Wirksworth 4 • על הזכות לנדוד, המלאך מליאון וקו התפר

אז הלכנו והלכנו והלכנו, ארבעה ימים שלמים הלכנו.
תחושת ההתרגשות שאפפה אותי בלילה שלפני היציאה, התחלפה בבוקר בתחושת אדישות ריקנית. המוח הקטן שלי לא הצליח לשלוף חוויה דומה מן העבר ופינה באצילות מקום של כבוד ללא נודע.
וככה יצאנו לדרך נקיים ורעננים כמו לוח חלק, עם תיק קטן של גן ילדים על הגב, כריך עסיסי מהמעדניה הלבנונית של מאנה, שנאכל ועוכל כבר בהמתנה לאוטובוס, עוד לפני שרכשנו כרטיס…סט אחד של בגדים להחלפה וסט מפואר של מפות מנויילנות לשבילי ה-Footpath. 
התוכנית - לנסוע מרחק של שעתיים וחצי אל נקודת המוצא ב-Heyfield אשר ממנה נתחיל לצעוד  בלי להביט לאחור.  פרופיל נוסעי האוטובוס - גיל תשעים ומעלה. 
ה-footpath הם שבילים ציבוריים ברחבי אנגליה וווילס המיועדים להולכי רגל. השבילים נמצאים בכל המדינה, כולל מרכזי ערים ואדמות חקלאיות פרטיות והם רשת דרכים מדהימה שמאפשרת לעוברי אורח ללכת למעשה מכל מקום, לכל מקום. 
היהודי הנודד נולד כאן. באנגליה. 
דרור קופצני כמו ארנב השדה, נותן קונטקסט להרפתקאה ובוחר להתחיל את הטיול בנקודה הסטורית. בדיוק בשדה בו התקיים המאבק הידוע של המורדים - הולכי הרגל, אל מול אדוני השדות ושומריהם, אי שם בשנת 1932. מאבק שהוביל לבסוף לחקיקת החוק:
 ״The right to roam״ זכות מוגנת משפטית המאפשרת להולכי הרגל לעבור בדרכם גם בשטחים פרטיים. וככה בכל שדה, ישנו שער כניסה מעץ, מתכת או אבן, כל אחד מתהדר בפטנט פתיחה אחר, שאני מתקשה לפענח וכמעט מאבדת זרתות, דרכו אנחנו חוצים את השדה. אני מרגישה כמו ב”Escape Room”-, מנסה לגלות את שער הכניסה, היציאה והשביל המחבר ביניהם. לפעמים הוא נגלה במלוא הדרו כמו שטיח אדום (רק ירוק) ולפעמים מכוסה בצמחייה עבותה המסתירה את העקבות וסימני דרך. 

מזג האויר משתנה אבל רוב הזמן מעונן ונעים. האיזור הררי. העליות תלולות וארוכות. 
הערפילים עוטפים את הפסגות המסולעות ומתחרים בשמש שמידי פעם מבצבצת, צובעת את הנוף ומחדדת את קצות הצוקים.
אני מודדת צעדים בלב ושותקת, מאזנת בין מספר הנשימות לנשיפות. ובין יאוש לתקווה בוחנת ומשנה סגנונות צעידה. 
מתחילה בטכניקת ״בת היענה״, הראש באדמה, נמנעת מלהיישיר מבט אל העלייה התלולה. עוצרת. מזדקפת. מפנה מבט אבוד אל דרור שהולך בקצב קבוע ובטוח, אומדת את המרחק שנותר עד לפיסגה ושולחת לעברו עווית של קוצר נשימה, שמתפרשת על ידו כחיוך.
כשהשמש למעלה, אני נעצרת, מחליפה את הנשימות הרדודות בנשימות סרעפת וגם מחליטה על שינוי אסטרטגיה…מפנה מבט אופטימי, חולמני וגבוה אל הפסגות הסלעיות ובוחרת לי כיעד, עץ קיקיוני אליו אני מחליטה ללכת בנחישות, נחרצות, וללא הפסקות נוספות. 
די מהר, בלי לגלות, אני מרמה ומחליפה את היעד בשיח הקרוב. עוד מנוחה קטנה. הסדרת דופק. מים. תפוח קטן. קרקר זהב… עוד קצת…
״הר הבית בידינו״…
טיפסנו לפיסגה הכי גבוהה ב-Peack District שנקראת ״קינדר סקאוט״. 
סלעים רחבים וגדולים שרועים על ההר למעלה כמו חבורת טיטאנים ענקים שתפסה שנ״צ.
על הפיסגה אנחנו פוגשים גם חבורת בנות פוחזות מקפצות על הסלעים ובפה מלא בחטיפים עתירי שומן, שרות ורוקדות למוסיקה הבוקעת מטלפון נייד. 
לאורך הדרך פגשנו עוד הרבה מאוד קבוצות של בני נוער שצועדים עם תיקים ענקיים על הגב. 
כולם שותפים בתוכנית שנקראת ״"The Duke of Edinburgh. תכנית חינוכית לבני נוער שייסד הנסיך פיליפ, באמצע שנות החמישים, בהשראת מטפס הרים שטיפס על האוורסט. התכנית בעלת שישה שלבים ומשימות שנועדו להעצמה, שיקום וגילוי הפוטנציאל העצמי גם דרך תרומה לקהילה וגם דרך מסעות ניווט והישרדות, רק נערים, ללא מדריכים. זה התחיל כסוג של ״נערי רפול״ לשיקום בני נוער עברייני והמרת עונשם בפעילות אתגרית והתרחב לכלל בני הנוער.

אנחנו ממשיכים. הערפילים מקשים על הניווט ואנחנו טועים ופועים בין פרות, עיזים וכבשים.
לי כבר לא ממש אכפת. נכנסתי למצב מדיטטיבי של פאקיר הודי הצועד על גחלים… 
דרור מודיע שאנחנו ממש ממש קרובים, רק עוד שני שדות… אני רואה את גג הכנסייה מבצבץ רחוק בקו האופק וכדי להתעודד סופרת גם את מספר הריבועים על המפה ומחשבת …עוד שעה בערך, בקצב הזה ובלי טעויות.
מיד כשאני מבחינה בגגות העיירה Edale, עיירה קטנה ומקסימה ששוכנת בלב הפארק, הלב שלי מתרחב ויחד איתו קורסים כמו דומינו ראלי חלקי גוף שונים, הרגליים כבדות כמו גושי חימר מיובש, אצבעות הרגליים כמו גוש מתכת בלהבות והצעדים נעשים איטיים, קשים ומסורבלים.
בקושי רב אני מטפסת את שלוש המדרגות הקטנות שמובילות לגן העדן, הקבלה של ״המלון של פולטי״. בחוץ אנחנו חולפים על פני מטיילים נקיים, רעננים וצוהלים, כשבידיהם כוסות בירה. 
פקידת הקבלה מביטה בי, קורצת ובחיוך ערמומי מציינת שלחדר שלנו מובילות כ-40 מדרגות…ממש מצחיק…

אחרי המקלחת כפות הרגליים צורבות עוד יותר וגוברות בנוק-אאוט על שטף האדרנלין.
עדיין, אנחנו מחליטים לחגוג את ההצלחה המרשימה של היום הראשון למסע ואני מוכנה מנטאלית להתגלגל אופקית 40 מדרגות מטה אל הבר כדי לשתות בירה צוננת של אלופים באויר הפתוח. 
עם הכוס ביד, אני מנסה לשמור על פאסון והולכת בעקמומיות נונשלנטית, אל עבר הספסל הראשון בחוץ. מתיישבת באנחת רווחה גדולה אל מול נוף מ-ד-ה-י-ם!
על הלילה אין מה לספר. נפלנו חלל עוד לפני שהוא הגיע.

שלושת הימים הבאים השתפרו בהדרגה איטית. החלטתי לזרום…ולקבל בכאב והבנה את כל היבלות, הותיקות והחדשות ולצעוד איתם יחד.
החוויה המיידית החזקה היא שאין שום דבר אחר חוץ מהדרך שנפרסת לכבוד הצעד הבא. 

הטיפוס ההררי התחלף בהליכה מישורית לצד נהר גדול ורחב, לגבעות ושדות מנוקדים באינסוף פרות וכבשים. אני פוסעת בביטחון, כמו מטאדור בזירת שוורים בין עדרי הבקר במעיל רוח בוהק בצבע ורוד-בזוקה…איך שהוא בחנות זה נראה היה יותר בכיוון של בורדו-חום… 

כשהולכים והולכים פוגשים אנשים. כולם מסבירי פנים, מתעניינים מאין ולאן ודי מתרשמים מהמרחק שגמענו וגם מזה שעוד לפנינו…
לצידנו צועד איש כבד ראייה שרואה רק צללים והולך כבר חמש שנים רק בשבילים רחבים. הוא מספר תוך כדי הליכה שקטה ובטוחה, על המרחקים הרבים שגמע פעם ועל כל הדרכים היפות הנסתרות וגם מדריך אותנו בביטחון מלא איך עלינו ללכת כדי להגיע ליעד הבא שלנו. 
אני אסכם את עצתו בשתי מילים לועזיות  - Big Mistake.
וגם אישה כבת 80, מעוררת השראה, עם עיניים מאירות וחיוך מלא טוב לב שהתאלמנה לפני מספר חודשים ומפיגה את בדידותה בעזרת זוג מקלות, תרמיל גב ומפת שבילים שהחליטה לחזור ולבקר במחוזות בהם נהגו היא ובעלה לטייל יחד, נוסעת לבדה בקראוון נפרדת ממנו ומהמקומות.
ובחור מנפאל, שלומד הנדסת בניין באנגליה תוך כדי עבודתו כמלצר במסעדה הודית וחולם לסיים ולהחליף את הצ׳יקן טיקה בגורדי שחקים ועוד הרבה מאוד חבורות של נערים ונערות שמנסים לסיים את ״משימות החסינות״ כדי לקבל את התעודה המיוחלת של הדוכס הקשיש מאדינבורו ועוד הרבה יותר מהם, קבוצות של הוריהם המודאגים העוקבים אחרי המסע של ילדיהם ואורבים להם בסתר כמו בלשים בצידי הדרך.
וגם אנחנו. 

זו הייתה חוויה חדשה ונעימה לשלוט בגוף, לצעוד ולהרגיש שכל מה שאני צריכה כרגע נמצא על הגב שלי, וגם שבסוף היום הארוך והמתיש נצליח להגיע לכפר קטן ולחדר קטן עם מקלחת חמה וסדינים לבנים מעומלנים.
ושאולי אפשר להמשיך ללכת עוד ועוד…

אבל חזרנו כמו מנצחים ניכנסנו בשערי העיירה השקטה מכריזים מיד על יום שבתון ביום שלישי לצורך שיקום ובניית שרירים פאסיבית.
ומאחר ולא קיבלתי תעודת כבוד מהדוכס פיליפ…וזה לא יפה בעליל… החלטתי להעניק לעצמי שי ראוי בדמותה של מכונת תפירה בצבע טורקיז מהפכני…
את השיעור הראשון קיבלתי מגברת הוט קוטור המקומית, מארי הצרפתייה שהגיעה מיד עם סט חוטי תפירה מקלישים וגם בישרה שזהו יום ההולדת שלה. הגיל שלה לדבריה, הוא אחד מהכפולות של שבע… דרור ממהר להחמיא וזורק את המספר 42, אני שותקת (כי אני מבינה שזה יותר בכיוון של 8 כפול 7…)
היה מקסים לקבל שיעור תפירה בניחוח צרפתי עם הרבה אנחות עונג בסגנון לואי דה פינס, בעיקר כשהצלחתי לשמור על קו התפר… או לבצע סיבוב מדוייק של הבד ב-90 מעלות. 
תפרתי כיסוי לכורסא בסגנון שק שינה.
אני מאוד מרוצה. 

חגגנו בארוחה טובה ואינטימית את חגיגות ״התפר הראשון״, פרידתנו הקרובה וגם את יום ההולדת בכפולות של שבע של מארי, הצרפתייה המקומית שעקרה לכאן מליאון לפני 18 שנים. 
דרור שלף מזכרונו הקודח את השיר ״המלאך מליאון״  שיר אהבה לאישה מסתורית מליאון, מקום מפגשם של שני נהרות גדולים, ששכחתי כרגע את שמם. 

סוף יום. סוף שבוע. דרור הלך לסשן מוסיקלי ב״נלסון״. אני נשארתי לצפות בסרטי טוטוריאל של מכונת תפירה, השחלת מחטים ותקלות אופייניות של תופרות מתחילות. החלטתי לעשות הפסקה כרגע עם ידידי ההודי מההרצאות על האושר עד אחרי שאלמד ריקמת זיגזג ורברס במכונה. 
יש סדרי עדיפויות בחיים…

… הזרזירים שהשתלטו כאן על העצים, בשבועיים האחרונים נטשו והותירו אחריהם דממה. 
גם אנחנו נעזוב בקרוב מאוד את הקרירות, השלווה והאור הרך שעולה לאט ויורד עוד יותר לאט.

סיגלית


 

Wirksworth 3 • על גנים נסתרים, נשים גלויות ואנשי התחנה


יש אנשים שלא זקוקים להרצאות של ידידי ההודי כדי להיות עליזים ומרוצים מעצמם. 
כזו היא ג׳ילי, עוזרת בית כפרייה, עבת רגליים שנוהגת במרצדס שחורה עם גג פתוח. 
ג׳ילי היא טיפוס של כאן ועכשיו, וגם כמה שיותר מהר. שעות העבודה שלה בניקיון בתים מתורגמות סימולטנית למספר שעות השמש וקרינת UV שהיא תקבל תמורתן בחופשה הקרובה בטנריף. 
החיים שלה פשוטים וקלים לתפעול כמו תכנית מהירה של ״כבס ולבש״ ואני לא צינית.

גם לספר ״הפלמינגו לא טפשון״ שהענקתי לה עם הקדשה מושקעת ומתוחכמת, היא התייחסה כאילו היה מגזין יוני 2017 של ״לאישה״. בערב, קצת אחרי שנפגשנו, שלחה לי הודעת טקסט ללא פסיקים ונקודות… שהיא הייתה רוצה מאוד להיראות כמו הציפור בעמוד 74… יענו ״הטווס״ אבל כרגע היא מרגישה יותר כמו בעמוד 34, ״החוחית״, שמצויירת כאומנת עם סינר, שביס ומטאטא… 
ג׳ילי היא אישה בגילי (חרוז…) ויש לה כבר נכדה בת 14! 
עדיין, נחמד מצידה שהיא טרחה לדפדף בכל עמודי הספר העברי, גם אם זה כדי לקבל השראה לבר רפאלי של הציפורים…

כן. יש לי עוד קצת ציפורים בראש… אבל כבר יותר בכיוון של היצ׳קוק… 
אני יושבת ועורכת את סרטי הוידיאו שהסרטתי את אבא שלי מקריא משירי הספר במרפסת האשדודית שלו, בשעת שקיעה. 
את הסרטים, בצירוף דף מהספר אני מעלה לפייסבוק תחת הכותרת: ״דקה של ציפור בשיר״, אני בעיקר מתלהבת מהסלוגן … למעשה, הערך היחידי של כל העבודה הזו היא מלאכת התיעוד בתוספת קטנה של הנאה מפוקפקת בעת ספירת קולות הלייקים, הלבבות, החיילים… ולפעמים גם דגלי גאווה…
בעודי יושבת שקועה עם האוזניות לראשי, מחזירה אחורה-קדימה שוב ושוב, ומוחקת את השיחות המיותרות וקולות הכיחכוח בין השירים, אני שמה לב איך במהלך כל ההקלטה אבא שלי חוזר ומבקש ממני מספר פעמים, בעדינות האופיינית לו, שאולי כדאי שאדליק גם את האור במרפסת, ואני כמו טמבלית, עונה לו בקשיחות של קרש, שהתאורה ממש ממש מצויינת לצילום, ושימשיך להקריא… רק עכשיו אני מבינה שהוא בכלל לא התכוון לתאורת הצילום, הוא פשוט לא ראה את הטקסט באור הסגלגל של השמש השוקעת… 
סליחה אבא. 
ולהיצ׳קוק 2… על שני עצים גדולים בחוץ יושבת כבר מספר ימים להקה ענקית של מאות זרזירים שמתעופפים בלהק וצווחים כל היום - מחזה מרהיב ורעשני - הסרטתי אותם. 

ועוד הצצה קטנה לטבע הבריטי המתורבת של ה״גנים הנסתרים״. 
״הגנים הנסתרים״ הוא אירוע שמתקיים מידי שנה, בשבת האחרונה של חודש יוני. 
בשיגרה הישראלית יהיה קשה מאוד למצוא אותי מבקרת באירועים מהסוג הזה, אבל בגלל שאנחנו בניכר ואף אחד לא רואה… וגם כי ב-wirksworth יצר המציצנות יותר נוח… אז יצאנו בשעת בוקר מאוחרת, כמו צמד שועלי שמשון, כשבידינו מפת סימון החצרות הפתוחות לקהל.  
דרור מאיץ בי להתארגן כדי שנספיק גם להגיע לקונצרט של התזמורת הסימפונית של הישוב שיתקיים ברחבת כנסיית סנט מרי, ממש לידינו ואשר חותם את קרנבל הגינות המקומי.
יצאנו. לבושים בלבוש חם מידי, כך הסתבר.
נחמד. דחלילים, פרחי עונה, צמחי תבלין, גמדי גינה, בריכות דגי זהב, גלי חום ושאר ירקות. 
יש גינות שמתהדרות בכך שהן זקוקות למעט תחזוקה, יש כאלה עם טרסות, ויש כאלה שגם מגדלות ומוכרות מרמלדה וקערות קרמיקה על הדרך. 
אנחנו שמים לב שבהרבה מהגינות, בפרט באלה של הבתים המושקעים, עומד בחצר בצורה נונשלאנטית, גם טלסקופ גדול ומהודר. כוכבים? ציפורים? שכנים?
אחרי שלל בוגונוויליות ומפלי מים מרגיעים, מבית היוצר של פנג שוואי, החלטנו שמיצינו את הטבע המתורבת ואת יצר המציצנות ושמנו פעמינו אל רחבת הכנסייה, שם סיימה את התארגנותה התזמורת הסימפונית של המקום. 
בין חברי התזמורת אני מזהה את בעל האטליז שהחליף את ירך החזיר בקשת כינור, ואת סוכנת הנדל״ן מתכוננת לסגור עיסקה עם חליל צד. 
כולם יושבים כמו עורבים שחורים וטובים, מחכים לאות הפתיחה של שרביט המאסטרו העומד על ארגז ירקות. ביקור התזמורת.
פעם יכולתי לדקלם את כל הכלים המשתתפים כולל את סדר הישיבה שלהם בתזמורת. 
מורשת משיעורי העשרה במוזיקה שהעניק ארנון, המורה הרציני והקפדן, בלימודי בירושלים. עכשיו כבר לא.
ישבנו על הדשא, נשענים על קברי צדיקים מהמאה ה-15 הפזורים ברחבת הכנסייה, מאזינים ליצירות פופ קלאסיות של היידן ומוצארט כשנאדין, מלכת הגנרטורים מהגבעה, התקשרה והזמינה אותנו לבלות איתה את שעות האור האחרונות של הערב, אצלה בחווה על כוס יין אדום או לבן, מה שנעדיף. והתעקשה שנחליט כבר עכשיו. 
כאות התרסה אמרתי אדום.

