוהג לקיים מופעים מוסיקלים בקביעות. 
ההופעה של דרור שתתקיים מחר, תארח גם מקהלה של שישה זמרים (שלושה זוגות) שגרים באיזור ושרים בהרמוניות א-קפלה. אנחנו מכירים שניים מחברי המקהלה, את הזוג טרבור וקיי אותם פגשנו לפני שנה באתר קמפינג.
טרבור וקיי הם זוג נשוי בפרק ב'. המעניין הוא, שהבן של טרבור והבת של קיי מנישואיהם הראשונים – נשואים גם הם אחד לשני...
לא זוכרת אם הם ציינו מי הכיר והתחתן קודם, הילדים או ההורים. בכל אופן, אם מזמינים את ההורים של הבת , אז ההורים של הבן מתייצבים גם...
 
במהלך הנסיעה הארוכה נעים גלגלי השיניים בראש לכל הכיווונים. 
באויר עומדת ההרגשה שהסתיים פרק אחד ומתחיל פרק שני. 
יש התרגשות ודריכות לקראת ההופעה בבישופס קאסל, אך יחד איתה מתגנבת גם ההכרה, שיתכן והחלק המופרע והסוטה של המסע כפי שהיה עד כה, עומד בפני סיום ומעכשיו עומד להתחיל החלק המהוגן והנורמלי שמורכב מפרמטרים ידועים ומשעממים של הצלחה.  

אני לא מסכמת עדיין.
רק סוקרת לאחור את ששת המפגשים, ששת סלוני התרבות הניידים, את התנועה הטרובאדורית מכפר לכפר, את העונג שבאי הוודאות והפתיחות שחווינו במפגשים הקטנים. 
אבל יותר מהכל אני מעריכה את התנאים שאיפשרו לנו ולאנשים שפגשנו להתייחס למפגשים האלה בתמימות, ללא ציניות או ביקורת.  והם היו ללא ספק "תנאים של חיבה".
 
כשאנחנו נכנסים למלון הקטן בעיירה סמוכה לבישופס קאסל, ניגש לעברנו בעל המלון כשהוא מחייך בפה גדול ושואל את דרור האם הוא המוסיקאי שהתמונה שלו מתנוססת בכל הסביבה....
דרור המום למדי, אומר שכנראה שזה הוא, מנסה להבין את ממדי הפרסום בעיירה ומוסיף בכנות שהוא בסך הכל הגיע כדי לשיר ולנגן בגיטרה. 
בעל המלון מרוצה מכך שהאומן מישראל בחר להשתכן דווקא אצלו, מספר שבגלגול הקודם שלו שימש במשך 20 שנה כנציג מכירות של פנדר (חברה לייצור גיטרות) בחצי מהעולם.  
עדיין הוא לא מתעכב  ולו כדי לקבל פירור נוסף של אבק כוכבים, מתנצל בפנינו שהוא חייב לרוץ הבייתה, נולדה לו בת ראשונה יפהפיה רק לפני שבועיים... זורק לנו את המפתח לחדר מספר שתיים ונעלם.  
וככה חולפת לה תהילת עולם...

את היום למחרת (שישי) העברנו בלעשות כביסה במרכז קואופרטיבי עצום מימדים עם מליוני מוצרים מסוגים שונים. דמיינו את הום סנטר, רמי לוי, משתלת גן רווה, מחסני חשמל, מקדונלד, מחסני תאורה, המשביר והכל בדולר, תחת קורת גג אחת, וגם את כל זה בתוך קומפלקס שכולל סניף דואר שמתנהל בדיוק כמו בארץ נהדרת (פרטנו שם מטבעות ללנדרומט), מכבסה, שטיפת מכוניות ואפילו כלוב עם תוכי ענק שבני המקום עוברים ומשוחחים איתו. 
וגם כאן נתקלנו בפרסום של ההופעה של דרור על מספר לוחות מודעות.

