אני ממשיכה.
המיצג בעכו מתחיל ביפו לקול קריאת השחר של המואזין. עאלי, השכן שלא ישן, מקדים אותי ויושב מרוח על המדרגות מול דלת הכניסה עם קפה וסיגריה, מסדר את עצמו לפני שיפגוש את אללה במסגד. אני לוקחת נשימה מעושנת ומתמרנת מעליו רק בקושי עם המוטות, נתקעת בכל קיר אפשרי. הוא לא זז.
העמסת התמונות לרכב דורשת כישורים הנדסיים שאין לי ומסוג החידות הלא פתירות של מה מעבירים קודם, את הכבשה או הזאב. אני חוככת בדעתי איך הן יצאו. ובלי לחכות לתשובה, משתחלת פנימה בין התמונות בזוית של 45 מעלות ואף בתוך השמשה. הכבישים ריקים. בחדשות מבשרים על אסון. אני מכבה, נאנחת ומביטה בשמש העולה.
בעכו, מול החוף המשקיף לכיפה הירוקה והמולת גונדולות ה- Dragon boat הצבעוניות, אני משליכה מעלי את אירועי האימה בהר-מירון ומסמנת בחול את הקו הראשון להצבת המוטות. בשעה הראשונה יש קסם וקפה. בהמשך עוד יותר.
אנשי עכו והסביבה גאים ומעריכים את הבחירה להציג בחוף הכי יפה בישראל. גם אני מתבוננת בסיפוק בחיוך שנמרח על פניהם מול הקנבסים הניצבים עם הגב לים ובדרך הטבעית בה הם מגלים את עצמם בדמויות הירוקות, שמפעם לפעם מתרחקות מדמויות המקור והופכות להיות יותר גנריות. ב-12 מתחילה לנשוב רוח. הים עולה מעט וְהַקַּו הראשון של התמונות מתחיל לרקד ולבצבץ בחול. איתן, המציל, מזהה מלמעלה סכנת טביעה של תמונות ויורד לשאול אם לשלוח עזרה. אנחנו מודים לו ומזיזים שורה.
סיכום ביניים - כל מיצג וחוף הולדתו. ובאמת אין כמו מראה עיניים. הפצתי לא מעט סרטונים להמחשה. אני מפסיקה להתרברב וחוזרת לאחורי הקלעים.
יום שני מיועד לסריקת חופי עמק חפר מדרום לצפון. המליצו - אז באתי. בווייז - חוף בית ינאי, מכמורת, הבננה ביץ׳ והחוף של כושי. בסוף היום, אפגוש את דּוֹר, שגר בסביבה ויגלה לי חופים נסתרים נטולי פיקוח.
חוף בית ינאי מתברר כגן לאומי. אני משוחחת עם ג׳וש, העוזר של הרנג׳ר, שכפוף למנהל החופים מטעם רשות הגנים הלאומיים. שרשרת הפיקוח כאן כבדה על צווארי התפוס גם ככה, ואני מחליטה לפרוש בשלב המוקדמות. סליחה אלכסנדר (ינאי).
במכמורת אני נדחסת רק בקושי לצריף קטנטן. מול צמד פקחים עייפים אני שולפת את הנאום בגרסה המקוצרת ששמור לבעלי הפרעות קשב ומבקשת לקבל את הטלפון של נפטון ו/או הגוף המאשר. אבל רגע. רגע. לפני שאת ממשיכה. מה יוצא לך אַתְּ מזה? אני מקשקשת בזנב ומנסה לחבר אותם לנפשו של האומן, לרצון לשיתוף הקהל וכו׳. הוא מתעקש. בסדר בסדר. הבנתי את זה. אבל תגידי לי באמת - מה יוצא לך מזה? טמבל. ומה יוצא לנו מזה שאתה יושב פה כמו מרמיטה אפוף עשן ובוהה בסרטים ביוטיוב? בדרך החוצה אני זורקת לפח את מספר הטלפון של איש הקשר. אני לא פנויה לקשר כרגע.