נאדין, אישה גבוהה ויפה בשלהי שנות השישים שלה, טרם השתחררה מהמניירות של מלכת הכיתה, חיה לבד בחווה ענקית על אחת הגבעות באיזור. 
היא שנונה מאוד, יודעת לצחוק על עצמה ואוהבת לתאר בחן את התקפי האו.סי.די שלה וגם את מספר החדרים הרב שבבעלותה. 
אנחנו צועדים בעקבותיה לעבר מרפסת השמש המערבית הצופה לנוף ירוק ירוק, ולא של השכן… 
אני מרגישה תחושת מחנק קלה, כמו כשאני צועדת באולמות המסובכים של איקיאה. שטיחים מקיר לקיר בהירים ורכים, עליהם עוד שטיחים בעבודת יד, ריהוט מעץ כבד והמדפים עמוסים באוספים של פילים, תמונות משפחה וערב רב של פריטים אקזוטים שהביאה ממסעותיה בזמן שסיפקה גנרטורים לכל צבאות העולם.  
גם היא, כמו גנרטור משובח, ממשיכה לספק במלוא המרץ תמיכה לילדיה, נכדיה, שכניה וחבריה. מפחדת לעצור ולנוח.
היין האדום משובח. השמש שולחת קרניים חמות דרך קירות הזכוכית. נאדין מדברת אינסופי בקול סופרן עדין ודק. עכשיו כבר עברה לתאר לפרטי פרטים ניתוח מסובך שעבר החבר שלה, ואיך הוציאו וסידרו לו מחדש בבטן את כל האיברים… אני במקביל מתחילה להתאזן ולסדר גם לעצמי את האיברים לתנוחת שכיבה קלה.
דרור נאנח במקומות הנכונים ומקשיב ל״אנטומיה של נאדין״. בזמן שהיא עוברת לתיאור פלסטי פתולוגי של מערכת ההזנה...הוא מכווץ את המצח, מתפרץ לדבריה ושואל אם יש לה גיטרה בבית.  ברור שיש. יש כאן הכל…. 
ללא הקדמות הוא פותח בשיר שכתב בחודש האחרון ״Bound for Glory״ אשר נכון לכתיבת שורות אל מסתמן כפס הקול המלווה את הנסיעה הזו. 
נאדין מתרגשת ומוחה דמעה. אחר כך, כמו ליידי אמיתית פונה אלי בשקט ואומרת, שלאחרונה החליפה את סט האיפור שלה וזה גורם לה לפעמים לדמוע. 
נאדין.

בלילה, אחרי יום עמוס רגשית, אני מחליטה להירדם לקולו הנעים של ידידי ההודי, שלא מכזיב ותמיד מחכה לי מוכן במחשב, נמרץ וחיובי. נושא ההרצאה הפעם הוא הערכת מידת השליטה שלנו -  גבוהה, נמוכה או במידה. בתנועות גמלוניות אני ממלאה את השאלון הממוחשב וממתינה לציון שיתן לי מאהטמה… אוקיי. הבנתי. אני מבטיחה להשתפר.
אני די אוהבת סקרים ושאלונים, אפילו אם הם על דפוסי קניית השמפו או מרכך הכביסה. 
דרך השאלות השטחיות שמסודרות בסולם הפסיכולוגי המעמיק של ״מסכים - לגמרי לא - ומסכים בהחלט,  אני לומדת להבין את נפתולי נפשי, מה מניע אותי ולמה אני לעזאזאל אני קונה שמפו לשיער מסולסל, צבוע מתפצל והרוס… הילדים שלי יודעים את התשובה לשאלה הזו. ואם הם טורחים לקרוא את מה שכתבתי והגיעו לשלב הזה, אז הם בטח מהנהנים וצוחקים. 
ואם לא… אז הפסידו הזדמנות לצחוק עלי…

לקולם הצווחני של להקת הזרזירים אנחנו מתעוררים לבוקר יום שני אותו אנחנו מחליטים להקדיש לסידורים קלים עד בינוניים.
לקנות לוחות קאפה דביקות לתערוכה ממחסן גדול בעיר כלשהיא, מתקופת המהפכה התעשייתית שנותרה במהפכה… ועוד מנהלות קטנות שעושים בערים גדולות.
בדרך הנוף משתנה, מזג האויר נעשה עכור ואפרורי וגם עוברי האורח נראים כולם כאילו הודחו מבית ״האח הגדול״. 
בכביש המהיר, לצד המשאיות הענקיות, אני הופכת שוב ומתלבטת ביני לבין עצמי, האם להאריך את השהות כאן בעוד שבוע ולצאת לטיול רגלי אתגרי של מספר ימים עם דרור ואיתני הטבע…או לטוס חזרה לחום, ל-70% לחות, למדוזות הארסיות ולילדי האהובים זבי החוטם…ומתקשה לקבל החלטה… 
דרור מבקש שאפסיק לחשוב, כי אחרת הוא יוציא לי את הבטריה מהראש…הדימוי מצחיק אותי ואני מחליטה שלא להחליט כרגע. בערב בנחת אתייעץ עם ההודי…

כשחזרנו עייפים ורק קצת מרוצים, דרור היה נחוש לשנות את מצב הרוח הסגרירי והציע שתי פעיליות, הראשונה, ללכת מיד למצפה הכוכבים בראש הגבעה כדי לצפות בצבעי השקיעה המדהימה. 
וגם להתקשר למארי שתקפוץ אלינו לביקור. 
מארי, צרפתייה שמתגוררת כאן כ-15 שנה, חזרה לפני כמה ימים מביקור מולדת בליאון. 
מיד כשירדנו מהגבעה התקשרתי אליה. תוך מספר דקות היא הופיעה אצלנו בדלת, לבושה כמו שרק צרפתייה יכולה להתלבש. מכנסיים מפוספסות, נעליים בצבע טורקיז וחולצה ירוקה, ופתחה מיד בצעקות צרפתיות של שמחה וצהלה, כשהיא שולחת ידיים ורגליים לכל עבר. 
התחבקנו. התנשקנו. דיברנו. צחקנו, שתינו, אכלנו ושרנו.
אחרי שני בקבוקי יין, ערימות של קרקרים, גבינות עתירות שומן ושנסון צרפתי אחד - היא חלקה איתנו את חייה וגם את כל הסודות האפלים של המקום… אבל בעיקר הביאה איתה שיק צרפתי, קלילות ומצב רוח טוב.
טלפון לאל על - טיסה 312 לוטון-תל אביב נדחית בשבוע. 
עכשיו כבר קל יותר. גם הנהיגה הופכת לקלה יותר. ההילוכים אפילו מהנים ואפשר לומר שאני כברממש נוהגת בחופשיות, בביטחון ובשתי הידיים עדיין רק בדרכים הכפריות. השלב הבא הוא השתלבות בכביש המהיר. 
לאור ההתקדמות המסחררת יש סיכוי סביר שבחזרה לישראל אטיס גם את המטוס…

אבל לפני המטוס - רכבת.
היום החלטנו לנסות את הרכבת שנוסעת על פסים שהוקמו בשנת 1867. 
זו רכבת מקומית ששימשה פעם להובלת מחצבים. נסענו סתם, מרחק של כ-18 ק״מ מכאן לשם, ואחר כך משם לכאן. 
מסתבר שלרכבת יש קרון אחד בלבד שנוסע… הנוסעים כולם מבית היוצר של שרלוק הולמס ואנחנו. 
בדרך, נהג הקטר עצר את הקרון והודיע שעלינו להמתין מספר דקות, כי יש כבשים טועות על המסילה. אחר כך, הכרטיסן שהיה רפה שכל, או שסתם נודניק… עבר בין ששת הנוסעים עם מיקטורן שחור, כובע, סיכה מוזהבת ותיק עור, בדק וחורר את כרטיסי הלונה פארק, אחר כך גם ספר אותנו עם מכשיר שנראה כמו מצלמת גו-פרו ולבסוף גם עבר ושאל איך אנחנו מרגישים היום…  
למען האמת, אנחנו - מרגישה רע. הרכבת רועשת, קופצת ונעה לכל הכיוונים.
בדרך חזרה, הנהג פנה אל הנוסעים והציע למי שמעוניין, לעבור ולשבת לידו. 
דרור נפרד ממני לשלום וצעד כמו קורקבן גאה אל עבר הקוקפיט.

אז עכשיו, כשהתוכניות מעט השתנו. אנחנו נצא מחר לפגרה קטנה מהפגרה הגדולה. 
אני משתפת בעובדות היבשות: החל ממחר, במשך 4 ימים, טיול רגלי ב-Peak District, שזה אומר הרבה פיקים, כולל פיק ברכיים, תיק גב קטן, סט אחד של בגדים להחלפה, ממוצע של כ-15 ק״מ ביום… אימאל׳ה…

היה לי נעים. מקווה שגם לכם.
להתראות.
סיגלית

מצורף וידאו חמוד של מארי שרה שנסון... וגם של להקת זרזירים שורקים.

מארי שרה שנסון

להק זרזירים


 

Wirksworth 2 • על צ׳אריטי לחתולים ו-60 לוחות מצייצים

יום שישי. לילה. קר ומאוחר. אני מוסיפה לכתוב ומעדכנת גם את אירועי השעות האחרונות מארגנת ואורזת את האותיות הסופיות והתמונות למשלוח. סיכום של שבוע מהנה שהסתיים ממש עכשיו בפסטיבל מוסיקה, במרחק של כחצי שעה מכאן. הבמה והמופעים התקיימו בתוך אוהל גדול, כשבחוץ בוערת מדורת עצים ע-נ-קית. 
ההופעה של דרור בפסטיבל הייתה טובה מאוד והוא הסתובב נרגש בין אוהדיו בחולצת הקאובוי השחורה, עם ההדפס המפורסם של דרור מילר על גב החולצה - ״ויסלוה שימבורסקה״, המשוררת הפולניה שזכתה בפרס נובל. 
גם אני זכיתי...לא בפרס נובל...אבל זכיתי לחוש עדנה קטנה ומספקת, כשקיבלתי ליד המדורה החמה הצעה מחמיאה מפאם, חברת צוות מארגני פסטיבל אומנות גדול, שמתקיים כאן מידי שנה בחודש ספטמבר, הזמנה להשתתף בפאנל של אומנים מדיסציפלינות שונות ולהציג כל נושא, עבודה או תהליך שאבחר וקשור לאומנות שלי. 
הסכמתי טנטאטיבית ופוזיטיבית.
נעים להרגיש שהעיסוק שלי באומנות מתחיל להתפתח ולתפוס כיוון. תחושת סיפוק והכרה היא תחושה נעימה.

ובהמשך להמלצותיו של החבר ההודי שלי, מהקורס על האושר - שאמר כי כדי להגדיל את תחושת הסיפוק, עלינו ללמוד להודות גם על הדברים הטובים. אז הנני מודה לעצמי שהיה לי האומץ לעזוב את הניאונים, המשרד והמשרה המפנקת לטובת עיסוקים אחרים המסבים לי הנאה אמיתית, וגם מודה על האפשרות להיות אדון לזמן שלי.

אבל לפני כל חג ההודיה הזה…
הייתי מאוד שמחה וגם אסירת תודה...להתגבר קודם כל על פחד הנהיגה בצד שמאל. 
למעשה פתחתי את השבוע בהצהרה שזהו! הפעם אני מנסה להתגבר על עריצות הימין ועוברת צד, אף על פי שמדובר ברכב בעל תיבת הילוכים ידנית ובכבישים צרים מאוד ומפותלים.
דרור בתפקיד מורה הנהיגה, מזהיר אותי לשמור על השמאל וגם על המהירות המותרת.
לאחר כמה נסיעות קצרות, נראה לי שהאתגר האמיתי, טמון ברצף של בעיות קטנות ותמימות, שצצות דווקא בתוך המרחב האינטימי הפנימי הרכב.
הראשונה, היא הפעלת תיבת ההילוכים הידנית, שלא נחשפתי לה מאז ימי הזוהר שלי בהייטק, אי שם בשנת באג 2000 והנמצאת כעת לשמאלי… 
האינסטינקטים עדיין פעילים, אבל רק על יד צד ימין. וככה יוצא שאני מושיטה לחלל את יד ימין בתנועות שחייה של כלב. חלון נפתח. חלון נסגר. 
עוד ניסיון…עכשיו עם יד שמאל, לפחות אף אחד לא מצפצף מאחורה. 
לוקחת אויר. מכניסה לראשון. הרכב משתעל. אני בהילוך רביעי??

בעייה שנייה, קשורה לשדה הראייה. הכיסא שלצד הנהג נגוז ונעלם מהשדה, ואיתו גם ההרגל להעיף מבט קל במראה, המדרכה, הולכי הרגל והעשבייה שלצד הדרך. אני בתחושה שאני יושבת בקלנועית. דרור מרגיש חוסר ביטחון מסויים, וללא מילים מצמצם את נוכחותו, מתכווץ ומתקרב למרכז הרכב, תוך שהוא מזהיר אותי שאני עולה על המדרכה וקוצצת את השיחים. אוקיי.
וגם… אני מתקשה לאזן את המרחקים של רגל ימין ושמאל מהדוושות.       
לדוושת הקלאצ׳ המרחק נראה טוב אבל אז זה מרגיש קרוב מידי לברקס ולגז… אורכים שונים לכל רגל, היו פותרים את הבעייה.
אבל זה משתפר במהירות (המותרת). עוד לא העזתי לנהוג לבד, אבל אני מרגישה שזה יקרה בקרוב מאוד… אני פשוט אכנס ואסע, בלי הכנה נפשית.

יום שלישי, יום שטוף שמש הוא גם יום חג, יום השוק המקומי. דוכני אוכל, ירקות, בשר, מאפים וריבות נפרסים במרכז העיירה. גם אנחנו מתעוררים חגיגיים ומחליטים לפתוח את הבוקר בבית הקפה ״מרסייה״ המשקיף על השוק, מביטים בקונים המנומנמים שמגיעים בעצלתיים אוחזים תיקי בד וסלים קטנים.
אנחנו קונים לחם רך מאוד מבפנים וקשה כמו זכוכית משוריינת מבחוץ וגם חריץ גבינה. 
דרור מעיף מבט בטלפון ומצהיר בנחישות שיש לו כמה חתיכות קוד שהוא צריך לכתוב ולשגר. 
אני לא מציצה בטלפון ומצהירה שטרם התבשל בי הרעיון מה לעשות עם ערימות הציורים של הציפורים ולכן אני ממשיכה בשיטוט שלי. אנחנו נפרדים כידידים.

השיטוט השגרתי שלי מתחיל בדרך כלל בחנויות הצ׳אריטי. 
יש פה שתיים לפחות, אבל אני מעדיפה לבזבז את מטבעות הפני הרבים שדרור מפזר בכל פינה בבית, דווקא בחנות הצ׳אריטי של החתולים. ככה אני קוראת לה, כי הכנסותיה הן קודש לחתולים…  
וגם בגלל שבאמת יש בה מציאות מעניינות, ובפרוטות.
וגם אולי... אי שם בתת מודע שלי … לזכר ״תש״??… החתולה הידועה לשמצה שלנו… שלדאבוני לא שרדה את המעבר משוהם לשדרות ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, יום אחד בלבד לאחר המעבר. 
מי יודע… אולי החליפה את שמה והיא חיה עכשיו חיים חדשים ברחובות רצועת עזה…
בכל אופן, יהי זכרה ברוך.

בחנות החתולים החפצים מסודרים גם לפי נושאים וגם לפי צבעים.
בסל הקניות שלי, חפצים שונים ומיותרים. סינור של אומנת עם כיס ענק שנסגר עם כפתורים בצידי הגוף, מפיות קטנות רקומות בסביונים, חבל מעוצב עם סיומת פונפון ששייך לוילון ויקטוריאני, מסגרת קטנה מוזהבת לתמונה, שעל הקירות הגבוהים והגדולים של יפו תיראה מגוחכת, אבל לא אכפת לי.
אני מניחה את החפצים על הדלפק וממשיכה לפשפש בסלסלות ובמדפים. 

ליד הקופה עומדת לבושה בחליפה צהבהבה-לימונית, נציגת ויצ״ו העולמית החתולית. היא שולחת לעברי מבט מסוקרן וחשדני מבעד לתחתית המשקפיים. אני מתקרבת אליה עם שאר החפצים ומחייכת בנימוס. בחיתוך דיבור של שופטת בית המשפט העליון היא מבררת האם סיימתי. אני סוחבת במהירות עוד פסלון של קיפוד, מתקרבת לקופה ומודה באשמה.
גברת ויצ״ו מחייכת אלי בחזרה וניגשת למימוש הטרנזקציה הכספית בהתרגשות והססנות מרובה, המתחילה בכיווץ הצוואר וממשיכה בתנועות ידיים היסטריות-מהירות. 
היא פותחת וסוגרת לפחות שלוש מגירות ושתי ארוניות, מזיזה את כל החפצים המיותרים שעל הדלפק הצידה, עורמת את כל השטויות שקניתי לערימה נפרדת, וכמו אחות חדר ניתוח, מניחה מספריים, עט ודף עמוס עמודות לעייפה.
אחר כך היא הופכת ומחטטת בכל פריט עד שמתגלה החוט הקטן-המדובלל הנושא את תווית המחיר. 
שולפת את מדבקת המחיר ומניחה אותה בדיוק בטור ובשורה שהוקצו לכך בדף הנהלת החשבונות הידנית. דף שיעבור בעתיד ביקורת של כל חתולי הצמרת. 
בזמן שהיא רוכנת לתקתק את הסכום אל תוך הקופה הרושמת, אני מביטה ומתרשמת מהתסרוקת המוקפדת ומכמות הספריי הנדיבה שמחזיקה בגאון את רעמת השיער הזהובה-לבנה שלה, תסרוקת מאפה של חלת-שבת. 
נזכרתי שגם אמא שלי בצעירותה נהגה לחזור מהמספרה בכל יום שישי עם עוגה ביד וחלה על הראש. אני לא זוכרת איך כל הקונסטרוקציה הזו עוברת את הלילה ואת השינה… רשת על השיער? 
ואז בתחושת הקלה וניצחון, היא לוחצת בתנועה מהירה על כפתור ה-Enter וזזה לקול פתיחת הקופה בהפתעה, סופקת כפיים… הצלחנו!