בהמשך היום נסענו לבישופס קאסל עצמה, שם גילינו אינפלציה של מודעות המכריזות על ההופעה במוצ"ש. 
מסתבר שסו פירסמה את ההופעה בכל ערוץ אפשרי, כולל פיזור פליירים בבתי מלון ו-B&B.
כצפוי. נעשינו אדישים. 

אחר כך עלינו לבקר בטאון הול שנמצא במבנה יפה עם קירות זכוכית, במעלה רחוב תלול וצופה על העיירה כולה, כדי לבחון את המקום ובעיקר כדי להיפגש ולהודות לסו על עבודת שטח נפלאה.
וכאן ...אופס...חלה תקלה קטנה.
לאור המיתולוגיה שבניתי סביב ששת המופלאים, ששת אנשי הקשר, ולנוכח הקירבה שאנחנו חשים כלפיהם ואני מניחה שגם אתם, צר לי לדווח כי קיימת אי בהירות לגבי זהותה של סו ...
כפי שזה נראה כרגע, יש שתי נשים בטאון הול של בישופס קאסל הנושאות את השם – סו, שתיהן עמדו מול דרור ונתנו הסברים... שתיהן טוענות לכתר.
אומנם אחת גבוהה והשנייה נמוכה, אבל זה לא ממש עוזר, וכתר -  יש רק אחד. 

סו & סו הסבירו את כללי המקום, הם יפתחו את הבאר ויסדרו את הכיסאות, חייבת להיות הפסקה במהלך ההופעה כדי למכור משקאות, האומן משלם על פתיחת הבאר וזה לא אופציונאלי, ובשבע וחצי נפתחת הקופה למכירת יתרת הכרטיסים. 
בסיום הקראת התקנון, הצהירה סו הנמוכה, שהיא מתנצלת אך לא תוכל להגיע להופעה כי בעלה קבע משהו אחר באותו ערב. 
אני חוששת שעל הרקע הזה ("אכלו לי-שתו לי") היא עומדת להיות מודחת מהמירוץ וכנראה שלא תוכל להיות המושבעת השביעית של אנשי הקשר...

אמרנו תודה ויצאנו. 

הערב נפגשנו לארוחת ערב ומיני חזרה עם חברי המקהלה, הם מקסימים. שרים בהרמוניה א-קפלה וזה מאוד מאוד יפה.

אני בטוחה שתהיה הופעה טובה, המקום יפה ואנחנו כבר לא טירונים.

על אחמד והפקולטה למדעי החיים... 

הדרך לבאנגור, מתפתלת, עוקפת את הרי סנודוניה הגבוהים ועוברת דרך כפרים ציוריים. 
באנגור, עיר אוניברסיטאית, אחת משש הערים של ווילס, שוכנת בחוף הצפוני והקטנה מביניהן. 
המלון שלנו, מסתבר, נמצא ממש בתוך קמפוס האוניברסיטה, במבנה מרשים ועתיק מהמאה ה-18 וצופה למפרץ. בדרך לחדר אנחנו צועדים בנונשלנטיות במסדרונות ארוכים, לצד אנשי סגל מחוייטים עם אפים נפוחים ואדומים, כשמחברת תקועה להם מתחת לבית החזה.

המלון נקרא "The Management Center", משמש לאירוח אנשי סגל, תורמים, אורחי האוניברסיטה ועכשיו גם אותנו. 
כשהזמנו את המלון, לא ידענו שהוא חלק מהמבנה של האוניברסיטה. חשבנו שהשם שלו הוא שם  בהשאלה... כמו שיש "פיצה רומא" או "קפה אקדמיה". 
הדרך לחדר מסובכת, מבוכית ומלאה שלטים עם חיצים והפניות. כל מסדרון צבוע בצבע אחר.
לאור הסיבוכיות, אנחנו די מתעצלים להוציא את המזוודות מהרכב ונוקטים בשיטת ה"תפוס כפי יכולתך" לוקחים ביד רק סט של בגדים להחלפה, מחשב ומברשת שיניים.  