בבננה ביץ׳ לא אהבתי את התכונה בחוף. מותר לי. הגיע הזמן שגם אני אגיד לא. אני מדלגת על משרדי הפיקוח לעבר המסעדה כדי לאכול משהו קטן. צלוחית לַבַּנֵה מקושטת בעגבנייה שנשתכחה ופיתה שחוממה מספר פעמים - 54 ש״ח. פנגו ל-20 דקות 25 ש״ח. יש עוד זמן עד שדוֹר יגיע. אולי בכל זאת אמשיך לחוף של כושי.סליחה? עם מי אפשר לדבר בקשר למיצג אומנות שאני רוצה להציג כאן בחוף? לא מבין. רק רוסית. עונה לי הבחור ואני מתחילה להרגיש שאולי אני מדברת יותר מידי ועם האנשים הלא נכונים. כושי. כושי. שָׁמָה. כושי.
כושי. וואלה! מסתבר שכושי זה מישהו ולא רק שם של חוף. אני מתמלאת תקווה ומתחילה להריץ בראש קלישאות נבובות. מי שקוראים לו כושי חייב להיות שאנטי עם ראש פתוח וזורם. אני צועדת לעבר שָׁמָה בראש מורם ועל הדרך מחפשת סימנים לנמר או נחש כמו של הכושי ההוא מה-101. שָׁמָה מסתבר כפאב מאורה חשוך, עמוס ריהוט עץ כהה כבד מהסוג הדביק.
לפי טווח תנועות הצוואר הקטנות, נראה שהכושי יושב כבר הרבה מאוד זמן באותה תנוחה על כיסא העץ. הוא מכווץ. נרגן. וחסר סבלנות. אני מגייסת שאריות של חיוך. שלום. נעים מאוד. סיגלית. מה את רוצה? הוא מטיח בי. ככה. ישר. בלי מילות קישור או אותיות אהוי. ואני שואלת. מה לעזאזל קרה כאן לאנשים בעמק חפר? הם איבדו את זה לגמרי. ובכלל, מז׳תומרת ״החוף של כושי״? ההורים הכושים שלו קנו את פיסת חוף הים הזה והוא היורש הכושי היחידי?
בסדר. תעשי כאן מה שאת רוצה אבל אם יהיו הרבה אנשים זה בעיה ואז אי אפשר. כן. בגלל זה באתי לתאם מראש. אין מה לתאם. וגם הכי טוב תלכי שָׁמָה רחוק. אחרי החָסָקֶה.
שָׁמָה - בכיוון ארובות חדרה. תודה כושי. עשית את שלך. עכשיו אני באמת יכולה ללכת.
בשעות בין הערביים דור ממליץ לשנות את כיוון הרוח ולוקח אותי בנתיבי עפר מאתגרים לחוף אקס טריטוריאלי - לחוף הַסִּינִי. בדרך, הוא מספר על מיני התיישבויות פרוביזוריות בפאתי מכמורת. כפר המים ומושבות קרוונים שהתרבו מאוד בשנת הקורונה.
הגענו. מלמעלה נשקפת רצועת חוף קסומה כלואה בין גבעות כורכר אדומות וסלעים לבושים ירוק. עוד מעט שקיעה וזו הזדמנות טובה לבדוק את האור גם בשעות בין ערביים. אנחנו יורדים נמרצים, חמושים בשתי תמונות וכלי חפירה, אל החוף הקטן. אני מציבה אותן בחול, בסמוך לסלעים הירוקים ומתבוננת בהן יחד עם עוד אנשים טובים ורכים שמגלים סקרנות והתפעלות, מבררים מתי אגיע ומציעים בשמחה את עזרתם. כשהשמש יורדת וצובעת את השמיים בפָּלֵטָה כתומה, אפילו הצל של המוט מפתיע ומשתקף על התמונה כמו חלון שנפתח.בבית. עם גרגרי חול סיני בין אצבעות הרגליים, אני גולשת למיטה. מחר אני כבר אעשה סדר ואחשב מסלול מחדש.
ועכשיו כבר מחר - והנה התקשר יוסי, מנהל אגף התרבות של עיריית בת-ים ונתן את ברכתו למיצג.
שבת שלום!