אמנם הסיבוב שלי די קבוע, אבל בדרך חזרה אני מנסה לגוון ולחזור דרך שבילים חדשים או סמטאות העוקפות עלייה תלולה. כולן מובילים אל לקוטג׳ שנמצא בסמוך לכנסיית סנט מארי. 
לפני סיום השיטוט, אני שמה פעמי אל עבר ספסל עץ קטן שהוקדש לג׳יליאן היקר. 
בצעדים זהירים אני מתיישבת, נמנעת מלגעת בסירפדים הרבים, שנראים כמו עשבים תמימים אבל הם סירפדים אכזריים.
הספסל נמצא לצד מסילת הרכבת הישנה. כל קרון הוא מתקופה אחרת ונראה שונה.
הרכבת מתופעלת על ידי מתנדבים, זו לא רכבת מסחרית ופעילה רק לסירוגין, בעיקר בחודשי הקיץ. העיירה נמצאת בתחנה הראשונה שלה. יש לה מסלול קצר וייצוגי של כ-45 דקות שעובר לאורך עיירות קטנות ב-Peak District. החלטנו שננסה לעלות עליה בשבוע הקרוב.

על הספסל אני רוקמת תוכניות, מנסה לחשוב מה אציג בתערוכת האומנות בספטמבר. 
לא ברור לי מה ומי לצייר, ומאיזה כיוון ״לתקוף״ את הפסטורליה האומנותית של העיירה. 
מדובר במפגן רחב של אומנות מכל הסוגים. בתקופת הפסטיבל שוטפים את העיירה אלפי אנשים לראות ולקנות אומנות שמוצגת בחללים פומביים וגם בבתים פתוחים. 
נראה… 

בלילה שקדם ליום הכי ארוך בשנה נשארתי ערה כל הלילה וככה יצא שויתרתי על מעט שעות השינה שהלילה הכי קצר הציע לי…לעומת זאת הרווחתי סינתיזה של צבעי שקיעה וזריחה ואור כחול יפהפה שהאיר את גגות וארובות הבתים כמו בתוך חלום.
הבטתי למעלה, מהופנטת מצבע השמים ואז גם הבנתי בדיוק מה אני הולכת לעשות עם שני הקלסרים העמוסים באיורים וסקיצות של הציפורים. 
החלטתי לגזור את כל הציפורים כולל ציורי הלוואי שלהן, לארגן ולהדביק אותן על דפים חדשים כשכל אחד מהם יהיה סוג של יצירה בפני עצמה. 
בזמן שאני הוזה, חוזה ומתכננת את צעדי ואפרופו חתולים… נכנס בצעדים קטנים אל המטבח חתול ג׳ינג׳י שמן וגדול, חתול צ׳יישר, עשה סיבוב ניצחון כשהזנב שלו מורם ביהירות מעלה ויצא באדישות עוד לפני שהספקתי לנבוח עליו… מיד כשיצא, פרסתי את כל הדפים ובמשך שלושה ימים הכנתי כ-60 לוחות (דפים) עם כל חומר הגלם שהיה ברשותי מהפלמינגו ועד לזרזיר האחרון. 
אני מרוצה שעשיתי עם זה משהו. לא מעוניינת יותר לאגור עבודות.

מאז שאני ביפו אני נוהגת להסתובב בשוק הפישפשים בשעות הבוקר המוקדמות, כשרק מגיעים המובילים עם תכולות של בתים. אני מביטה איך הם שופכים ערימות בגדים, מזכרות, אלבומים משפחתיים, תמונות וציורים. חיים שלמים של אנשים נשפכים לערימה על הרצפה. ״כל פריט חמש שקל״...
אחרי מספר פעמים שחזיתי באירוע כזה קיבלתי החלטה, שאני לא מעוניינת יותר לאגור עבודות ומציירת רק למטרת נתינה/מכירה/שימוש/עניין ראוי
אני לא מעוניינת שהחיים שלי יתגוללו על שטיח, אפילו אם הוא אפגני מקורי… ולכן שמתי לעצמי מטרה להיות מינימליסטית בצריכה ולא לאסוף שום דבר מיותר…חוץ מקיפוד, חבל ויקטוריאני וסינור…

ביום רביעי קמנו למזג אויר מושלם ביותר. טמפרטורה מדהימה ומדוייקת והתחושה היא כאילו האויר עשוי סאטן או משי...מה שיותר שווה…
את הערב קינחנו עם קארול ובעלה פול, ארכיטקט שמתכנן שטחי מסחר. 
הם גרים בישוב סמוך, Bole Hill, בבית במרום גבעה שמשקיפה על כל העמק, בו שוכנת גם Wirkworth. 
מצאנו אותם במטבח כמו בסצינה מסרט צרפתי, רק אנגלי… עומדים שניהם אבודים משהו…קארול עם ספר בישול פתוח בעמוד של עוף בסגנון לבנוני, או סורי או קווקזי, משהו אוריינטאלי…ופול נאבק בכרעיים על מחבת. 
אנחנו הלבנטינים, הבאנו איתנו מגש תפ״א פיקנטים וסלט בסגנון החופשי של דרור, שכולל שלל פירות, ירקות וערימות של שום טרי. הם טרפו את זה. 
שתינו יין, והרבה. שוחחנו על דא והא וגם על ההבדלים בין פה לשם.
ערב נחמד ונעים.
אחר כך דרור הלך עם קארול לנגן ב״נלסון״ ואני המשכתי לגזור ולהדביק, לגזור ולשמור.

מידי פעם אני מצטרפת להליכות ארוכות עם דרור, לא ארוכות מידי, אבל מספיק אתגריות כדי לפתח שרירים של ״הרועה הקטנה מהגיא״. יש כאן עליות מאוד תלולות. 
אנחנו מטפסים ושותקים. 
בשיפוע של 70 מעלות, אני לא מסוגלת להוציא הגה. מתרכזת בצעד הבא ובהסדרת הנשימה. 
הטבע יפה. הכל ירוק ופורח. 
בהליכה במישור, כשהגוף כבר חם והשרירים רכים, אנחנו נעשים פילוסופים. 
דרור אומר שהכאוס הוא זה שמנהל את העולם וכל השאר הוא רק ניסיון שלנו להסביר את זה לעצמינו. 
הגענו. אני נכנסת, מורידה נעליים, פושטת רגליים, משחררת את הזרתות הדואבות ומסכימה בהחלט.
כאוס וזרת מנהלים את העולם.

שבוע טוב, סיגלית
 

Wirksworth 1 • על פלמינגו, מיגרנה, אושר וראמדאן בריטי

את הסמטאות והשדרה הרועשת של יפו על תושביה הישרים והעקומים החלפנו לשבועיים הקרובים בסמטאות האנגליות של Wirksworth ואני מהלכת בהם ומחפשת את הקו המנחה המחבר בין שני הקצוות ודי מהר מבינה, שאין אחד כזה מלבד העובדה שאני נמצאת עכשיו פה עם דרור ולפני כמה ימים הייתי שם. גיאוגרפיה.

הקוטג׳ הקטן, בדיוק כמו שעזבתי אותו לפני כארבעה חודשים ו-40 ומשהו ציפורים…רק השבילים אליו נעשו צרים יותר בגלל הצמחייה שהתעבתה וגדלה, מטפסת כמו גנב על החומות. צמחי התבלין ששתלנו בחורף גדלו כל כך מהר ולצידם הסתננו גם סירפדים אכזריים. גולת הכותרת היא ללא ספק - הפטרוזיליה. טרייה, דשנה ובכמות מכובדת לשיווק סיטונאי. ניסיתי כמה פעמים לשתול פטרוזיליה בארץ, תמיד יצאו לי ממנה רק פרחים…

אז עזבנו את צום הראמדאן, המואזין, החאפלות של פתיחת הצום מידי ערב ופסטיבלי ההשקות של ״הפלמינגו לא טפשון״, לטובת חגיגות ״יום האב״. בפעם הקודמת, בחודש פברואר, חגגו כאן את ״יום האם״. כל הסימטריה המיגדרית הזו של ״יום האב״ עם ״יום האם״ מעייפת…
בחלונות הראווה של חנויות הבוטיק הקטנות החליפו את לבבות השושנים, הצעיפים הדקיקים וקופסאות האיפור במכשירי ניווט ומדידה אקזוטים, ספרי מסע וקופסאות עץ מהודרות ובעיקר מיותרות, כאילו שבכל אבא תמים מסתתר לו רובינזון קרוזו קטן ומסוקס. שיהיה.

בבוקר, מתוך הקוטג׳ הקטן, מיד לאחר ארוחת בוקר קטנה מנחמת ומשקמת (ואני אפרט בהמשך את עניין השיקום) שמענו צלילים חזקים של תופי תזמורת לכת, בקצב טם-טם אפריקאי. ללא היסוס, עזבנו מיד את תה הצמחים המשקם, טרקנו את הדלת, כאן לא חייבים לנעול... ופנינו בצעדי מארש לכיוון ממנו בוקעים הקולות. שם, ברחבת הכנסייה, קבוצה של פנסיונרים גרמנים בלבוש מסורתי, רוקדים במעגל. הנשים לבושות כמו היידי בת ההרים והגברים כמו פטר רק בלי הזאב, וכולם בן-בת, בת-בן, רוקדים בזוגות את ריקוד ה״מוריס״. לצידם נגני אקורדיונים קטנטנים מעץ ועוד מספר מתופפים. בצד עמדה קבוצה של צעירים לבושים בגדים וכובעים שחורים, לרגליהם קשורים פעמונים רעשניים, הפנים שלהם צבועים בצבע כחול גותי ועליהם ציורי פנים יפים יפים וכולם אוחזים במקלות.
קבוצת הצעירים חיכתה שפטר והיידי יסיימו את חלקם בריקוד ואז יצאו גם הם בריקוד וודו כזה, תוך כדי שהם מכים בתנועות מלחמה עם המקלות לקול רעמת התופים. 
יפה! בוקר טוב גם לכם!

שאלנו את אחת הרקדניות הכחולות מה פשר צביעת הפנים והיא סיפרה שפעם היה נהוג להשתתף בלהקת רקדנים כעבודה נוספת, ולכן הרקדנים היו מתאפרים כדי להסוות את זהותם מפני בעלי הבית, המעסיקים אותם.

וכדי שאתחיל וגם אסיים…אז בעניין השיקום…
אתמול אחר הצהריים, דרור לבש את מכנסי ה״דקטלון״ המשובחים שקנה, בעלי 17 רוכסנים שבן רגע הופכים ממכנסיים ארוכים לקצרים, לקצרים יותר, ויש לי הרגשה שבתנאים מסויימים גם לחצאית… ויצא להליכה שגרתית אל הגבעות סביב, תוך שהוא מצהיר בשמחה והפקרות אופיינית, שהוא יוצא לטבע כמו שהוא, נטוראל, לא לוקח טלפון וגם לא ארנק וללא שום אביזר מודרני, טרק את הדלת אחריו ויצא. 

אני לעומתו, נשארתי בקוטג׳ עם שלל פלאי טכנולוגיה, שני מחשבי מק-פרו, שני אייפון 7, שני זוגות מפתחות, קלסר אחד של ציורי ציפורים שאני שוקלת מה לעשות איתם ורצון עז ״לעשות לביתי״… לא ברור מה בדיוק… כי לדאבוני, לא הצלחתי להגיע לזה… 

לפתע הרגשתי איך מזדחל אלי בשקט ובבטחה כאב הראש הכי גדול שהכרתי בחיי. כאב ראש עצום, מפלצתי ובלתי ניתן לשליטה, פטישים דופקים לי מתוך הראש החוצה ומלגזות וטרקטורים מלווים אותם. זה היה אכזרי! רצון עז לצאת מהגוף ולברוח. ובהמשך לפסטיבל הפירוטכני שהלם בראשי, נוספו גם בחילה איומה שסירבה להתפנות לי מהגוף… ובגלל שאנחנו בחוויה פסטורלית בגדול…אז ברקע התנהל החוג של מפעילי פעמונים בכנסייה והם צילצלו וצילצלו ללא הרף, לפי החשבון שלי הם הגיעו כבר לשעה 38…
בקיצור - לא היה לי כדור לשיכוך הכאב, לא אדוויל ולא 16 מ״מ… החנויות כבר סגורות וגם לא הרגשתי שאני מסוגלת להוציא הברה מסודרת מהפה למעט אנחת כאב… 
בשארית כוחותי, קיבלתי החלטה אמיצה לאבד צלם אנוש ולהרים ידיים, עדיין בכבוד ולצלילי הפעמונים של פרחי כמורה למתחילים … 
ואז בשלב מסויים של שעות הערב המאוחרות, נשמעה דלת נפתחת וקולות צהלה. דרור חזר. מזיע, אנרגטי, מרוצה ובעיקר אדיש לדרמת הרקוויאם שמתחוללת בחדר השינה. די מהר הוא השיג לי שלל כדורים, תה מהביל, אסלה להקאה ומסז׳ וטיפל בי במסירות עד שנרדמתי (או התעלפתי)…
אחר כך העברנו ערב שקט ורגוע בבית, אני כמו מי שראה שד, ודרור מנגן ושר על גיטרת המרטין היקרה החדשה והאיכותית שלו.
בבוקר קמתי חדשה ורעננה. איזה כייף.

זהו! הייתי חייבת לחלוק את זה, זה היה חלק משמעותי בקבלת הפנים שלי כאן…ומעכשיו יכול להיות רק טוב יותר…

הצעדים שלנו כאן קטנים. הכל במרחק נגיעה. בערב צעדנו חמישה צעדים אל הפאב המקומי הקטן. שם חיכו לפגוש אותנו פיל (Phil) ואשתו פאם.
פיל איש שמח ומסביר פנים, עטור שיער וזקן ארוכים, לבנים ופרועים ובעל אנרגיות שיחה מרשימות. הוא  יכול לדבר עד אין סוף ועל כל נושא בפרט אם זה קשור להסטוריה ולפולקלור של היישוב.
אי אפשר להגיד את אותו דבר על אשתו פאם, היא נמצאת באיזור חיוג שונה לגמרי… במהלך השיחה איתה ליווה אותי חוסר ביטחון קיומי. 
לא הצלחתי לפרש את ההפסקות שנוצרו בשיחה והאם אני היא זו שצריכה להגיד עכשיו משהו? או שאולי זה התור שלה עכשיו לדבר?? 
כמו כשקורה כשנלחץ לפעמים הטלפון ושומעים ״הלו״ מהצד השני, אבל לא ברור בכלל, מי התקשר למי… 
בכל אופן, יאמר לזכותה, שהיא הביעה עניין וסקרנות גדולה בספר ״הפלמינגו לא טפשון״ והתעקשה שנעבור על כל עמוד כדי להבין מי זו הציפור, מה תכונותיה ולמה ציירתי את מה שציירתי - מה שדרש ממני לתרגם את עיקרי השיר ואת שם הציפור באנגלית (הכינותי מראש) ואז לחכות שהיא תעבד את המידע… 

כן, אפשר להגיד שהפלמינגו עף לממלכה הבריטית ואפילו קיבל תואר של כבוד. מסתבר שלא מעט מהמקומיים ידעו וציפו לבואי עם הספר, בעיקר בגלל שדרור סיפר להם בביקור האחרון שלו, שאנחנו רגע לפני הוצאתו ועשה שירות יאה בבניית ציפיות. וגם, רובם כאן בכפר חובבי ציפורים. למעשה התעוררה דרישה מסויימת לתרגם את השירים לאנגלית… אני מחייכת ומתפתלת לאחור… קצת כמו הפלמינגו כשהוא ישן… 

עכשיו מכאן, אני די מתגעגעת לתחושת שיכרון היצירה שליווה אותי בחודשים האחרונים, להתקף המאניה שהיה לי בכל הנוגע לאיור הספר, ההתמסרות להסתחרר ולעוף בתוך שטף של כנפיים, טפרים, מקורים ונוצות.שהתחיל למעשה כאן, בחדר קטן ושקט בממלכה הבריטית והסתיים במרפסת הרועשת של יפו. מבוקר עד ליל, לאור פרוז׳קטור של 1,000 וואט, לומדת, מציירת, מייבשת, סורקת ועורכת דף דף - 80 עמודים. 

בשעות הערב, הייתי יוצאת להפסקה קלה, שולחת הודעה לחברה היפואית שלי, נפגשות בשדרה פינת מיכלאנג׳לו ויחד משוטטות ברחובות תוך כדי שאנחנו מנסות להבין ולפתור את כל הבעיות בעולם, בשורטס ונעלי אצבע. 
מידי ערב הייתי מראה לה בטלפון את הציפורים החדשות שנחתו על הדף , מספרת על תוכניותי למחר ומקשיבה בנחת לדעתה. ככה גם נולד שם הספר, בין רחוב שבטי ישראל לשדרות ירושלים. וזה היה כייף, להיות טוטאלית ביצירה.
תודה רחל.