יש לי דה-ז'אוו למסדרונות הפנימייה הארוכים.
לדרור יש דה-ז'אוו לעובדה שסוף סוף יהיה לנו אינטרנט כמו שצריך ומתחיל לתכנן את כל 
ה-Uploads והסרטים שיעלה לאויר דרך הפס הרחב בממלכת האינטרנט הגדולה של האוניברסיטה. 

כשהגענו לבאנגור אתמול אחר הצהריים הרגשנו כמו שני עכברי כפר שהגיעו לעיר. 

בכניסה לעיר כיוונו את ה-GPS  ל- ""Green House שנמצא בפינת רחוב שקטה יחסית המצטלבת עם הרחוב הראשי,High Street . לפי וויקיפדיה, זה  ה-High Street הכי ארוך בווילס ובממלכה הבריטית.  

הייתה עמימות כלשהיא במידע לגבי ה-Green House, או שהתעצלנו להתרכז בפרטים... בכל אופן, לא פיתחנו ציפיות כלשהן לגבי המקום. 
ידענו שזה מבנה קהילתי בעיר אוניברסיטאית, ידענו שזה נמצא בפינת רחוב, דרור אף זרק לאויר בשלב מסויים, שהוא חושב שזה בכלל בית קפה קואופרטיבי, אבל בעיקר ידענו שחשוב להגיע בזמן כדי לקחת את המפתח בשעה ארבע מאשת הקשר שלנו, ליסה. 
לכל אורך הדרך, ליסה לא הייתה תקשורתית במיוחד, ולמעשה גם לא הייתה נוכחת במיוחד במקום כשהגענו. 
ליסה הייתה ונותרה תעלומה, עד לרגעים אלו ממש.

החנינו את הרכב בסמוך למקום. במבט חטוף ביותר ניתן לזהות שזו שכונת מגורים של אוכלוסייה מוסלמית.
אנחנו צועדים שקטים, כל אחד לעצמו עם מחשבותיו. הנסיעה היתה ארוכה. העיר רועשת  ואנחנו רעבים ועייפים.
נכנסנו שואלים על ליסה. 
ליסה לא נמצאת, עונה לנו בחור צעיר עם עיניים שמחות ומחייכות במבטא איטלקי מתגלגל.
הכירו את אחמד.
אחמד הוא מעכשיו איש הקשר שלנו בבאנגור.

אחמד מציג את עצמו כמנהל המרכז, הוא רק מספר חודשים בתפקיד וכרגע נמצא בעיצומו של תהליך הגדרה מחדש של ייעדי המרכז. המקום קיים כבר 30 שנה, פעל בעבר כמרכז שיח בנושאים של אקולוגיה,קיימות וזכויות להטב"ים אבל כיום מתרכזת רוב הפעילות שלו, בהשכרת המבנה והחדרים לסמינרים וסדנאות.
אחמד מסביר פנים ורוצה לסייע אבל לגמרי לא בעניינים. ליסה, אשת סודינו אשר נעלמה ולקחה איתה את הסוד...לא חשפה אותו לתקשורת שהייתה לה עם דרור, ואין לו שמץ של מושג לגבי מה שאמור להתרחש הערב כאן אצלו, ממש מתחת לאף. 

דרור עייף מכונס מסתפק בלקבל את המפתח וללכת.
אחמד מוסר לנו את המפתח, מסביר איפה מדליקים את האור והחימום, אומר שאנחנו יכולים לסדר את החדר כרצוננו וממהר לחזור לעיסוקיו. 
אני מרגישה עצבות מזדחלת, מתחילה לנוע באי נוחות, ומחליטה שעכשיו זה הזמן להסיר את החסינות שלי כעיתונאית ולקחת אחריות על מה שקורה כאן. אני פונה לדרור בשקט ומבקשת ממנו  לעשות מאמץ קטן נוסף ולהסביר לאחמד במה מדובר, מה  ולמה עשינו את כל הדרך לכאן.

