אחרי הפסקה כפויה ב-Tour כולל הפסקת אש ו-4 בדיקות קורונה שליליות. אני חוזרת לזירה, קצת בצליעה (תרתי משמע) וקצת באיחור עם הבלוג. ככה זה כשעוצרים סוסים דוהרים. כשהתרגלתי להגיד שאבא שלי נפטר. חזרתי לצייר. אחר כך הלכתי לים. וראיתי בדמיוני את הדמויות הירוקות ניצבות בוהקות באור הרך של חודש אפריל. וזכרתי. איך אבא שלי נהג להתפעל מדי-ערב משקיעת השמש הנשקפת פנורמית ממרפסת ביתו.ועם או בלי קשר, גם אני חשבתי לקיים את מיצג השקיעה הראשון מסוגו בעולם. אז חיכיתי בסבלנות עד שירגעו הרוחות של אחר הצהריים ומצאתי לכבודו יום-חג ששמור לפוגרומים בתוספת דַחְקָה לשונית: לכבוד יום ירושלים - יתקיים מיצג שקיעה ראשון בחוף ירושלים, בת״א. ועוד לפני ההכרזה הפומבית, כשאני ליטֵרָלי עפה על עצמי, דיוושתי לחוף-ירושלים כדי לסנכרן את החוף והפקח עם התאריך המיוחד. צעד קטן ותמים שהסתמן בהמשך כתחילתו של אפקט הפרפר. שלומי היה נינוח, מנומנם והפגין אדישות למשחק המילים. גם לא טרח לשאול אם יש לי אישור. רק הרשה. שזה יפה. אם כי מעט מבלבל.וככה, עם רוח גבית, על משק כנפי האופניים, המשכתי דרומה לחוף גבעת-עליה כדי לקבוע מיצג חגיגי נוסף בשבועות. הערב צפוי לי ראיון טלפוני עם אביגיל, עיתונאית מטעם הג׳רוזלם-פוסט. אני מתחילה לזהות סביבי תסמינים פתולוגים של סינדרום ירושלים. במיטה, בין זרי הדפנה, אני מפרסמת תאריכים ומלווה אותם בפלייר מושקע של שקיעה. ושוקעת בשינה. עד לעונג הבא. והוא בא.
לא העונג - שומר החומות. הגיע חמוש וחבוש בכיפה של ברזל. ופתאום התחיל בלגן שלם בהר הבית ובכלל, בדיוק ביום ירושלים. והכל בגללי. השתמשתי יותר מידי פעמים במילים ירושלים ושקיעה והתחכמתי עם פרפראה לשונית מטופשת. אם ידעתי - הייתי בוחרת בחוף הבננה-בִּיץ‘ למיצג השקיעה הראשון. וככה, בֵּין-הַשְׁמָשׁות התחלף אבק הכוכבים באבק קרבות.
ואני אומרת. שזה לא פייר בעליל.
בדיוק כשהצלחתי לְפַקֵּחַ את השיטה. וגם מצב הרוח נרגע. אפילו רכשתי אפליקציה מקצועית של גולשים ולא הסתפקתי רק בנתונים הסינופטיים היבשים - אלא ירדתי לקו-החוף לעמוד בתנוחה של קַנְבָס, כדי להרגיש בְּמוֹ גופי את מצב הרוח. כי זה יכול לתעתע. אבי, שיש לו חנות לציוד גלישה, סיכם בשתי מילים את המקרא הצבעוני של האפליקציה - את צריכה שיהיה לך צבע ירוק. צבע אדום זה לא בשבילך! גם אני חושבת ככה. צבע אדום זה לא בשבילי. זה לעוטף עזה. אצלנו זה צפירות עולות ויורדות.
אזעקה עולה בסמטת פסטלוצי.
אני יורדת להצטופף יחפה ונבוכה בחדר המדרגות יחד עם שכניי מגדודי עז א-דין אל-קסאם ושאר דיירי הסמטה בהפרעה.
ג. מתגלגל סתור-שיער בתחתוני בוקסר. מתיישב על המדרגה הקבועה של עָאלִי ומיירט בַּבֵּלס בְּפוּל ווֹלְיוּם.
ש. עורכת הדין המפולפלת, שלימדה אותי על בשרי את הכלל ש-כל חוזה אפשר להפר, מטופפת אחריו בחלוק אמבטיה מהסוג הדהוי והמתפורר. אחריהם מגולגלות בשמיכות שתי הבנות יחד עם כלבה נוירוטית. הן מתקפלות לשני משולשים, תופסות זווית של קיר וממשיכות לישון. עאלי, שירד במדרגה, מסתתר בביתו מול הטלוויזיה ממנה בוקעים קריאות מדאיגות בערבית. אני לא מבינה מילה אבל זה לא נשמע טוב. אחרי הַבּוּם השלישי. עַיְדָה שואלת אם השיפוץ שעשיתי לבניין חיזק גם את היסודות. ברור. איזו שאלה. הטיח הצבעוני והרשת נגד יונים שתפוסה בנעצים לחלון, חיזקו מאוד את היסודות של הבניין שנבנה ב-1932.sTand still ביפו.
הכל מוגף וסגור. הרחובות ריקים. אפילו החתולים נעלמו. בדרך למכולת אני רצה שפופה בין מכוניות חונות כמו בעיצומו של קרב יריות. אני לא בטוחה מי מפחד ממי. אבל מוציאה את המפתח 300 מטר לפני הבית ומכוונת אותו כמו אקדח. שיהיה בכיוון הנכון.
מן החלון מבצבצות מספר נקודות אור קטנות. סינים עם קסדות צהובות שנשכחו בשדרה באמצע העבודות על הרכבת, יושבים על ספסלים חדשים עם ניילון. מחכים להוראות חדשות.
אני לא מחכה. מודיעה על ביטול שני המיצגים. משפרת את האריזות של התמונות. מנקה שאריות חול מהמוטות. מסתפרת. אורזת תיק קטן ונוסעת לשבוע ו/או/עד יעבור זעם.
למקום בו הייאוש יותר נוח.
ומשם. ועכשיו כבר מכאן. אני מכריזה. והפעם, בלי חידודי לשון או מועדים לשמחה.
יום חמישי 27/5 יתקיים מיצג שקיעה ראשון בעולם בחוף ירושלים בתל אביב.
סיגלית