מה שמזכיר לי קורס שהקשבתי לו און-ליין דרך coursera על ה״אושר״ (A Life of Happiness and Fulfillment). 
את הקורס העביר איזה איצ׳קדנה הודי, מאוניברסיטת הודו לעסקים. ההודי טוען שיש שלושה רכיבים לאושר, וזה הסבר ממש על קצה מזלג קטן של עוגה:
להיות נאהב, אוטונומיה ומאסטרינג - הכוונה היא לשליטה ומומחיות בתחום שנובעת מאימון והשקעה אמיתית של זמן בכל נושא שהוא. שליטה של לפחות 10,000 שעות שזה כ-10 שנים, כי רק אז מצליחים באמת להיות ב-zone. 
המיקוד הזה הוא כמו חוויה של ריקוד ומלווה בסיפוק אישי אמיתי, שאינו נובע מתחרות או מהשוואה, אלא מהתפתחות אישית וצמיחה. 
נסו ותהנו. אני כבר בדרך… עברתי כעשירית…

הקיץ גם כאן. חם. 30 מעלות, בלי ים ובלי מזגן… הכל פורח, צבעוני ויש לא מעט ציפורים שאני כבר מזהה. גם כאן יש הרבה ״מאינות חוצפניות״ רק שהן רזות יותר, ביפו הן אוכלות הרבה בשר כבש כנראה…. פה הכבשים פועות…ביפו הן בדרך כלל ״על השחיטה״ או אחרי השחיטה…

בשבועיים האלה אפגוש שוב את מארי ,צרפתיה מליאון שגרה כאן כבר 18 שנים, מלמדת צרפתית ומצהירה שאין לה טלפון נייד. 
כמו מרי פופינס, היא פשוט מופיעה ליד הדלת עם האופניים הקוקטיות שלה והשיק הצרפתי, תמיד לבושה בקפידה, שמלה, עגילים, שרשרת וצעיף מרושל והכל בצבעים רכים שמתאימים לפריחה מסביב.
את מארי פגשתי בערב פולק קלאב בפאב.  נדמה לי שתמיד היא שרה את אותו השיר, שיר עם צרפתי לאהוב שיצא לקרב. היא בטח חושבת שבגלל שהיא שרה בצרפתית, לא נשים לב לעובדה שהיא חוזרת על אותו השיר בדיוק… עדיין נעים להקשיב לשיר המתגלגל במבטא צרפתי.

וגם את נאדין, המליונרית, שהילדים שלה קוראים לה ״פילה״ גם כי היא גבוהה וגם כי יש לה זיכרון מעולה. נאדין היא אישה יפה בשלהי שנות השישים, בעלת חווה גדולה ששוכנת על אחת הגבעות וגם הבעלים של חברת מצברים בינלאומית. כל זה לא עוזר לה להתגבר על החרדה, שמא יום בהיר אחד היא תקבל שבץ מוחי... וכדי להתמודד עם הפחד הכאותי הזה, היא מטפלת ותומכת בכל נפגעי השבץ באיזור… 

ונפגוש את קרול ובעלה לארוחת ערב. קרול הייתה זמרת הליווי של דרור בהופעה האחרונה שלו כאן. היא מורה לפילאטיס שעשתה הסבה למוסיקה… כן. יש גם הסבות מקצוע כאלה…
וגם היום (ראשון) דרור מופיע בפסטיבל צ׳אריטי בשפילד… 

את הערב סיימנו במסעדה הודית עם מלצר אלג׳יראי ששמח לראות אותנו שוב. גם הוא צם ברמאדן, רק שכאן השמש שוקעת ב-10 בלילה… 
דרור הפגין בקיאות מוסלמית ובירך אותו בברכה שנהוג לברך את הצמים, ברכה שלמד מאבא שלי, משהו כמו…חתימה טובה… או שתפילתך תתקבל...

אנחנו כבר עשינו שלום.
שבוע טוב!
סיגלית


 

Canada 4 • Canadian Welcome

 

ביום שעזבנו את פרינס אדוארד איילנד צועדים בפעם האחרונה לחוף הים כדי להגיד שלום ולהיפרד, נתקלנו במחזה  סוריאליסטי… טרקטור מרעיש חורש תלמים בחול האדמדם, דוהר לאורך החוף כשבתוך הכף שלו מונחת כמו בלוע של מפלצת, סוכת המציל הציורית.
מסתבר שכאן כבר מכינים את החוף לחורף ובלי שלבי ביניים מסיימים וסוגרים את עונת הרחצה.

גם אני אוספת ואורזת מילים אחרונות לתוך תא המטען. מנפה, מסננת ובוחרת באקורדים של סיום.

בדרך לנובה סקוטיה עצרנו ב-Bay of Fundy. 
מפרץ פאנדי מתאפיין בהבדלים עצומים בין גאות ושפל (עד 16 מטר הפרשי גובה פעמיים ביום). 
קרניים אחרונות של שמש צובעות בפאלטה פסיכודאלית את רצועת החוף שמתגלה במערומיה בזמן השפל. אנחנו צועדים על קרקעית הים החשופה כמו אסטרונאוטים על אדמת הירח.
הולכים והולכים על אדמת הבוץ שאין לה סוף.
את הלילה בילינו בחניון לילה נרדמים לנוכח נוף חום ובוצי של שפל וקמים לנוף תכול של גאות… 

אנחנו בדרכינו לנובה סקוטיה, להשתתף בפסטיבל מוסיקה מקומי וקטן, שכרגיל, אף אחד לא שמע עליו… אבל לנו ביד יש שני כרטיסים!
נובה סקוטיה היא עוד פרובינציה של קנדה לחוף האוקיינוס האטלנטי - שוכנת מול חופי סקוטלנד רק מהצד השני של האטלנטי. עד לפני כ-1000 שנים התגוררו באזור אינדיאנים משבט מיק-מאק אליהם הצטרפו במהלך המאה ה-19, מהגרים מהממלכה המאוחדת.
המהגרים החדשים, אירים אנגלים והרבה סקוטים, העתיקו איתם גם את שמות המקומות רק בתוספת הקידומת  ״ניו״, ״ניו גלאזגו״ ״ניו ברנסוויק״  ו״ניו סקוטלנד״…גם את תרבות השתייה…ובעיקר את שמחת חיים, פתיחות, קבלה והתלהבות.

גם אנחנו, דרור ואני, שנינו יחד וכל אחד לחוד, ״מתלהבים״ סדרתיים. 
שזה אומר שבמצבים חברתיים מסויימים, בהם נשקלת האפשרות האם להביע פתיחות והתלהבות או להיות Cool - אנחנו בוחרים באפשרות הראשונה.  
להיות Cool זה תובעני, דורש סט של מניירות מוקפדות  ובקיצור…משעמם… 

וגם מה שיסופר בהמשך מתרחש תחת מעטה פטריית הנפץ שנקראת ״פתיחות, קבלה והתלהבות״…

את ״הסטנפילדס״, להקת גברים מסוקסים…חובשי כובעים של זורבה, פגשנו במקרה לפני מספר שנים, כשהם היו בתחילת דרכם והתלהבנו מהם מאוד. 
הם מצידם היו נגישים ורספונסיבים בפייסבוק, וככה במשך הזמן טרחנו לעקוב ולהתעדכן בקריירה ובעשייה המוסיקלית שלהם. וגם מידי פעם לפזר לייקים ושיתופים. 
״הסטנפילדס״, הנקראים על שם ראש ממשלה של קנדה שהיה מאוד אהוב ומוערך, על משקל ״בן גוריון״ שלנו - הם להקת פולק-רוק עם רפרטואר שירי ימאים, שירי שיכורים, מיתוסים ואגדות של יורדי ים, כאלה הנפוצות בעיקר באיזור ה-Maritime, האיזורים הימיים. 
כלהקה, יש להם נוכחות יפה ומרשימה על הבמה. הם זזים על הבמה כגוש אחד, קדימה ואחורה עם הגיטרות, הכינור והבוזוקי, בקצב אחיד כמו בחתירה רבת משוטים. 

הפסטיבל הזה בהשתתפותם של הסטנפילדס נקרא ״The Blacktop Ball״ מתרחש זו השנה השביעית אבל רק לפני שנה נפתח לציבור הרחב.

ולהלן סיפור המעשה הקשור לקבלה ולהתלהבות של נדיב מקומי ידוע העונה לשם מייסון…

מר מייסון, בעלים של חברה לסלילת כבישים, הוא איש עשיר ביותר, שכמו שהוא עשיר, ככה הוא חביב ונדיב, וכמו שהוא חביב ונדיב, ככה יש לו משפחה גדולה וענפה, וכמו שיש לו משפחה גדולה וענפה, ככה יש לו מאות דונמים של דשא, עליהם פזורים מספר בתי נופש מול פיסה גדולה של חוף ים מדהים - וכל זה בלי חד גדיא… אבל עם הרבה תרי-זוזי…

ומר מייסון, שיש לו פנים שמחות ועגולות, שתי גומות חן מחודדות וכרס מוצקה, כזו שמערערת את שיווי המשקל כשהולכים מהר, החליט לפני שבע שנים, לערוך מסיבת קיץ לבני שבט מייסון לדורותיו אליה הזמין להופעה פרטית את חברי להקת ״הסטנפילדס״.
המסיבה הייתה הצלחה גדולה. 
וכך בסוף הערב, כשליבו טוב עליו, נשבע מר מייסון קבל הלהקה ומשפחתו, כי הוא פותח במסורת ויקיים מידי שנה תחת חסותו נשף קיץ בהשתתפות ״הסטנפילדס״. 
וכך מידי שנה, הורחב מעגל המשתתפים, עד שכעבור חמש שנים הוחלט לפתוח את האירוע לקהל הרחב, להעניק שם לפסטיבל ולתרום לצדקה את הרווחים. 

כך קיבל הפסטיבל את השם ״The Blacktop Ball״ שזה החומר שמורחים ככיסוי על הכביש, האספלט,  (מבית היוצר של החברה לסלילת הכבישים של מר מייסון), נקבע תאריך קבוע ויפה בלוח השנה סוף השבוע של ה-Labor Day, הופצו למכירה כרטיסים, האירוע פורסם ברשת. והנה גם אנחנו כאן.

אנחנו מגיעים לכרי הדשא הגדולים אשר לחוף הים במקום שנקרא: Ponds ונכנסים לנוהל פריסה והקמת האוהל. הפעם תנאי המאהל קשוחים ומאתגרים. 
שרותים כימיים ספורים. אין מקלחות. בלי להזיז את הרכב, בלי להדליק אש, מים יש רק במשורה, ובנוסף לכל זה גם נתקענו בלי מיכל גז נוסף… ככה שכל הכנת קפה או תה דורשת אישור של ועדת חריגים…
מצד שני… הנוף, אינפלציית החיוכים והאוירה הפמיליירית מסביב מבטיחים הנאה מרובה.

כ-400 איש מתפרסים ומקימים אוהלים על המדשאות הגדולות והמכוסחות של המייסונים. מרגישים שהאוכלוסייה אחרת, משוחררת וקולנית יותר. 
דרור ואני מרגישים כמו שני זרים שנקלעו למזח, מוקפים בחבורה צוהלת ולא יציבה… של יורדי ים…

ראשון מחייך ומתקרב לעברנו רודני, השכן מהאוהל ליד… אם אפשר לקרוא למשולש חסר הצלעות הזה אוהל…רודני מספר בהתרגשות ורק עם חלק מייצג של מה שנקרא שיניים, כי הוא חזר לכאן, ליישוב בו נולד וגדל אחרי 14 שנים של היעדרות בהם גם לא פגש את משפחתו…
אנחנו מציעים לו כיסא, הוא מתיישב ומתחיל לגולל בפנינו את סיפור חייו. 
במצב רוח נוסטלגי, מתרפק ומשתף אותנו בזיכרונות ילדותו מהמקום הזה. 
מספר ושותה. שותה ומספר. שותה ומתנצל. 
זה מן יום כזה… הוא אומר, ומבקש שנסלח לו על השתייה המרובה. 
אנחנו סולחים. 
דרור מוציא גיטרה ומתחיל לשיר בקול חם, שירים שקטים ורגישים. רודני מחייך מבוייש. מתרגש מאוד ובעיניים נוצצות מבקש מדרור שימשיך. 
לפתע הוא מתלהב, נעמד ומצהיר בקול רם שהוא מכיר כאן את כולם! כי הוא נולד כאן! אפילו את מר מייסון הוא מכיר והוא ידאג לכך שדרור יופיע עכשיו על הבמה…
דרור, מחבק אותו בעדינות, מושיב אותו ומרגיע אותו שהכל בסדר…
רודני נרגע, נכנס לאוהל שלו כדי להביא עוד פחית בירה וכשהוא חוזר הוא כבר שכח מה התכוון לעשות…

בשונה מפסטיבלים אחרים בהם השתתפנו, כאן לא קורה הרבה במהלך היום ואנחנו מנצלים את שעות האור לטיול באיזור, רביצה וקריאה.
ההופעות המוסיקליות מתחילות כשהחושך יורד ולוקח איתו מטה גם את הטמפרטורות. 
קר - קר - קר… אני לא עומדת בזה ומאמצת בחום את מראה הרפיוג׳י קמפ - שמה עלי שמיכה ומסתובבת כמו הומלסית במחנה.

התוכנית בגדול היא - יום שישי בלילה שרים ומנגנים מסביב למדורה. 
בשני הערבים הבאים, הסטנפילדס נותנים שתי הופעות מלאות וגם מארחים מספר להקות מקומיות.
אנחנו מצטרפים למדורה גדולה. כולם עליזים ושיכורים ברמה כזו או אחרת… בעיקר אחרת…
דרור מצטרף למעגל הראשון של נגני הגיטרה ויחד איתם מוביל את הנגינה והשירה. 
המעגל מתעבה ומתרחב ואיתו עולה השירה, רעמי הצחוק, אדי האלכוהול והגיציםר. 
חלק מהנגנים מתעייפים ופורשים, חדשים מצטרפים, דרור, ״The King of the Campfire״ כפי שכינה אותו ג׳ון, הסולן של הסטנפילדס ביום שאחרי, נשאר לנגן, בלי מניירות, מכה במיתרים ונענה לבקשות הקהל… 
כמעט עד לאור ראשון של בוקר…
היה מקסים! כולם אסירי תודה, מחבקים, מנשקים, מציעים שתייה, מזמינים אותנו לביתם…
למחרת יום חדש ורענן שנפתח במצוקת מים קלה. 
דרור נשלח למלא מים וחוזר אחרי שעה ארוכה, בלי מים אבל עם צמיד VIP  שמקנה לו כניסה לבמה… 
מה? למה? ואיך זה קרה?
ג׳ון, הסולן והלידר של הסטנפילדס שמע מפי רבים ממשתתפי המדורה אודות הנגינה המופלאה של דרור, ביקש להכיר אותו ולהודות לו באופן אישי.  וכאות הערכה  גם לבצע עם דרור שיר שלו על הבמה בהשתתפות כל חברי הלהקה! 
אני לא ארחיב. אני מצרפת וידאו שאומר הכל   https://www.youtube.com/watch?v=T_FnIJPtKAE

דרור ביצע את השיר ״המשולש והרצועה״ על במה מול כ-400 איש מריעים ונהנים. 
בינהם זיהיתי גם את הצווחה החתולית המתלהבת של רודני ואם גם תקשיבו היטב תשמעו את האישה שלידי צועקת בקול רם  ומתלהב… !!!Now... that’s a Canadian welcome

וזה כשלעצמו מסכם את חווית קנדה כפי שהיא פגשה אותנו  בקיץ 2016 - קבלת פנים חמה, נעימה ומקבלת מטורונטו ועד האליפקס.

על אדי האלכוהול והתרועות המשכנו להאליפקס, בירת נובה סקוטיה לקנח את המסע בנוף עירוני, בין סדינים לבנים וארוחות טובות.
וככה בין לבין אנחנו יושבים בבתי קפה קטנים, מבלים בספרייה העירונית המדהימה, טובלים במים צוננים בחוף נשכח עם חולות לבנים ובלי בגדים, מנהלים שיחה עם עם חמיד, מהגר מאיראן ובעלים של מסעדה פרסית על תוכניות הגירה, קבלה ופתיחות. 
ובעיקר שוקעים במחשבות ארוכות ארוכות ארוכות…
 

Canada 3 • מוסיקת המקרה

 

חמישה לילות בילינו ב - PEI, פרינס אדוארד איילנד, בקמפינג בנשיונל פארק ציורי השוכן לחוף האוקיינוס.
PEI הוא אי בלתי צפוי ביופיו. עוד אחת מהפרובינציות של קנדה והקטנה מבינהן. 
הנוף בתולי כמו בסט של הסרט הקסום ״Moonrise Kingdom״ שדרך אגב צולם לא הרחק מכאן - ב-Rhode Island.
האי נקרא על שם אדוארד, אביה של המלכה ויקטוריה ונמצא צפונית לנובה סקוטיהֿ. 
עיקר התיירות מגיעה לאי בחודשים יולי ואוגוסט. בחודשים דצמבר עד אפריל, הים מסביב קופא וגם הדיג (בעיקר של סרטנים) מתרחש רק בחודשי הקיץ. בשיחות עם מקומיים נמסר לנו כי האי פעיל למעשה כ-8 שבועות בלבד בשנה… אנחנו הגענו בדיוק לשבוע האחרון…

בתוך התוכנית הגדולה המאוד לא מתוכננת שלנו, פרינס איילנד היה לגמרי לא בתיכנון…מה שמיד הקפיץ אותו לראש סולם ״אירועים מקריים חסרי משמעות״ שיש לתת להם זכות ראשונים…
 
וכדי לא להישמע כמו מטיף קפקאי… אתאר בצורה סכימטית את מהלך העניינים שהובילו אותנו אליו: 
ישבנו במסעדה ליד האגם בטורונטו
מלצרית מביאה תפריט
אנחנו מזמינים סלט
הסלט טעים ביותר
אנחנו אוכלים ונהנים
(עד כאן… לא נרשמים אירועים מיוחדים…)
המלצרית דוגמת אותנו שוב ושואלת כיאה למלצרית מנוסה, האם הכל בסדר, והאם ערבה לנו המנה.
אנחנו משתפים פעולה עם הריטואל המעייף הזה, מחייכים, מהנהנים ומודים לה. 