דרור מביט לנקודה בחלל, לוקח אויר ומתחיל את השיחה בהפניית שאלה לאחמד לגבי אופי השכונה כאן מסביב. 
אחמד בוחר מילים ושומר על נוסח פוליטקלי קורקט... זו שכונה של משפחות הוא אומר, נמנע מלשייך את המשפחות למיגזר מסויים, מוסלמי למשל.   
דרור מתחמם...מתחיל להציג את עצמו, את הרעיון והפורמט, מספר שאנחנו כבר 10 ימים בדרכים ושזה אמור להיות מפגש מספר שש. 
אחמד מתלהב, מעוניין להיות חלק מהמסע וקופץ על קרון מספר שש ברכבת הפרברים. 
הוא יפרסם את זה מיד בעמוד הפייסבוק של המרכז. לא בטוח שזה יעזור בשלב הזה, אבל הוא בכל אופן מתכוון בהחלט להגיע הערב. 

אנחנו יוצאים משם קצת מעודדים והרבה רעבים. 
מחליטים לא לאכול בבראסרי שנמצא בין כתלי האוניברסיטה, במקום זה בוחרים ללכת לאורך High Street, למצוא מקום נחמד לאכול ולהתנחם. 
החלטה שגוייה כשלעצמה, וזה עוד לפני שידענו שהרחוב הזה הוא אינסופי, מה עוד שנכנסנו אליו בצד המעאפן ביותר שלו.
הרבה סינים יש בבאנגור. קשה לנו להחליט איפה לשבת. בסוף בחרנו במסעדה לפי מידת ההשקעה בעיצוב השלט. מסעדה סינית.
טעות מספר שתיים. 
הזמנתי עוף עם עדשים שחורים
טעות מספר שלוש.
העוף מרגיש כמו חתול. מזל שאלוהים ברא את האורז.

בחזרה לפקולטה. נכנסים לנוהל הופעה. מכוונים שעון לשש בערב.

הרחוב שקט וריק מאדם. 
אנחנו פותחים את הדלת, מקפלים את השולחנות ומסדרים את הכסאות במעגל. דרור אומר שצלחת עם פירות תיתן לו הרגשה טובה. אני מביאה מהאוטו את השקית עם הפירות שנותרו מהנסיעה.
ליבלבו אגס וגם תפוח. אנחנו נתחיל ללבלב רק עוד 20 דקות.
ברבע לשמונה נכנס איש מבוגר לבוש מעיל שחור ארוך ולוחש האם כאן מתקיים הערב עם דרור קסלר. הוא מציג את עצמו בשם פיטר פרנס, כמו צרפת לא כמו שמעון. 
פיטר נולד, גדל וחי בשכונה הזו, אמר שאמא שלו עדיין גרה בשכונה (???), אחר כך הוא מתנצל ואומר שהיה מאוד רוצה להישאר לכל הערב, אבל יאלץ לעזוב באמצע כי יש לו קונפליקט עם משהו אחר שהתחייב לעשות ושהוא צריך לחבר את הטלויזיה ל -YouTube ...
הוא מדבר בשקט ובראש מורכן, מקפיד להפנות את אדי האלכוהול הבוקעים מפיו כלפי מטה.
בשמונה בדיוק דרור מתחיל. 
פיטר מתיישב ורוב הזמן מתעסק בצילום ותיעוד של דרור גם במצלמה וגם בטלפון. 
אחרי 10 דקות מגיעים יחד אחמד ובחור נוסף ומתיישבים. אחמד סמוק  לחיים, יליד איטליה, עבר לכאן לפני חמש שנים כדי ללמוד באוניברסיטת באנגור. 
החבר שלו, שלא הצלחתי לקלוט את שמו, מתעסק בטיפוס מסוג בולדרינג, שזה טיפוס ללא חבלים רק בגיבוי של אדם נוסף. הוא הציע לנו לבלות איתו את היום בטיפוס... סירבנו בנימוס. 

שניהם צעירים ורעננים, לא התביישו להביע בגלוי את ההנאה שלהם מהמוסיקה ומהשיחה שהתפתחה ונשארו לשבת גם כשנגמרה רשמית ההופעה המוסיקאלית.
זו גם הייתה הפעם הראשונה שמישהו העז לשאול אותנו שאלות ישירות. ענינו בכנות ובפתיחות, כל אחד ותשובותיו הוא, והיו גם כאלה שאלות שנשארו תלויות באויר.

בערב הזה בבאנגור, המוסיקה והשירים היוו גשר ופלטפורמה לשיחה ולא להיפך. 
אני מודה שלא ציפיתי שדווקא המפגשים הקטנים האלה, האיזוטרים, של כמעט אחד על אחד, יהיו כל כך נעימים וכייפים.

במהלך הנסיעה, בדרך חזרה לספסלי האקדמיה ציירתי קו דמיוני בין כל אנשי הקשר – 
רוברט, לין, קית', טינק, איאן ואחמד

היום עבר במנוחה, עשינו רק תנועות קטנות, וגם אותם רק בין כתלי האוניברסיטה. 
מחר אנחנו אמורים לסיים כאן את התואר ולעשות צ'ק אאוט. אני מצפה לתואר "דוקטור של כבוד" לפחות.

אז לפנינו עוד שלוש הופעות או שמא שלושה מפגשים...
היעד, Bishops Castle, מרחק של שלוש שעות מכאן בכיוון דרום מזרח (תסלחי לי צ'יטרה שאנחנו לא יורדים מערבה)
אשת הקשר – סו

חוץ מזה שקיבלנו מייל נחמד מהמקסיקנית, זו שביקשה את השיר "הבה נגילה", היא הודתה על ערב בלתי נשכח, שזו הייתה זכות גדולה להשתתף בערב, ואף סיימה ב"מוכרחים להיות שמח"...

על צ'יטרה, אריה אדום והשראה 

ניצלנו את היום למנוחה אמיתית ולשוטטות קלה בחוף הים.
בערב הלכנו לבקר את צ'יטרה, הפסלת, שנולדה כאליסון. את צ'יטרה פגשנו לפני יומיים בבית הקפה במנוביר כשחיפשנו מקום להתיישב. 
היא נעצה בנו עיניים קטנות ובוחנות מעבר למשקפי הקריאה, חייכה חיוך מסתורי וסיננה לעברנו שאנחנו זוג יפה... אחרי שהחלפנו מספר משפטים, התעקשה שנבוא לשתות אצלה תה ביום ראשון בערב, לפני שאנחנו עוזבים.
זה היה הערב הפנוי הראשון ללא הופעה מאז שהגענו. 
כשצעדנו ברגל במעלה הרחוב לבית שלה, הרגשנו כמו דיירים מקומיים שקופצים לקפה אצל השכנה ממול.

צ'יטרה אישה יפה, קטנת גוף בשנות החמישים שלה, בעלת שיער ארוך ושופע ועיניים קטנות מתרוצצות ועירניות היא היפית רבת שנים מבית היוצר של הארי-קרישנה. 
סיפרה שטיילה בישראל לפני 30 שנה כתרמילאית וידעה לתאר בפרטי פרטים את המקומות בהם ביקרה. אחר כך שוטטאה וגרה בהודו כ-10 שנים. כשחזרה לאנגלי התגוררה במקום שנקרא Skanda Vale בדרום מערב ווילס, שזה סוג של מיני הודו, עם אשרם, קהילה גדולה שמאמינה באינדו ואפילו פילים מסתובבים שם בין כרי הדשא והכבשים. 
פירוש השם צ'יטרה זה תמונה. יש לה שני ילדים יפים ועדינים. הגדולה שמה טאלולה...שזה מים זורמים (16) והצעיר שמו צ'אליס (10) שזה הגביע הקדוש. צ'אליס לא הולך לבית ספר ונמצא במסגרת של Home Schooling. 
היא מגדלת אותם בעזרת האינסטינקטים הבריאים שלה , ללא חומרים משמרים, בלי חיסונים ובעזרת הרבה מחשבה חופשית.
ישבנו כולנו כשלוש שעות סביב שולחן עץ גדול במטבח עמוס צנצנות עם זרעים בצבעים וגדלים שונים ומשונים, שתינו יין  ורוב הזמן הקשבנו לסיפור חייה, אותו סיפרה בגילוי לב ובשטף.
כמו סלמון, היא שוחה נגד הזרם כבר הרבה שנים. היא נמצאת בכפר הזה רק מספר חודשים ספורים, עברה לכאן כי הקארמה שלה מנחה אותה לנוע תמיד רק לכיוון מערב...
בזמן שהקשבתי לה חשבתי כמה היא אמיצה וחופשייה באמת.