לפתע דרור שוקע במחשבות… 
מהורהר משהו, אומר שהמבטא והקול של המלצרית מזכירים לו מאוד מישהי… והוא חייב להיזכר…
עכשיו הוא כבר לוקח אויר וצולל עמוק יותר אל תוך נבכי מוחו המסועף…
המצח שלו מתכווץ…
ואז זה צף ועולה… 
אני יודע! היא נשמעת בדיוק כמו הזמרת Basia Bulat… 

בסיה בולאט היא זמרת שעקבנו אחריה לפני מספר שנים ומאז צללה גם היא לתהומות הנשייה שלנו. הכרנו בסך הכל שלושה שירים שלה, עדיין, הייתה לה משמעות סמלית עבורינו בעיקר בגלל הא ודא…
בביקור הבא של המלצרית אותנו, דרור מעז ושואל אותה האם היא במקרה… בסיה בולאט? או אולי אחותה?…
כל התשובות אינן נכונות.
הקול - קול בסיה, והידיים - … של מלצרית מטורונטו…

מסתבר ש- Basia Bulat קנדית. ההורים שלה היגרו מפולין לקנדה, וחוץ מזה שיש לה קול צרוד ומיוחד עם שין שורקת, היא גם מאוד מאוד דומה למנהלת הפולניה שהייתה לי מקראקוב… יוסטינה… רק בגירסה מיניאטורית, אבל זה לא קשור לסיפור…

תישארו איתי… אנחנו עדיין נמצאים בעיצומו של המסע האסוציאטיבי, זה שהוביל אותנו ל-PEI.
… אז המלצרית מטורונטו משיבה בשלילה לשאלת מידת הקירבה שלה לזמרת הפולניה, ובזה בעצם חותמת ומסיימת את תפקידה בתסריט…

ואצלנו… זה מתחיל…
דרור מזדקף, משנס אייפון 5 ובתנועת אצבעות מהירה מתקתק וגולש לאתר האינטרנט של בסיה בולאט.
מסתבר שבסיה זמרת פעילה מאוד.
הצצה בלוח ההופעות שלה מראה שהיא מופיעה ב-PEI, בדיוק ביום ההולדת של דרור! שיחול עוד מספר ימים ב- 27/8.
הצצה נוספת ב- Google Maps מראה ש- PEI נמצא באותו איזור של העולם אליו מועדות פנינו ובמרחק של גשר אחד, שני כרטיסים ושלוש שעות מנובה סקוטיה.
לא נותר לנו אלא להתמסר לאירועי השעה, להפקיר את עתידנו יחד עם כרטיסי האשראי ולרכוש כרטיסים להופעה שלה באיילנד.
עוד מספר קליקים ואנחנו מורידים גם את שני הדיסקים האחרונים שלה… סתם כדי להתעדכן…
ברכב אנחנו מאזינים לקול הצרוד והחם שלה… לא משהו… שמאלץ קנדי בניחוח פולני…אבל למי אכפת… הסיפור יפה… וההמשך אפילו מפתיע…

חוצים גשר ארוך שמוביל לאי.
הנוף מסביב פסטורלי. הצבעים מובחנים כמו בציור. חופים עם חול אדמדם ביניהם מבצבצים עשבי חוף ירקרקים פסטלים, והאוקיינוס תכול ושקט נפרס מכל עבר לעבר אופק מצוייר בקו. 
אנחנו עושים את דרכינו לאתר קמפינג (Stanhope) אשר נמצא ליד חוף קסום ואגדתי.
אין כאן דובים. דובים יש בצפון. כאן חיים בכייף… בואש, איילות והרבה הרבה הרבה שועלים.

אנחנו מטיילים על החוף. שוחים. כבר שחיתי במים יותר קפואים מזה. 
החוף מדהים. חולי ורחב. מידי פעם, כמו בגן פסלים נתקלים בגזעי עצים שנסחפו. גם השפל משאיר אחריו צמחי מים, צבתות של סרטנים וצדפות גדולות.
האוקיינוס נוהם. השמש באה והולכת ואיתה משתנים הצבעים. צריך להתרגל לזה שכאן השמש שוקעת מול הים ולא אל תוך הים.

השקט, השלווה והאדיבות מסביב מרככים, פותחים נקבוביות בעור ומסירים שכבות של ציניות שאני נוטה לשאת איתי לניכר, סוללים דרך להתבוננות אחרת, מפוכחת על הדברים.ֿ
אני שמה לב שלא שואלים אותנו מאיפה אנחנו - פרופסור רון, עליו אספר בהמשך, אומר לי שזה לא מנומס לשאול מה המוצא שלך, ומוסיף שקנדה היא מדינה שאוכלוסייתה מורכבת כולה ממהגרים או צאצאי מהגרים. כולם שווים ורצויים. 
ושהדגל של קנדה עם עלה המייפל האדום, מתנוסס ככה סתם במרפסות המסעדות ובחצרות הבתים - ואני חושבת למה דגלי ישראל מתנוססים רק ביום העצמאות, בעצרות זיכרון, במגדלים של צה״ל  או בהתנחלויות. וכמה זה נחמד, שמכוניות נעצרות לפני מעבר חצייה הרבה לפני שאני בכלל החלטתי אם אני רוצה לעבור את הכביש.
והכל בסדר, כמו שאומר דרור.

בערב יום ההולדת של דרור אנחנו מתקשטים במיטב בגדינו…וכמו שני פליטים סודנים שיוצאים ממתקן חולות לאירוע בבאר שבע… מזדחלים מתוך האוהל לאור פנס קטן,  שמים פעמינו לערב ההופעה של בסיה בולט המתקיים במועדון בעיר הבירה של האי - שרלוטאון. 
שרלוטאון עיר קטנה ומתוקה. מתאימה בדיוק למידות שלנו. מהיכן שלא תבוא - תגיע למרכז העיר. 
אני מתה על זה! זה כל כך הולם את הדיסאוריינטציה שלי.

אנחנו נכנסים לאולם ותופסים מקום נוח. המקום מתמלא ומתמלא… כמעט 300 איש.
בסיה נראית קטנה במציאות -  והיא באמת קטנה ביותר.

בהופעה החיה היא נשמעת טוב יותר… יש לה אנרגיות טובות. 
אנחנו מחכים שתשיר את שלושת השירים המוכרים לנו, ואז לקראת הסוף, מרגישים מספיק נוח כדי לפרוש,  לפשוט מעלינו את בגדי הנשף, לזחול כמו שועלי שמשון אל תוך האוהל המוגן ולהתעטף בשק השינה לקול נהמת הערש של האוקיינוס.

למחרת בשעות הערב המוקדמות, אנחנו מחליטים לחזור ולבקר בשרלוטאון, לשתות קפה ולהתחבר לאינטרנט… 
וכאן מתחיל פרק 2 בטרילוגיה - ״אירועים מקריים חסרי משמעות״

לאחר שסיימנו את עסקינו חסרי המשמעות בעיר החמודה ובעודנו מהלכים באיטיות ובנחת-רוח לעבר החניה. אנחנו שומעים שוב את הקול הצרוד והשין שורקת ומזהים בזוית העין את הגברת בסיה בולאט, יושבת ליד שולחן ארוך עם עוד חמישה אנשים בבאר יין, ממש לצידנו.
וכמו ב״דלתות מסתובבות״ - ישנם לפחות שני תסריטי המשך לסיפור… 
הראשון והמתבקש: 
אנחנו שומעים קול צרוד ושין שורקת, מגניבים מבט לעברה… כן, זו היא, אותה בסיה מאמש… ממשיכים לרכב כמתוכנן ונוסעים מרוצים ומלאי סיפוק חזרה לקמפינג…
ובתסריט השני… אפשר לנסות ״לערבב את הקלפים״ ולקשט במעט את המציאות. 
יצא ככה… שמישהו בחר באפשרות השנייה.

דרור מהסס לרגע. מתקרב אל השולחן של החבורה הרעשנית ואז בנימוס ואדיבות הוא… מתנצל על ההפרעה, מרים את האצבע כמו תלמיד התובע לעצמו את זכות הדיבור, מחייך ומחכה…
יושבי השולחן עוצרים ומחייכים גם הם. 
דרור פונה לבסיה, מודה לה על ההופעה הטובה מאתמול ושואל אותה בחיוך ממזרי האם היא מעוניינת לשמוע סיפור קטן על איך ולמה היינו בהופעה שלה.
הפנים שלה ושל שאר יושבי השולחן זורחות ומתמלאות סקרנות.
ואז החל לתאר את כל מהלך העניינים שהובילו אותנו לרכוש כרטיסים להופעה שלה.  
בזמן שהוא מספר את השתלשלות האירועים, היא נעמדת מרוב התרגשות, סופקת כפיים, מתקרבת אלינו, מחבקת ומזמינה אותנו לשבת.

וככה מצאנו את עצמינו בתחילתו של ערב ארוך בחברת רון, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת PEI, שמעריץ את תורתו של מרטין בובר, אשתו קיית׳לין, מרצה לסוציולוגיה שחולמת כבר 50 שנה לעבור לגור במדינה חמה כי היא לא מצליחה להסתגל לחורף הקנדי…ועם אנדרו, החבר הגיטריסט של בסיה שנולד וגדל באיילנד ונראה קצת כמו ילדה עדינה. לצידם, זוג, בחור ובחורה, שהייתי בטוחה שהם  אחים תאומים כי הם ממש נראים זהים… וגם שניהם יחד וכל אחד לחוד, דומים מאוד לשחקנית סקרהלט ג׳ונסון, ומסתבר שהם זוג רומנטי, חברים של אנדרו מהפקולטה לפילוסופיה.
זוג המרצים הציגו את עצמם כמנטורים הרוחניים והמקצועיים של שלושת הסטודנטים, בני האיילנד  אשר ״גידלו את שלושת הצעירים בין כתלי באוניברסיטה״…

הפרופסור, כמו פרופסור טוב לפילוסופיה אקסיצינטליסטית דאג להשקות את כולנו ביין, התעניין בישראל והביע בקיאות רבה בנעשה בה. סיפר שיש לו תוכניות רציניות להגיע לישראל בקיץ הבא והפציר בי שאספר לקיית׳לין, אשתו, החוששת להגיע לישראל , כמה בטוח ונחמד בתל אביב - 
סיפרתי לה כמה בטוח ונחמד בתל אביב… 
באיזה שהוא שלב, אנדרו, החבר של בסיה וכנראה גם סוג של ״נסיך מקומי״ הציע לעבור לפאב הסמוך שם מתקיים מידי יום ראשון ״”Open Mic  - במה פתוחה.״
וכך זזה לה כל החבורה כאיש אחד ועברה לפאב הסמוך אשר קיבל אותנו בברכה.
את הבמה הפתוחה ניהל טוד, בחור עליז וחיובי, חבר של אנדרו. טוד אירח אומנים מקומיים שונים, כולל את אמא שלו ואחר כך פינה את הבמה לחבורה העליזה שלנו.
דרור ניגן לבד וביחד. גם בסיה נשברה בסוף והודיעה שהיא חורגת רק הפעם ממנהגה ועלתה לשיר למרות שהיא אחרי שתי כוסות של יין (בכל זאת פולנייה…). 
ובסידרה של צילומי ״סיום מחזור י״ג באיילנד״… הגיע לסיומו ערב מהנה, משוחרר, מלא פתיחות וחיבה.
חיבוקים נשיקות… פייסבוק וטלפונים.
רגע לפני שאנחנו נפרדים, ניגשת אלי הסוציולוגית, מתמוגגת מאושר ומבקבוק יין, מושיטה שתי ידיים לעבר שתי הלחיים שלי, קצת מכווצ׳צ׳ת אותי… ובמבט קרוב וקצת צפוף מידי לטעמי… אומרת בקול חד וברור… You are a very powerful woman

ובנימה כישופית ומעט קריפית זו… אנחנו מסיימים את הערב.

מחר, יום חדש, נעזוב את האי ונמשיך את מסעינו אל נובה סקוטיה, לטייל וגם להשתתף בפסטיבל המהולל של להקת ״הסטנפילדס״…

שבוע טוב
 

Canada 2 • מרחבים

דרך ארוכה לפנינו. 
כ-16 שעות נסיעה בכיוון מזרח. בדרך נעבור דרך קוויבק וניו ברנזוויק.
אנחנו מתכננים עצירה ארוכה בפרינס אדווארד איילנד (PEI) שם גם נראה הופעה של זמרת בשם Basia Bulat ומשם להאליפקס בנובה סקוטיה (NS).
חשבנו לטוס את המרחק. אבל זה הרגיש לנו קצת ברוטאלי לעבור שוב בשדה התעופה. 
התאים לנו יותר לצאת מטורונטו ברכב ולהכיר את החלק הזה של קנדה תוך כדי התגלגלות.

לשם שינוי אני יכולה לנהוג כאן. בנסיעות האחרונות שלנו שהיו בעיקר לאנגליה או וויילס לא התנדבתי לנהוג. אולי רק פעם או פעמיים. 
ההגה בצד ימין והגיר הידני היו אתגר שהתקשיתי לעמוד בו, במיוחד בכבישים הצרים סבוכי הצמחיה ונטולי השוליים של האיזורים הכפריים בוויילס. 
בכל פעם שניסיתי להעביר הילוך - פתחתי בטעות את החלון כי הושטתי את יד ימין הצידה לתיבת ההילוכים במקום את שמאל…
אבל כאן ב- Highway 401 הכבישים רחבים ורבי מסלולים. פס ההפרדה בין הנתיבים רחב ומשתרע כמו גני יהושוע. 

מרגישים בגוף איך גומעים מרחקים בתוך המרחב האינסופי של קנדה. 
השמים נפתחים ואיתם נפרסים לצדדים היערות והאגמים. לרגעים נדמה שאם ניסע מהר נגיע לסוף.
בכניסה לקוויבק אני מחליפה את דרור בנהיגה. 
אנחנו נוסעים ונוסעים. המוסיקה מתנגנת והלב שלי נפתח ומתרחב.
אני דוהרת במרחב כמו… ״תלמה ולואיז״ כאשר בזוית העין אני מבחינה לתדהמתי בניידת משטרה שעומדת על פס ההפרדה בין השיחים.
אני מרגיעה את המהירות בעזרת ברקס עצבני ומפנה את הראש לדרור בעיניים כלות ופה פעור. 
דרור מטה את ראשו הצידה בהבעה אמפטית מתנצלת כמו אומר… ״אהבתי אותך… ונשתדל לשמור על קשר…״
אני מגייסת מספר פירורים של אופטימיות וממלמלת ״…לא בטוח ששמו לב אלי״…
דרור שותק.
לוקחת נשימה עמוקה ומסדרת בתנועות קטנות את עצמי על המושב. חשוב שיהיה לי עכשיו נוח. מזדקפת. מכחכחת בגרוני ומסגלת לעצמי ארשת פנים אדישה ובוגרת. הכל בסדר. בכל בשליטה.
כשאני מבחינה בזוית העין באורות הניידת מרצדים על המראה, כל מערך ההגנה שבניתי קורס ואני הופכת לשלולית…
הניידת בעקבותי. עכשיו כבר מסמנת לי לעצור בצד הדרך.
אני לא מאמינה שזה קורה לי!
שוטרת במבטא צרפתי מתקרבת אל החלון ומבקשת ממני את הרשיון. 
בתנועות של שיתוק קטאטוני אני פותחת לפחות שישה תיקים ומזוודות עד שאני שאני מוצאת את הארנק ומציגה בפניה את הרשיון.
השוטרת שולפת פנקס ושואלת מה הכתובת שלי. 
״אנחנו תיירים מישראל בחופשה״. אני מוסרת את הכתובת בשדרות… ״ברית ערים 3״…
היא לא מבינה ושואלת שוב. 
אני מתחילה לאיית באנגלית … ״BR״ כשהיא לפתע אומרת… ״את יודעת שנסעת  XX (…) מעל המותר.״
אני משפילה עיניים. מהנהנת וחושבת מאיזה זוית להגיש את הידיים לאזיקים…
״אני אסתפק באזהרה הפעם, שימי לב למהירות המותרת וחופשה נעימה״ 
אה…… ווי…
אני בודקת לעצמי דופק. מכוונת את האוטומט למהירות המותרת וזהו. 
לא תלמה ולא לואיז…ואני לא בשום סרט. 

אחרי האפיזודה הזו אנחנו שמים לב שמוטיב הכל 20 מטר מציל  - חוזר על עצמו בכביש המהיר, בתפקיד המציל - ניידת משטרה ובאמת לאורך הדרך, כל כמה עשרות ק״מ עמדה ניידת.

במהירות מותרת על פי החוק אנחנו מגיעים די מאוחר בלילה לקוויבק סיטי, עיר הבירה של הפרובינציה קוויבק. קוויבק היא הפרובינציה הגדולה בקנדה מבחינת שטח ומונה כ- 8 מליון תושבים.
הרבה דברים לא ידענו על קוויבק. 
חשבנו לתומינו שבקוויבק מדברים גם צרפתית - טעות. בקוויבק מדברים רק צרפתית, למעשה צרפתית היא השפה הרשמית היחידה ורק היא מופיעה על השלטים. 
היא נקראה ״צרפת החדשה״ אבל לאחר תבוסת צרפת במלחמת 7 השנים, העדיף לואי ה-1  למכור אותם בעד נזיד עדשים ולמעשה וויתר על קוויבק לאנגלים תמורת מטעי הסוכר שבגוודאלופ (בדרום אמריקה).
מה שהכי מעניין זה שההתיישבות הצרפתית בקוויבק התחילה עם הגירה של כ- 7,000 איש לאזור. אחרי הכיבוש של אנגליה את האיזור, הופסקה ההגירה ולמעשה מוצאם של רוב תושבי הפרובינציה, כל ה-8 מליון… הוא מאותם 7,000 מתיישבים ראשונים.  