יצאנו לדרך בבוקר במזג אויר מושלם, לפנינו נסיעה של כשלוש שעות, והקארמה שלנו מנחה אותנו לנוע לכיוון צפון-מזרח... 
בדרך עצרנו לטייל בשמורת טבע של ביצות. מאוד יפה.

הערב מתוכננת הופעה ב- Village Hall בכפר קטן בשם Ystrad Meurig
הנוף מסביב – הררי ומקסים 
שם איש הקשר שלנו – איאן
שם המלון – האריה האדום
סימנים מיוחדים: איאן פירסם את הערב גם בפייסבוק וגם באתרים נוספים ברשת  והיה מאוד ענייני ורספונסיבי

וסימן מיוחד נוסף - דרור אומר שזאת הפעם הראשונה שהמלון ומקום ההופעה נמצאים באותו כפר, ככה שאנחנו לא צריכים לבזבז זמן לפני ואחרי. סבבה.

כשהגענו אחר הצהריים לכפר, או למען הדיוק, כשחשבנו שהגענו, הסתבר לנו שהשם שחשבנו שהוא שם הכפר, הוא למעשה שם כולל לכל הכפרים במחוז הזה ...וכמעט בכל אחד מהם יש Village Hall...

לא היה קשה לאתר את המלון, "האריה האדום" שנמצא מעל הפאב בכפר, אחלה חדר, נותן הרגשה של קוקון. פרקנו את החפצים ויצאנו מיד לדרך כדי לאתר את האולם.
עברנו מספר כפרים עד שמצאנו את האולם שנמצא באמצע הדרך, על ראש גבעה, צופה לעמק.
בשעת בין הערביים האור כל כך יפה. אנחנו צועדים לעבר דלת הכניסה וכבר מרחוק אפשר לראות את הפוסטר של דרור בולט בצבעוניותו מבעד ללוח המודעות. 

פיתחנו מן הרגל חטטני ומטופש לסרוק ולקרוא את כל המודעות הנעוצות על הלוח, כדי למצוא סימני חיים... או רמזים לגבי מידת הפעילות בכפר והסיכוי שנפגוש מי מהם בערב. 
וככה כמו שני נברנים, עמדנו מול לוח המודעות, קוראים ביסודיות פרוטוקולים וסיכומים של ישיבת מועצת הכפר מחודש נובמבר, שכללה התנצלות של אחד המשתתפים, לא היה כתוב על מה, רק צויין שהוא מתנצל, והמשיכה בדיון על נושא המים שעבר למחלקה המשפטית והסתיימה בהצעה לשינוי מחירי השכירות של האולם... 
יש לי הרגשה שהפנייה של דרור לשכור את המקום להופעה יצרה בועת נדל"ן בכפר...
חוץ מזה הייתה מודעה שמזמינה את תושבי הכפר, בכל יום חמישי השלישי של החודש, לקפה ועוגה בהול, אבל לפי תמונת האישה שליוותה את המודעה, נראה שזה היה רלבנטי בשנות השלושים של המאה.