החלטנו להישאר באיזור וחיפשנו לעשות קמפינג. מדהים איך אף אחד כאן לא מדבר אנגלית אפילו ברמת תחביב… לא יפה… בכל זאת אמריקה.
הגענו לנשיונל פארק du Lac-Témiscouata -יער ענק ששוכן לצד אגם גדול. 
אני יודעת שאני חוזרת על עצמי… אבל כולם בפארק ללא יוצא מהכלל צרפתים. פשוט צרפתים…
ורדרדי חוטם, בעלי מצח קטן ואף לומיירי. צאציאי לואי ה-15 או לואי דה פינס… בהבדל אחד - את הרנו והפז׳ו מחליף מונסטר טראק…

הפארק אינסופי - כל אחד חולש ומקבל קרחת יער משלו. העצים מסביב גבוהים גבוהים, האדמה רכה, ספוגית וקפיצית משכבות על שכבות של עלים. אנחנו מסדרים את המחנה, פורסים וחונכים את כל מה שקנינו ומתכוננים לחניה של יומיים.  
אני מרגישה איך השהות בטבע העצום והראשוני מגבירה אצלי את תחושת התלות בחפצים. כל כפית הופכת להיות בעלת ערך וכל קופסת גפרורים מרגישה כמו חפץ מעבר…
האוהל בגודל מושלם וגם אפשר לעמוד בו. 
בכל חלקה יש שולחן וחבית להדלקת אש. דרור מתרגש ומיד ניגש למבחן האש. 
יש אש. יש ארוחה. יש אגם. 
אני מתחילה להתרגל לרעשי הרקע הרבים, צרצרים, ציפורים, סנאים, איילות והרוח על הענפים. כשהערב יורד והחושך מתחיל להתיישב, מתחלפים הקולות בקולותיהם של יצורי משמרת הלילה. 
ספריי נגד יתושים. תה ליד המדורה. דרור מנגן בגיטרה ומצטרף גם הוא לרעשי הרקע. 
עם האור האחרון אנחנו פורשים לשינה.
בבוקר אנחנו יוצאים לטיול רגלי ארוך בשמורה. 
עוד לילה. ועוד יום.  מתקפלים. נפרדים מהרנג׳רים הצרפתים ויוצאים לדרך.
עכשיו הנוף משתנה מיערות לגבעות גבוהות שמאפיינות את ניו ברנזוויק.
ניו ברנזוויק נמצאת באזור הרי האפלאצ’ים. פרובינציה דו לשונית והיחידה בה השפות הרשמיות הן אנגלית וצרפתית יחד.
התושבים הראשונים שלה, לפני המהגרים מאירופה היו שבטים אינדיאנים. 
האיזור עשיר בגידולי תפ״א ונקרא גם ״The Poteto County״. 
אנחנו עוצרים לשינה במלון בעיירה וודסטוק. ליד המלון יש חנות מוסיקה שמוכרת ומשכירה כלי נגינה.  אנחנו נכנסים. דרור פותח בשיחה עם הבעל והאישה המנהלים את המקום. 
המבטא שלהם כבד ועצל. הם זזים לאט. מגיבים לאט ואפילו מחייכים לאט. 
אני מדמיינת אותם מר וגברת תפ״א. 
דרור מתעניין בסצינה המוסיקלית באיזור אם יש כזו. 
בעל המקום מספר במבטא דרומי כבד שהאיזור הזה מאוד נוצרי ושיש כאן הרבה מאוד מוסיקה שכקשורה לדת. הוא עצמו חבר במספר הרכבים מוסיקלים. 
הוא ניגש למחשב בפינה ומציג בפנינו וידאו של אחד מההרכבים שלו. 
לא יאומן. מר תפ״א ביום הוא רוק סטאר בלילה שמעיר לתחיה בסולו גיטרה אנרגטי את ישו וסנטה מריה…

לא התעכבנו יותר מידי בניו ברנזוויק, רצינו כבר להגיע  ל- Prince Edward Island.
למעשה אני כבר כותבת מהאי. 
הם קוראים לזה בראשי התיבות - PEI
אנחנו כבר כמה ימים כאן בקמפינג חלומי ליד הים בנוף עוצר נשימה.
הצבעים של הים והחול מטריפים. כאילו מישהו לחץ על אפקט “vivid” במצלמה.
הימים האחרונים כאן על האי חלומיים. אתמול אפילו התרחצנו באוקיינוס.
עכשיו אנחנו בדרך לבית של הסופרת ״לוסי מוד מונטגומרי״ שגדלה כאן באי ופה כתבה את סידרת הספרים שהראשון בהם הוא ״האסופית״… 

וגם אני אסופית… אוספת עכשיו את המחשב ויוצאת - המשך יבוא.

Canada 1 • טורונטו של חיה ומוטי

זה אתגר לכתוב שוב ולקשקש. מה עוד שאני לגמרי לא בטוחה הפעם לגבי הפורמט והקצב. 

עדיין, החלטתי להיענות לאתגר ולכתוב. 

הרעיון לטוס לקנדה עלה וירד מספר פעמים בחודשים האחרונים. משך הנסיעה גם הוא התכווץ והתארך. אפילו מטרת הנסיעה כמה שזה נשמע יומרני, שינתה את פניה, התגבשה והתפרקה לרסיסים ומשכה לכיוונים שונים. 

ואז ביום שבת אחד מהביל, תחת עץ המזגן ביפו, זה התבהר, משימות קטנות מעיקות הושלמו ופתאום זה נראה אפשרי ונכון. 
מדברים שם אנגלית (ככה לפחות חשבנו עד שהגענו לקוויבק), יהיה כייף לפגוש את חיה ומוטי, נהיה שבוע בטורונטו ואז נשעט אל המרחבים הגדולים של נובה סקוטיה.

מדהים איך לפעמים משימה מעיקה ואיזוטרית יכולה למסך את החשיבה כמו ענן גשם…
וכשהיא נפתרת… השמים הם הגבול…

והנה אנחנו כאן. בצפון אמריקה. בקצה רחוק של העולם ובמקומות מסויימים מרגיש כמו הניגטיב של המזרח התיכון.

היה מוזר להמיר את שגרת השוטטות שלי חסרת התוחלת ברחובות הקטנים המטונפים והרועשים של יפו לשוטטות ברחובות השקטים, המצוחצחים והאקולוגים של השכונה היהודית ״פורסט היל״ בה מתגוררים חיה, מוטי, שלושת הבנים שלהם, הכלבה פושקה ועוד כמה מאות אם לא אלפי יהודים.

הרחובות של ״פורסט היל״ ארוכים ורחבים, הבתים כמו נשים בעלות אגן רחב משתרעים ויושבים כמעט על כל רוחב המגרש, מתחילים עם סיומה של מדשאה רצופה המופרדת על ידי ה-drive way אל החניה בגראז׳ בצד הבית.

בחזית כל בית עומד כמו קשיש זקוף-קומה עץ גדול. אין גדרות. אין חומות. הדשא מכוסח למשעי בגובה וצבע אחיד. פרחי העונה מקשטים את הכניסה. הכל נקי. שקט. מנומס. 

חיה היא חברה טובה שלי מבויאר. למעשה היא החברה היחידה מהפנימיה איתה שמרתי על קשר רצוף לאורך השנים. היא גרה עם מוטי ושלושת הבנים בטורונטו כבר 11 שנים ובבעלותה חברה מצליחה בתחום הנדל״ן.  

בדרך כלל אני לא מתלהבת להתארח ולישון בבתים של חברים בחו״ל ואני נוהגת להתפתל סביב עצמי ולסרב בנימוס.  אני מסוגלת לספק הסברי רציונאלי משכנע לתופעה אבל האמת היא יותר בכיוון של הפרעה פתולוגית … 
זה לא קרה הפעם. 
בלי למצמץ היה לי ברור שיהיה כייף ונוח אצל חיה ומוטי וזה משלושה טעמים: 
הראשון… אנחנו חברות מהפנימייה… מה שמיד מקפיץ את האינטימיות של מערכת היחסים לדרגה תשע…
השני… חיה ומוטי הם אחלה אנשים! 
והשלישי… היא לא הייתה מוכנה לשמוע על זה שנישן במלון.

בסוף…נחתנו…הם אספו אותנו מהשדה אל חיקם הנעים ואנחנו התמסרנו.

קיבלנו את קומת המרתף. למעשה חנכנו את קומת המרתף שנמצא עדיין בתהליך של רינוביישן.
חיה בתפקיד החדרנית, דאגה לכל פרט כדי שיהיה לנו נוח, מתנצלת שהם טרם שמו דלת לחדר השירותים. אנחנו צוחקים… גם בבית ביפו אין עדיין דלת לשירותים…מי יודע אם תהיה אי פעם…
מוטי בתפקיד איש האחזקה, התעסק ללא ליאות בכיוון וויסות הטמפרטורה של המזגן, מחפש דרכים צדדיות להעלות את האויר הקר קומה ולדרדר במקומו אל קומת המרתף את האויר החם. 

בסוף הוא הצליח! והסתובב גאה כמו טווס שואל מידי פעם איך הטמפרטורה בחדר למעלה? ואיך למטה? ואיך בסלון? מוודא שאין נפגעים...

גם אני מסתובבת ובוחנת כמו בוב הבנאי את סטנדרט הבנייה האמריקאי-קנדי.
הבנייה הקלה, הגבס, הפולימרים והפרופילים מעץ המחוברים באקדח סיכות מרגיש לי לא אמיתי… ובעיקר קצת לא פייר…התרגלתי לסדקים העמוקים חשופי הברזלים בקירות של יפו, לפינות המעוגלות, לטיח הצבעוני… הנוחות כאן היא ״אם כל חי״… ושם המשחק

לא הייתי בטוחה איך יראה השבוע האורבני הזה בטורונטו, מזמן לא היינו בטיול עירוני בעיר גדולה, מה עוד שטורונטו אמנם נמצאת בצפון אמריקה אבל מרגישה כמו האחות החורגת של ניו יורק, חיוורת, מנומנמת וחסרת חן.  

גומות החן היחידות שלה מבחינתי הם ימת (אגם) אונטריו, אגם מבהיל במימדים שלו - השטח שלו כמו השטח של מדינת ישראל כולה. מגוחך לנסות לדמיין במקביל את הכינרת…  והגומה השנייה היא הסטודיו לאומנות של נאווה ווקסמן, עליו ועליה אספר בהמשך.

בכל אופן, שמחתי שלא אצטרך לוותר על השכשוך היומי שלי במים וכבר יום אחרי שהגענו החלטנו להגיע לאגם. 

שפע האדרנלין ששטף אותנו כתוצאה מג׳ט לג עצבני עודד אותנו לצאת בהצהרה פומפוזית, שמתחשק לנו לצעוד ברגל עד לאגם. חיה ניסתה לרמוז לנו בנימוס טורונטי שזה מאוד רחוק.
הלכנו.
והלכנו.
לאורכה של טורונטו.
עשרים ק״מ שעבור כל אחד ואחד מהם הצבעתי ברגליים.
כשהגענו לקו החוף כבר עיטרו את אצבעותי מספר מכובד של שלפוחיות…  

אגם אונטריו נפרס לפנינו במלוא הדרו. המים תכולים מתוקים ושלווים, החוף רחב וחולי. 
כשהתקרבנו ראינו איך לאורך האגם פרוסים במרחק זהה של כ-20 מטר אחד מהשני סירות משוטים קטנות. בתוך כל סירה יושב כמו דחליל מציל לבוש חליפה זוהרת, חבוש בכובע ומשקפי שמש ולצווארו משקפת ומימיה כאשר מידי רבע שבע הוא חותר במשוטים שתי חתירות קדימה ושתיים אחורה. 

כל סירת הצלה כזו  אחראית לשטח הגיזרה שלה. בלי משרוקית, בלי מגאפון ו״גברת, כן את עם הכובע, לכי שמאלה…!״ בלי חסקה ועם הרבה מאוד קרם הגנה.

חיה מצטרפת אלינו אחר הצהריים לרביצה על החוף, מתקשה לעכל שהלכנו את כל הדרך ברגל.
מזג האויר מושלם. 
אני מתבוננת באנשים סביבי ומגלה שאין להם אף מכנה משותף…קיבוץ גלויות זה כאן. 
כל כך הרבה גזעים של אנשים, הודים ופרסים וסינים-סינים-סינים ואיטלקים, אירים וסקוטים וישראלים וסורים…. כולם הגיעו לכאן כדי לחיות חיים נוחים, איכותיים ושלווים. מדינה שלמה על פרוזאק. 

גם אנחנו התמסרנו לנוחות ונכנסנו לשגרה. בבוקר טיול עם פושקה הכלבה, שאני מודה שהיא הכלבה הכי מקסימה ונעימה שפגשתי. היה לי קשה מאוד להיפרד ממנה. 

אחר כך בצעדים קטנים, קצת קניות, קצת שוטטות בעיר, ביקור במשרדים של חיה, עוד טבילה באגם וביקור בסטודיו המדהים של נאווה ווקסמן. 

נאווה חברה של חיה, ישראלית לשעבר (במקור מנתיבותֿ) היא אומנית רב תחומית שעושה הרבה דברים מעניינים ויפים, אבל מה שהכי משמעותי וחדשני בעיני הוא הדרך בה היא מדגישה ומקדשת בעבודתה את תהליך היצירה. 
יחד עם אומנים נוספים ייסדו תנועה שנקראת “Draw to Perform”  בה האומן יחד או לחוד יוצר את האומנות מול קהל חי ותוך כדי תנועה, ריקוד או הידברות עם הצופים מה שמדגיש את הרב תחומיות של היצירה האומנותית. 

הסטודיו של נאווה ווקסמן נמצא באיזור תעשיה בתוך האנגר גדול ומעורר קנאה. נאווה אישה יפה ואנרגטית מקבלת אותנו עם צימוקים וכוסות ערק ומתארת בהתלהבות את הדרך שלה להדגיש את תהליך היצירה. הקיר המרכזי בסטודיו נקרא ״Untitled Wall״. 

בזמן היצירה היא מצלמת ומתעדת את התהליך. היצירה כוללת ריקוד מול הקיר, ציור והנחת חפצים שונים לפניו או עליו. בסופו של תהליך כזה היא בוחרת קטעים בודדים מתוך הסרט שצולם ומפתחת אותם לתמונות המהוות את התיעוד היחידי שנשאר מהיצירה. היצירה על הקיר זמנית ונמחקת עם סיום העבודה.

התמלאתי השראה.

את שעות הערב העברנו בשיחות שמעוררות מחשבות ארוכות, בארוחות משותפות וגם ״סלון תרבות טורונטו״ שהיה שיבוט מוצלח של ״סלון תרבות יפו״. 

ביום שישי הם הזמינו מספר זוגות חברים. כולם ישראלים בשנות החמישים שלהם אשר כולם כמעט עברו לטורונטו לפני כ-11 שנים, מסרבים לחיות תחת סדרות הפיגועים והטרור ששטפו את ישראל ואשר הגיעו לשיאם בשנת 2005. ויש גם כאלה שעזבו אחרי רצח רבין…השאיפה הטבעית לחיות בשקט ובשלווה נשמעת פתאום כל כך נכונה.
אנחנו עושים היכרות … או מה שנקרא Meet and Greet

ישראלים זה ישראלים. בסוף זה מגיע לנח״ל ולבית ספר יסודי בראשון לציון ופתאום כולם מוכרים מאיפה שהוא ושמות של מורות נזרקות לאויר… 

חיה פורסת בפנינו את התכנית: נתחיל בברביקיו,  אחר כך מוטי יקרין סדרת תמונות מהמסע שלו האחרון להודו, דרור יתן הופעה, אחר כך הקרנה נוספת בגירסת מיני של סלון תרבות טורונטו ובסוף בסוף  דרור ורונן ילוו בגיטרות שירה בציבור.
מרשים!
אחרי האוכל מתכנסים בסלון לצפות בתמונות מהודו. 
למוטי אין מניירות. יש לו את הסגנון הברהמני שלו... התמונות רצות מהר על המסך, ללא כיתוביות, ללא דיבור מלווה, רק תמונות מרצדות כשברקע מוסיקת Om Mani. 

אחר כך דרור מתיישב מולנו, מעט מבוייש? מקדים ואומר שזו לא באמת הופעה. 
הוא שר מספר שירי מחאה וביקורת בעברית  ומשתף בתחושות שלו בין השירים. האורחים מאוד מאוד נהנים ומבקשים שישיר עוד ועוד. 
אחר כך עולות שאלות ותהיות ומתפתח דיון מעניין על כאן ושם, על בחירה, אחריות ואינדיבידואליזם. 

ואז סרט קצר.
ועכשיו שירה בציבור. רונן הכין מצגת עם המילים. 
המגבר לגיטרה החשמלית של רונן לא עובד. דרור משאיל לו את הגיטרה ומגלגל לסלון יחד עם מוטי את הפסנתר החשמלי (שמסתבר שהיה שייך פעם לארקדי דוכין).

אנחנו שרים. 
גם שירים של אריק סיני…
היה ערב מעולה!

את טורונטו עזבנו אחרי שבוע לא לפני שהצטיידנו בציוד קמפינג, אוהל, כריות, שמיכה, ספריי נגד יתושים, ספריי הרגעה לטיפול בעקיצת היתושים וגם ספריי דובים… 
מוטי אמר שחייבים… 
ספריי דובים - Sold out… אמאל׳ה… 

בתוכנית להגיע לחוף המזרחי, לנובה סקוטיה, שם השמש זורחת בים…
הדרך לשם כ-16 שעות של נסיעה רצופה. 
אנחנו מתכננים להימרח בדרך ולהתגלגל דרך קוויבק, ניו ברנזוויק, פרינס אדוארד איילנד עד להאליפקס.

יצאנו לדרך אחרי ארוחה מעולה בצ׳יקן פורטוגז…. תודה מוטי!
השארנו מתכון מנצח לשניצלים. 
החלפנו כמו אינדיאנים מתנות קטנות עם חיה, מוטי והילדים ויצאנו.

בדרך עצרנו בנשיונל פארק באיזור קוויבק שהיא מיני צרפת בקנדה…ועל זה בפעם הבאה.

לילה טוב ושבת שלום

סיגלית

Wales 12 • אקורד סיום, חלומות ומבחנות

את אקורד הסיום אני מתקתקת בין סדינים לבנים בחדר מלון בוטיק ומצועצע בעיירה Richmond.
לכל חדר במלון המתקתק הזה יש שם מטופש אחר. 
החדר שלנו מתהדר בשם  "Love Dream"...  שזה אומר בעיקר עיצוב מופרז בלבבות, שושנים אדומות, ובלבבות משושנים אדומות. 
בנוסף, יש כאן אמבטיה מגונדרת עם רגלים, שמונחת על רצפת דמקה, תחתיות כוסות מלב-בות וטפטים מצויירים של כלובי ציפורי שיר קטנות. כל האובר דקורציה הזו מקשה עלי להתרכז ולכתוב...
מה עוד שארמון האוהבים הלבבי הזה, יושב על רצפת עץ עקומה עם שיפוע משמעותי ומורגש (מדדנו עם אפליקציה של מצפן 6% שיפוע!). 
בכל צעד שלי לכיוון הדלת אני מאבדת גובה, הדרך מהאמבטיה לחדר כוללת זינוק בעלייה, וכל תנועה במרחב הקטן של החדר מרגישה כמו הליכה על סיפון של ספינה בים סוער.