בדרך להופעה מספר חמש, דרור אומר שהוא מרגיש שינוי. בתחילת המסע הוא היה מאוד מחובר למניעים ולמטרת הנסיעה ועכשיו הוא מרגיש קל יותר, עכשיו הוא פשוט נוסע, מביא את עצמו ומופיע.גם אני מרגישה משהו דומה. כאילו שמישהו אחר קבע את הסט, את לוחות הזמנים והמקומות.
ואני נעה במרחב ובזמן מתבוננת ומספרת.
איאן חמוד, מזכיר במראה את ד"ר שקשוקה... יש לו עגיל מפתיע באוזן, הוא משמש כמזכיר מועצת הכפר בשכר. מה שנקרא, עובד במנגנון, הוא טרח לציין שזו גם הפונקציה היחידה במנגנון...

הוא מכין לנו תה ומספר שבאיזור הזה היו מספר מיכרות של עופרת שנסגרו. חלקם מוקפים בגדר וחלקם עדיין פתוחים ומסוכנים כמו בולענים. סיפר על כבשים שמידי פעם נופלות לתוך המכרות הפתוחים ועל איש מהכפר שנפל יחד עם המכונית לתוך המכרה ובנס הצליח לצאת.
הוא ואשתו נולדו בכפר הזה, אבא שלו היה זה שהשכים את הכורים לפנות בוקר, היה עובר בין בתי הכפר לפני שהשמש עולה כשבידו פעמון גדול, מצלצל בפעמון ומעיר את הכורים לצאת למכרה.
סביב המכרות התפתחה תרבות שלמה שנעלמה עם סגירתם. לכל מכרה הייתה מקהלה משלו שמומנה על ידי בעלי המכרות כדי לעודד את הכורים ובני משפחותיהם.  
איאן ציין כי הכפר שלו, קצת כמו שדרות, ידוע בכך שהוא מרכז של כשרונות מוסיקלים וציין שלפחות ארבעה מבני הכפר זכו במדליות זהב  בתחרויות שירה לאומיות. 

האולם נעים. מעוטר בתמונות רקומות שמספרות את ההסטוריה של המקום. הוא די פעיל גם היום ומשמש את קבוצת התיאטרון, המקהלה וחוג יוגה.

בשמונה בדיוק דרור מתחיל.
בקהל, בחור צעיר שצעד לכאן ברגל ומתקלף משכבות של מעילים וצעיפים, אישה העונה לשם דלת (כמו האות הרביעית), ד"ר שקשוקה ואני.
דרור משובח.  שר ומדבר בגילוי לב ובהומור על עצמו, על החלומות שלו ועל מטרות המסע הזה.
בתשע וחצי מסיים.
שלשות גיבורי הכפר הנוכחים נשארים לשבת מהופנטים ממלמלים שזה היה ערב יוצא דופן וכמה חבל שלא באו עוד אנשים.

אני מרגישה שהסיבות לצאת למסע הזה מתגבשות ומתבהרות יותר תוך כדי ההופעות האינטימיות במיוחד, בתהליך עדין ואיטי, כמו שמיכת טלאים. מי מהמקומיים שמגיע, מרגיש איך בנוכחות שלו ובהשתתפו שלו בערב, זכה להיות שותף נאמן ופעיל במסע הזה, וגם הוא יוצא נרגש  וסקרן לגבי מה שעוד יקרה.
איאן מתוודה שהוא בכלל לא ציפה לערב כזה מרגש וכבעל תפקיד בכיר במנגנון מסרב לקחת תשלום על האולם.

היום הופעה בבאנגור.שלוש שעות נסיעה מכאן. במקום שנקרא ה-Green House
אשת הקשר שלנו היא ליסה, ביקשה שנגיע כבר בשעה ארבע לקחת את המפתח.
וגם קיבלנו מייל מרגש ביותר מלין, אשת הקשר מהממרכז הקהילתי המשושה, בו היא מודה על המפגש החד פעמי, המרגש ומעורר ההשראה ועל כוונתה להחזיר לדרור את דמי השכירות ששילם.
יוצאים לדרך.