ריצ'מונד נמצאת בצד השני של Yorkshaire Dales, זוהי עיירה יפה וציורית כמו של צ'רלי וממלכת השוקולד. הגענו אליה אתמול בצהריים מיד אחרי ההופעה האחרונה בהורסלי. 
אחרי ההופעה נסענו לישון אצל וויוואן ולינדזי, זוג חברים שגרים ליד ניוקאסל בחוות בודדים.
וויוויאן הייתה אלופת אנגליה וזכתה באין סוף פרסים ברכיבת סוסים נשים אומנותית (על הצד).
יש ליין שלם של עיצוב תלבושות וכובעים ששייך לספורט הזה, וגם מסתבר ליין שלם של חיות מחמד שהם מחזיקים בבית. ממש גן גורים של כלבים וחתולים שמתרוצצים ונכנסים בין הרגליים...

בבוקר שאחרי ההופעה האחרונה, אחרי שלוק קטן מהקפה הדליל ורווי החלב, הרגשתי פתאום לגמרי לא קומוניקטיבית ומאוד לא חברותית, החלפנו מבטים ובלי הרבה תיאום, החלטנו להתקפל, לעזוב את הבית הנוח של החברים ולחזור אחורה לשמורת הטבע היפה של יורקשייר. 
גם  כדי להיות קרובים גיאוגרפית לקוויקרים במידה ונחליט להשתקע... וגם כדי לטייל בצד האחר של השמורה את שאר הימים החופשיים עד שנחזור.

ובחזרה ליום של ההופעה האחרונה...
היה קשה לעזוב את הנוף הפראי של אירטון, את הקווייקרים, הבארן ואת מיטת הקומותיים האדומה. תוך כדי התקפלות,  ניסיתי למשוך זמן, אורזת לאט לאט ובחוסר יעילות מופגן. 
לפני שיצאנו אספנו כמו שני ילדים שמנסים למלא את הכיסים בממתקים, פרוספקטים, פליירים וכל דף מידע והסבר שנוגע לקוויייקרים שהיה מונח בדוכן בכניסה. 
אחר כך הנחנו בשקט את המפתח על האח בחדר התפילה, כפי שביקשה פאם. 
נפרדים בצער משרשרת החסינות.  

יצאנו לדרך.
היעד – Church Hall בעיירה קטנה בשם הורסלי, מרחק של שעתיים וחצי נסיעה.

מסתבר שהגענו מוקדם מידי ונצטרך לשרוף לפחות שלוש שעות. 
את השעה הראשונה אנחנו מצליחים לבזבז בנסיונות להבין את סידורי החנייה בעיר סמוכה להורסלי. 
לא הבנו.
אז החלטנו לנסוע ולהתנחל בפאב בו קבענו להיפגש עם פיטר, המוסיקאי המקומי שיופיע עם דרור.
הפאב היה סגור. אבל זה הצליח לסחוב עוד חצי שעה.  
אחר כך הסכמנו שהכי נכון יהיה לנסוע ל-Church Hall ולדבר עם מי שנמצא שם.
המבנה היה סגור.
מבחוץ אנחנו מתרשמים מהמבנה לטובה, האולם צמוד לכנסייה ומשמש גם למופעים מוסיקלים וגם כסדנאות לאומנים. 
בדרך חזרה לרכב, אנחנו פוגשים במתנדב של המקום. הוא מקבל אותנו, פותח לנו את האולם ומסביר על האופי והפעילות במקום.
יפה כאן. אנחנו עייפים מהדרך, מהזמן שעוד נותר לחכות ובעיקר מחוסר המעש. מוצאים בהמשך הדרך פאב קטן ומבלים בו את הזמן שנשאר. 

השעה שבע. ההופעה תתחיל בשבע וחצי בדיוק.

פיטר, איש גבוה לבוש מעיל ארוך וכובע קסקט שחור נכנס לחדר בצעדים בטוחים מלווה באשתו שמנסה להשיג אותו בצעדים קטנים ומהירים, הוא אוחז בכל יד קייס גדול וקשיח של גיטרה. 
כמו שיח סעודי המוקף בפמלייה של נשים, פורס את הגיטרות ברוב טקס, משאיר את מכסי הקייסים פתוחים כמו לתצוגת ראווה. אחר כך כשהוא מוציא את הגיטרה השחורה, המהודרת ומסתבר שגם המאוד יקרה, הוא מלטף ומכוון אותה בעדינות ובזהירות כמו שנוגעים בתכשיט יקר.
 
הקהל מורכב מחברים, מתנדבים של המרכז ועוד אנשים שגרים ביישוב הקטן הזה ושנוהגים לבקר במרכז. 
בזמן שאני מכוונת את מצלמת הוידאו, פונה אלי איש מהקהל בעברית ובקול של פלמ"חניק מטורזן:
"שלום, מן הראוי שאציג את עצמי", אומר את השם שלו, שאני לא זוכרת... 
הוא תל אביבי, נמצא כאן כבר 15 שנה, הגיע עם אשתו הבריטית לחזות בפלא הזה, בו מוסיקאי ישראלי משדרות! " אתם משדרות? אתם משדרות? דווקא משדרות?", בוחר להופיע דווקא בעיר הקטנה והנשכחת הזו. 
היה משהו יהיר בקלוץ הישראלי הזה. בדרך בה התנפח כמו תרנגול הודו כשהציג את אשתו הבריטית ובאופן בה שאל שאלות, כאילו שהוא לכל הפחות פקיד בכיר במחלקת ההגירה של בריטניה העומד לחרוץ את גורלינו.

מתחילים.
פיטר נותן את הסט שלו. מתרגש. הוא לא רגיל להופיע בפני קהל. נוהג להשתתף בערבי נגינה משותפים ובפולק קלאב. 
דרור עולה אחריו. הקול שלו חם ופתוח, הנגינה בטוחה וממלאת את החדר. 
משוחרר לגמרי, משנה את הסדר של השירים, מוסיף חדשים, אפילו מעז להקניט את פיטר על תשומת הלב הרבה שהוא מקדיש לכיוון הגיטרה שלו ומצהיר שהוא... מסתפק בלכוון בערך... (קשקשן...)
אה, כן... חצי שעה לפני הסיום אורח הכבוד שלנו, הישראלי המהולל, מרעיש עם הכיסא, אורז את אשתו ועוזב את החדר...ובכך מכתיר את עצמו לאדם היחידי שיצא באמצע ההופעות בכל המסע הזה כולו. 
תתבייש!

דרור ופיטר שרים ומנגנים יחד את שיר הסיום.
הסתיים ערב מוצלח ביותר.
בדרך, אני אומרת לדרור שהוא צריך להיות גאה בשירים, במוסיקה וביכולת הכריזמטית שלו להופיע ולגרום הנאה והתרגשות לקהל כל כך מגוון.
 
חשבתי לא מעט על מילות הסיום, והחלטתי שאני לא מתכוונת לתת דברי סיכום מאורגנים. 
גם כי טרם הכינותי וטרם הספיקותי...וגם כי אין לי כל כוונה להסיק מסקנות, או להוציא מדריך המלצות  להופעות בווילג' הולס בפריפריה של ווילס וצפון אנגליה. 
אני רק רוצה לחזור ולהיות קווייקרית...
וברצינות (אבל לא יותר מידי...) כשיצאנו לדרך, הרגשנו כמו שני נסיינים, ששפכו כמה טיפות מחומר סודי במקום מסויים בעולם ועכשיו מגיעים כדי לחזות בתוצאה, לראות איך זה השפיע ומרגיש.
וכמו שזה נראה מכאן, בתוך מבחנות המעבדה הקטנה שלי, נראה לי כי הטיפות של החומר שטפטפנו בעולם, היו חסרות השפעה כשלעצמן – אלו היו סתם טיפות של נוזל פלסיבו.
הקשר, החום, הקירבה, והמפגש האנושי הכנה, כל אלה נוצרו בגלל כל המשתתפים יחד, 
בעזרת המשמעות והתוכן שיצקנו כולנו במהלך השעות בהם בילינו יחד במקומות השונים, מאזינים למוסיקה, נפתחים ומתמסרים לחוויה. 
ובמיוחד ובעיקר בזכות דרור, שהופיע בהנאה גדולה בכל מקום, מול כל קהל כשהוא מגלגל את האנרגיה הטובה והאופטימית שלו הלאה, לאנשי הקשר, לאורחים שהגיעו, לקהל שנכח ונתן את ההרגשה שזכה במפגש מיוחד במינו.

וזה מה שמשותף לרוברט השורד האחרון, לין המתנדבת במשושה, קית' מהצ'אפל, טינק והחתולים בצמרת, איאן, הכפיל של ד"ר שקשוקה, אחמד האיטלקי מה-Green House, סו 2, אשת השיווק המוצלחת מבישופס קאסל, החברה התורנית הקוויקרית פאם שאנחנו סולחים לה על זה ששכחה להדליק את החימום ואחרון חביב, המתנדב האלמוני מהורסלי – כולם נכחו, התמסרו והיו קרובים. 

ובמבחנה אחרת... מבעבעת גם ההבנה, שכל הקרנבל הזה לא היה מתקיים לולא היינו רוחשים כבוד לחלום ולפנטזיה.
 
אז זהו. סיימנו. ביום שלישי חוזרים. 
יש לנו עוד חתונה על הראש...
היה לי אתגר וכייף גדול. תודה לקוראים הנאמנים והפידבקים.
תודה לדרור שלא מפסיק להמציא את עצמו.
חג פורים שמח!
אני אשלח בניפרד לינקים למוסיקה של דרור.
 

Wales 11 • סגירת מעגל

שמחנו לעזוב את בישופס קאסל ולהיות שוב עם עצמינו בתנועה.  
בשעות הצהריים הגענו ל- Airton ומיד התאהבתי במקום. אירטון, כפר עתיק עשוי בתי אבן, יושב באחת משמורות הטבע המפורסמות של אנגליה, ""The North Yorkshire Dales בתוך נוף עוצר נשימה של גבעות מוקפות בגדרות אבן פראיות. 
קר מאוד כאן. אולי 3 מעלות ביום.

כשהגענו קיבלה אותנו בחיוך פאם, "החניך התורן" של יום ראשון בקהילה הקטנה. היא הובילה אותנו למקום ההופעה, ה-Meeting Room של הקהילה הקוויקרית. 
ה-Meeting Room  הוא חדר תפילה פשוט ומקסים, מצופה בצורה בסיסית ביותר בעץ עתיק.
יש בו מרפסת עץ, (גזוזטרא), בקומה השנייה שפונה וצופה על החלל כמו "עזרת נשים" בבית כנסת.
בחלל המרכזי מסודרים ספסלי עץ בצורת חית, ועל כולם פרוסים שטיחים מצמר כבשים. 
אין בחדר אף סממן דתי מלבד מספר קטן של ספרי תורה פזורים על הספסלים.
החדר מקסים, הצבעים שלו חמים וההסטוריה רבת השנים שלו נמצאת באויר ובריח של העץ. 
אבל קרררר.... 

פאם, הולכת לאט לאט, בצעדים שלווים ונינוחים כשהראש שלה מוטה בביישנות הצידה, חזרה והתנצלה אלף פעמים על כך ששכחה להדליק עבורינו את החימום מראש, ועכשיו זה יקח זמן. 
כשאנחנו פורסים את מעט הציוד, היא מגניבה מבט קטן בגיטרה ובדיסקים ואז מוסיפה שאין לה שום מושג לגבי השיווק שנעשה עבור המפגש היום, ושהיא לא אחראית לזה, אבל היא מתכוונת להשתתף. 
חמודה... 
לנוכח היופי, הפשטות והשוני של הכפר וחדר התפילה המקסים הזה, נשמע הצליל של המילה "שיווק" צורם ולא שייך.
אני מתיישבת מקורררררבלת...על כבשה בספסל אחורי. מסתכלת סביב. מושלם. 
מבחינתי אפשר להתחיל כאן ועכשיו. 

בזמן שאני מתפעלת ותוך כדי שאני מנסה להחזיר את התחושה באצבעות רגל שמאל (מאצבעות רגל ימין כבר נפרדתי), פאם מבקשת ממני להצטרף אליה ל-Barn שנמצא במבנה צמוד לחדר התפילה, כדי להביא רדיאטור וגם כדי שתראה לי את המקום בו אנחנו אמורים לישון.  
אני לא מתכוונת לחפש מילים כדי לתאר את הבארן כי זה אינסופי, רק אוסיף שהוא נבנה בשנת 1,710 ושופץ לאחרונה בסכום עצום ויש לו רצפת עץ מדהימה. 
כשנכנסנו, היה מונח על השולחן בכניסה, מכתב  מודפס שהשאיר החניך תורן הקודם לדרור. 
במכתב התנצל ה"חבר" שהוא לא יכול להשתתף, מסר שפאם תקבל אותנו ותידאג להפעיל את החימום מראש (אופס...) ושאנחנו יכולים להשתמש ולהישאר במקום כמה שאנחנו רוצים... 
ואנחנו רוצים. 
אני שוקלת ברצינות להצטרף לקהילה, מיד אחרי החתונה של מיכל. 
עד לרגע זה, לא גיליתי דבר אשר ימנע ממני להיות קווייקרית מן המניין. 
אני בעד מעשים טובים, אני יכולה להתחיל להאמין שבכל אדם יש אלוהים, כילדת פנימייה הייתי הרבה פעמים "חניך תורן", נראה לי שאני חברה טובה ואני מאוד אוהבת רצפת עץ. 

אני לא מצליחה להעלות בדעתי סיטואציה דומה במדינת ישראל האהובה...לא בעיר, לא בקיבוץ ולא   בכפר...

אד ואשתו שילה מגיעים. 
את אד ושילה הכרנו בפסטיבל באנגליה אליו נסענו בקיץ של השלוש שנים האחרונות.
שילה, אישה קטנה, נכנסת מכווצת ורועדת ונדבקת מיד לרדיאטור. פאם מתנצלת בפעם האלף ואחת על זה ששכחה להדליק מראש את החימום. 
דרור אומר שהוא לא מבין על מה אנחנו מדברים , מפשיל את שרוולי הסוודר ואומר שחם לו...

דרור ואד עושים חזרה על השיר המסיים. מבחינתי כבר התחלנו. הקולות וצלילי הגיטרות מתפזרים בחלל הקטן של החדר. 
השעה ארבע ועשרים, שעה קסומה למוסיקה. אל החדר נכנסים ומתיישבים: פאם בראש מורכן, אישה מבוגרת חמודה מאוד, לבושה סריג וכובע סגול שמתרגשת כמו ילדה קטנה, מתיישבת לידי ומתעניינת בנו ובמה שעוד הולך לקרות. אני מוצאת שאני מאוד מחבבת אנשים זקנים, במיוחד כאלה שלובשים סגול בייבי... מעבר לניסיון שלהם, יש בהם ענווה, הקשבה והם אסירי תודה.
אחר כך נכנס עוד קווייקרי עם עיניים תכולות גדולות, ושילה שעדיין מתחככת ומפלרטטת עם הרדיאטור. כולנו יושבים קרוב אחד לשני, על שטיחי הכבשים.

דרור נראה מרוצה מתפאורת המחזה ומהשחקנים הראשיים, מברך לשלום ומכריז:
"שלום! זכיתם בהופעה פרטית". 
אחר כך מציג את עצמו, מודה לנוכחים על השתתפותם ומבקש מאד להתחיל.

אד, שהיה מעט הססן בהתחלה, מתחמם, תרתי משמע, ונותן את כל כולו לקהל הנאמן. 
מספר באריכות על מקורות השירים והסיפור שמאחריהם, פורט בגיטרה וממלא את החלל בקול מאנפף של נער מקהלה. 
דרור, עם שירים שקטים יותר מספר על המסע, על הרעיון, על מפגשים וחברות בין אנשים. 
את שיר הסיום הם מבצעים יחד בהתלהבות בדיוק באור האחרון של שארית היום. 
הקלטנו את זה, לפחות עד שנגמרה הבטרייה...
בסוף ההופעה החדר כבר היה חמים ונשארנו עומדים לשוחח. פאם סיפרה על הקהילה ומקור השם שלה. מסתבר שהשם המקורי של הקהילה היה: "Friends of the Truth" – "חברי האמת".
הסביבה שהתנגדה להם נתנה להם את השם Quakers כשם גנאי. פירוש המילה קווייקר זה מתחזה או ההיפך מהאמת. עם השנים החליטו לאמץ לעצמם את שם הגנאי.  
ללא ספק שיטה טובה...

אחר כך יצאנו לאכול בכפר השכן עם אד ושילה. רצינו כבר לסיים ולחזור לקוקון הקוויקרי ולחדר השינה שמכיל שלוש מיטות קומותיים אדומות עם מצעים מעומלנים בצבע ורוד. 

במיטת הברזל האדומה, מכוסה בשמיכת יחיד, אני בוהה בברזלים של המיטה שמעלי וחושבת איך ישראל הולכת ומתרחקת ממני ואיך אנחנו כאן, בבועה בתוך בועה...
  
בבוקר יצאנו לטיול בשמורה "Malham Cove" טיפסנו בשביל מדרגות עד לפיסגה שנקראת, 
"The Pavement" שזו למעשה רצפת סלעים שיש בה חריצים עמוקים. מאוד מאוד יפה.
אני כבר מדלגת חופשי כמו עיזה פזיזה על הסלעים... ואפרופו עיזה, נתקלנו בקבוצת פרות מוזרות  שנראות כמו בואש. פרות שחורות עם פס לבן רחב באמצע... 

כשסיימנו את המסלול, צועדים לרכב, דרור נעצר ומצביע על מבנה אבן גדול. מסתבר שזה הווילג' הול הידוע, אשר ממנו שאב את ההשראה למסע הזה. 
כשעמדתי לתעד את האירוע, עצר מתבונן בנו איש חביב שגר בבית ממול. 
דרור פנה אליו בשיחה ושאל אותו, מתגרה בהסטוריה, האם מתקיימים מופעים מוסיקלים בהול הזה? כשנענה בתשובה שלילית, ביקש ממנו להקדיש לו רגע ולשמוע את סיפור המסע שהתחיל כרעיון, ממש כאן, בהשראת המבנה הזה...
המראה של האיש הזה היה משעשע, הוא היה נראה כמו צייד פרפרים, חבוש כובע, אוחז ביד ספר בצמוד לחזה עם הבעות פנים מודגשות...  
צילמתי את כל האירוע בוידאו כי חשבתי שכדאי לתעד את סגירת המעגל ההיסטורית...
בסוף הוא פנה אלי בעיניים ערמומיות מעבר למשקפים שלח לעברי אצבע בתנועת נו-נו-נו חייך ואמר לי שאני שובבה... "You Are Naughty…" 
מחר אנחנו יוצאים מכאן לעוד הופעה אחת אחרונה בהורסלי, באיזור ניוקאסל שם נפגוש ונישן אצל זוג חברים שגרים בחוות בודדים. 
אין לי פרטים כרגע לגבי המקום וזה גם לא באמת משנה...

אז בסוף יום של טיולים בטבע פראי, סגירת מעגל הסטורית וארוחת ערב טעימה של שאריות אוכל ב-Barn לא נותר לי אלא להגיד לילה טוב
 

Wales 10 • בישופס קאסל סולד אאוט, קליקים וקווייקרים

את ערב יום שישי בילינו מסביב לאח בבית המפנק של טרבור וקיי יחד עם חברי המקהלה הנוספים. 
אני לא זוכרת את השמות של כולם, אבל לפי הצורך אוכל לתת בהם סימנים.
שם המקהלה  "רפסיקוויליון" שנשמע כמו שם של מסדר אבירים מימי הביניים הוא למעשה שם חסר משמעות  אבל משאיר את הרושם הנדרש. 
המקהלה קיימת כבר 20 שנה, אבל טרבור, מדריך טיולים של שמורת טבע באיזור, הוא היחידי ששרד את כל השנים.  כיום היא מורכבת מ- 3 זוגות, שהם גם חברים טובים, מקפידים להיפגש פעם בשבוע לחזרות וגם לארוחת ערב, עם הרבה יין שנשפך לתוך קנקני לימונדה גדולים. בהופעות הם תמיד לבושים בחולצה אדומה כלשהיא.

טרבור, הוא קצת כמו ילד כזה, שמתפנק כשבאים אורחים... יש לו את הכורסא הקבועה שלו בסלון והוא קופץ עליה ונמרח בה כמו דביבון, מחזיק ומלטף את הכרס הקטנה שלו כמו שמחבקים כרית. 
הוא מביע עניין רב במסע ההופעות הזה, וכמישהו מהתחום מבקש  לשמוע על המסלול שעשינו, איך ומה וכמה היענות הייתה. 
אני מבינה איך אפשר בקלות לזלוג כמו ג'לי לתוך תבניות של מושגים ומדדים מקובלים של הצלחה כמו כמות כרטיסים, דיסקים ולייקים. 
אני שולחת רגל לכיוון האח ממנגלת אותה מצד לצד, סקרנית לשמוע לאיזה כיוון יקח דרור את התשובה.

דרור לוקח אויר (חם), נשען לאחור, מביט בתקרה כאילו מחפש להוריד מהמדף את הספר הטוב ביותר שלו, משמיע אנחת רווחה ואז מגיש בלי מנה ראשונה ובלי שתייה, דווקא את אירועי הערב ב-Green House בבאנגור.
בלי לסנן מילים, מספר על אשת הקשר שנעלמה ושלא עידכנה אף אחד לגבי הערב, על רוברט השיכור המקומי שהיה לעשרים דקות הקהל היחידי, צלחת הפירות המנחמת ואחמד, המנהל החדש, שלא ידע קיומו של הערב ומוסיף עד כמה נהננו מהמפגש האינטימי, מהשיחה הארוכה ומהמוסיקה. 

רפסיקוויליון אמורים לפתוח לדרור את ההופעה בשירים משלהם ולבצע איתו את השיר האחרון במופע. 
דרור שלח להם את השיר כדי שיתאמנו – והם מקצועיים לגמרי, הדפיסו מילים, הוציאו תווים, עבדו על הרמוניות מציעים לעשות חזרה.

ג'ני, בחורה גבוהה וחיונית, שולפת קלסר עבה עם דפי מילים ותווים מתוך תיק שחור של רופא, כזה שהיה מגיע לביקור בית, מניח את התיק על השולחן ומוציא ממנו סטטוסקופ ושפדל...
בן הזוג שלה, כבד שמיעה, יושב מחייך לעצמו, כאילו מישהו לוחש לו בדיחות מתוך מכשיר השמיעה... הוא חמוד ביותר, רוב הזמן יושב שקט ומצטרף לשיחה רק כשפונים אליו ישירות כשהם מתחילים לשיר בהרמוניות הוא מצטרף תמיד בזמן וזז מצד לצד כמו חניך גבעתרון קטן.
ויש עוד זוג, האישה מתופפת על תוף אירי, ובן הזוג שלה מנגן בקונצרטינה ובגיטרה... בדיוק כמו בשיר של אלתרמן. אני לא חושבת שידעתי מה זה קונצרטינה עד שראיתי את זה - סוג של אקורדיון קטן שמחזיקים בין כפות הידיים ונשמע כמו מפוחית.
כלי יפה.

הם עושים חזרה ומחליטים להצטרף לדרור בפזמון. ההבדל בין שני הסגנונות יוצר מתח ועניין חדש בשיר.

שעה לפני ההופעה, אנחנו בחדר במלון. 
אני מתקתקת על המקלדת במסירות. דרור עובר ומרענן את רשימת השירים, משנה, מוסיף ומתחבט. 
אני מביטה בו וחושבת, שלא ממש התייחסתי עד לרגע זה, לפחות לא בכתב, לאנרגיה, לביטחון העצמי  ולתעצומות הנפש שנדרשת ממנו כדי להחזיק בחדר אחד, חמישים אנשים, שיהיו קשובים לו במשך שעה וחצי, בעניין והנאה.
ועוד באנגלית. ערב אחרי ערב.

בישופס קאסל היא עיר קטנה מאוד, נקראת Town בגלל שהיא מוגדרת כ-Market Town, שימשה בעבר כמרכז שיווקי חקלאי וגם כיום מתנהל בה סחר וממכר של בקר.
יש בה רק רחוב אחד תלול, עם חנויות די קיקיוניות שמוכרות כל מיני מתנות לא שימושיות או סוודרים של רועי צאן שנסגרות כבר בשעה שלוש. 
מרגישים שתושבי האיזור הזה בעלי מעמד סוציו אקונומי גבוה יותר, אפשר להרגיש את זה בחנויות ובפניות של האנשים לצאת מהבית ולשמוע מוסיקה. 

בשעה שבע וחצי בדיוק מתחילים להגיע אנשים עם פתקים שלופים בידיהם, אישור להזמנת הכרטיס שעשו דרך  האינטרנט. יש גם כאלה שרוכשים כרטיס במקום.
את כל האופרציה של הכרטיסים, הכיבוד ובאר המשקאות מנהלות בחורה צעירה בשם ליז יחד עם סו (השנייה).
הופעות כאן מתחילות בדיוק בזמן וזה חידוש מרענן. 
שמונה זה לא אומר שמתחילים בתשע. שמונה- זה אומר להגיע בשבע וחצי.
10 דקות לשמונה, ליז מודיעה שנמכרו כל הכרטיסים. גם חברי רפסיקוויליון מופתעים מאוד.

הערב מוצלח. הקהל מביע הנאה ומתעניין לגבי המשך המסע. אנחנו ממשיכים עם המקהלה למסעדה הודית לחגוג את ההצלחה המשותפת.
דרך אגב - מסעדות הודיות הן המסעדות היחידות שמגישות אוכל אחרי השעה שמונה בערב.

בבוקר שאחרי, אני מתעוררת עם סמפטומים כרוניים מעט מדאיגים. 
מסתבר שאחרי שבע הופעות רצופות, התחילו לי מן רפלקסים משונים שהם כנראה תוצאה של "האזנה מופרזת",  ואני מוצאת את עצמי  שרה התחלה של שיר או חוזרת על משפט שנון מההופעה... 

בדרך ל – Airton אשר בצפון יורקשייר, דרור נזכר שהרעיון למסע נזרע כשביקר כאן ממש. כאשר במהלך השוטטות שלו בכפר עבר ליד ווילג' הול עתיק וחשב לעצמו שהיה נחמד אם היה יכול להופיע כאן. אחר כך כשגילה באינטרנט את מאגר המידע של כל ה- Village Halls באנגליה ובווילס, כולל אנשי קשר, הבין כי במספר קטן מאוד של קליקים במקלדת, מתוך חדר העבודה בשדרות, הוא יכול לקבל אותם לעצמו לערב אחד ולהזמין לתוכם את אנשי כל הכפר. 

ובאמת המידע שיש לנו לפני המפגש על אופי המקום והאנשים, כולל לא יותר מכמה קליקים במקלדת...
ואולי ורק בגלל זה, יש למציאות את הכוח להפתיע  וליצור משהו חדש שאף אחד מהמשתתפים בו, לא ציפה לו ולא התכונן אליו.

היום (ראשון) אחר הצהריים מתוכנן מפגש מוסיקאלי בקהילה של קווייקרים ((Quakers בצפון יורקשייר. 
האיזור הזה נחשב לערש התרבות הקוויקרית באנגליה. 
קווייקרים הם נוצרים שמאמינים בקשר ישיר עם אלוהים. טוענים שאלוהים נמצא בכל אדם ולכן עליו לעבוד את האל בפשטות ודרך מעשים טובים, בלי צלב, בלי כנסייה, ללא רועה רוחני וללא טקסים.
הם פציפיסטים. במלחמת העולם הראשונה והשנייה ייסדו גדודים של חובשים ובכך תרמו את תרומתם למדינה. 
ההופעה ביום ראשון בשעה ארבע וחצי  תתקיים ב-Meeting House, ככה הם קוראים ל -Village Hall. 
זהו מבנה מהמאה ה-15, בו הם נפגשים פעם בשבועיים לשעת תפילה. את התפילה הם מתפללים בלב ורק אם מישהו רוצה להגיד משהו הוא משתף את הקבוצה. לאחר התפילה הם שותים תה ומשוחחים.

עוד פרט קטן, כל קוויקר נקרא ומציג את עצמו כ"חבר". הם נוהגים לנהל תורנות, מה שנקרא "חניך תורן" ב-Meeting Room, ככה שאיש הקשר שלנו הוא טיפוס דינאמי ומשתנה תוך כדי תנועה...
ה"חבר" הזה  גם הציע לנו לישון ב-Barn  (אסם) שזה מבנה ענק של שתי קומות משנת 1,700, עם חללים רבים, שני מטבחים, אולמות וחדר שינה עם מיטות קומותיים. 
המבנה המדהים הזה צופה מצד אחד לנהר ומצד שני לבית קברות עתיק וצמוד ל-Meeting Room שמסתבר שהוא הכי עתיק בעולם. 
וכל ההסטוריה המפוארת הזו תהיה שלנו ליומיים הבאים. אין פה אף אחד.

בהופעה אצל הקווייקרים, יצטרף מוסיקאי מקומי שהכרנו בפסטיבל בקיץ. מקומי זה אומר מרחק של שעה מכאן  – שמו אד והוא יגיע עם אשתו שילה. אבל על זה אספר בבלוג הבא, כי אני שוב נכנסתי לפיגור היסטרי...
מה עוד שאין פה אינטרנט ואין לי מושג איך אפשר לנהל ככה בלוג... 
בקצב הזה אני יש סיכוי סביר שאני אאבד קוראים...

ועוד אנקדוטה קטנה וחיננית לסיום... 
אמא של דרור אמרה שהיא מאוד נהנית לקרוא את הווצ'אפ שאני כותבת...
 

Wales 9 • על בי-בי-סי ופעמיים סו

את היום והלילה שבאו אחרי הערב ב -Green House  בחרנו להעביר רק בין כתלי האוניברסיטה המפנקים. 
באנגור היא עיר יפה, ללא ספק, אבל האוניברסיטה של באננגור יפה יותר.
 
וככה מצאנו את עצמינו, כמו שני סטודנטים על מילגה מנצלים בלי אלוהים ובלי דוקטורט את הפסיליטיז המפנקים ועתירי הממון של האקדמיה.
צועדים במסדרונות, עוברים בין הפקולטות השונות, מתנחלים בספרייה המדהימה אשר אין לי מילים לתאר את היופי שלה, השקט והתרוממות הרוח שמרגישים כשנכנסים אליה. 
את האור הרך שחודר דרך חלונות גבוהים ומאיר את טורי המדפים עמוסי הספרים, משם ממשיכים לארוחה בבראסרי, מתיישבים לצד משפחת תורמים מפוחלצת עם עיניים פקוחות לרווחה אשר זוכה לכירכור בלתי נלאה של הצוות, ובסוף הערב שוקעים בתוך ספות מעור פרה בבאר היין מנהלים שיחות סלון לצד פרופסורים נכבדים.   
 
כמו שזה נראה מכאן, אפשר להעביר חיים שלמים במסדרונות האקדמיה. חלק לא מבוטל מהאנשים שנתקלתי בהם כבר עושים את זה...אפשר לזהות אותם לפי צבע עורם החיוור, ההבעה האדישה הקפואה על פניהם, השיער המדובלל  והצעדים הקטנים והמהוססים שלהם במסדרונות כשהם מהלכים צמודים מידי לקיר.
 
דרור יוצא מהמקלחת האקדמאית האחרונה עם שתי הכרזות פומפוזיות.
הראשונה, שהוא מרגיש שזו נסיעה של פעם בחיים, במובן שאנחנו מטיילים יחד ועושים גם משהו אחר, לוקחים, כל אחד לעצמו תפקיד וזוית משלו בתוך המסע.
השנייה, שזרם המים כאן, בטוש האוניברסיטאי מעולה והכי טוב שהיה עד עכשיו.
אני מסכימה עם שתי ההכרזות.
 
בדרך לרכב אנחנו מגלים כי ממש בסמוך למלון שלנו נמצא בניין ה-BBC  של ווילס. 
בחניון אנחנו מזהים גם שני רכבי שידור של ה-BBC, שבמבט שטחי ביותר נראה שלא זזו מהחניה מאז "ימי הרדיו"... 
דרור מתעלם במופגן מהעובדות, שולף כמו שריף שני דיסקים מהתיק ומצמיד אותם לחלונות רכבי השידור כמו דורש בכך לחזור לשיטות ההפצה הרומנטיות של פעם - כשאנשי ה-BBC יתיישבו ליד ההגה, הם יבחינו בדיסק הצמוד לחלון, יסתקרנו, יאזינו, יתלהבו - ויפיצו את הבשורה בכל תחנות השידור...  

ועד אז - אנחנו יוצאים לדרך 
היעד – Bishops Castle
 
בלי הרבה טקס בישבן, אנחנו למעשה עומדים לעזוב היום את אדמת ווילס ולעבור לאנגליה. 
בישופס קאסל נמצאת כבר על אדמת אנגליה אך בסמוך לגבול עם וויילס. כידוע, בריטניה הגדולה, או הממלכה המאוחדת  כוללת את: אנגליה, סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד.
 
בדרך אנחנו חולפים על פני עיירות קטנות, מזג האויר עדיין שטוף שמש וחמים. אנחנו עוצרים להתרעננות וחילוץ עצמות בעיירה קטנה שעונה לשם וויילשפול. 

אולי אני מדמיינת...אבל נראה כאילו יש כאן אחוז גבוה של נשים שנתמכות במקל הליכה.... 
אני תוהה האם כולן בקטע של שיפוצים ביפו ונפלו מהסולם, או שזו סתם ההרגשה המתעתעת שלכולם יש  סובארו, רק כי אבא שלך קנה ממש עכשיו סובארו...

בכל אופן, בזמן שאני משוטטת ברחובות ומתחבטת במחשבות מתעתעות וחסרות משמעות על סובארו, דרור החליט להתיישב לשתות קפה, וכך, בדפדוף אקראי וחסר תוחלת בעיתון המקומי,  הבחין לפתע בשם שלו מתנוסס  שחור על גבי עיתון, תחת מדור הבילויים – "ערב אקוסטי עם המלחין והיוצר דרור קסלר במוצ"ש בבישופס קאסל" .
דרור מצביע נרגש על הכתוב בעיתון.
וואו! 
מישהו (סו?) טרח לשלוח ולפרסם את המודעה גם בעיתונות הכתובה!
אני מייד מכריזה על עליית מדרגה ושוקלת ברצינות גם עלייה בדרגה, של אשת הקשר שלנו מספר שבע, סו.
 
ה-Town Hall  של בישופס קאסל הוא מקום שנוהג לקיים מופעים מוסיקלים בקביעות. 
ההופעה של דרור שתתקיים מחר, תארח גם מקהלה של שישה זמרים (שלושה זוגות) שגרים באיזור ושרים בהרמוניות א-קפלה. אנחנו מכירים שניים מחברי המקהלה, את הזוג טרבור וקיי אותם פגשנו לפני שנה באתר קמפינג.
טרבור וקיי הם זוג נשוי בפרק ב'. המעניין הוא, שהבן של טרבור והבת של קיי מנישואיהם הראשונים – נשואים גם הם אחד לשני...
לא זוכרת אם הם ציינו מי הכיר והתחתן קודם, הילדים או ההורים. בכל אופן, אם מזמינים את ההורים של הבת , אז ההורים של הבן מתייצבים גם...
 
במהלך הנסיעה הארוכה נעים גלגלי השיניים בראש לכל הכיווונים. 
באויר עומדת ההרגשה שהסתיים פרק אחד ומתחיל פרק שני. 
יש התרגשות ודריכות לקראת ההופעה בבישופס קאסל, אך יחד איתה מתגנבת גם ההכרה, שיתכן והחלק המופרע והסוטה של המסע כפי שהיה עד כה, עומד בפני סיום ומעכשיו עומד להתחיל החלק המהוגן והנורמלי שמורכב מפרמטרים ידועים ומשעממים של הצלחה.  

אני לא מסכמת עדיין.
רק סוקרת לאחור את ששת המפגשים, ששת סלוני התרבות הניידים, את התנועה הטרובאדורית מכפר לכפר, את העונג שבאי הוודאות והפתיחות שחווינו במפגשים הקטנים. 
אבל יותר מהכל אני מעריכה את התנאים שאיפשרו לנו ולאנשים שפגשנו להתייחס למפגשים האלה בתמימות, ללא ציניות או ביקורת.  והם היו ללא ספק "תנאים של חיבה".
 
כשאנחנו נכנסים למלון הקטן בעיירה סמוכה לבישופס קאסל, ניגש לעברנו בעל המלון כשהוא מחייך בפה גדול ושואל את דרור האם הוא המוסיקאי שהתמונה שלו מתנוססת בכל הסביבה....
דרור המום למדי, אומר שכנראה שזה הוא, מנסה להבין את ממדי הפרסום בעיירה ומוסיף בכנות שהוא בסך הכל הגיע כדי לשיר ולנגן בגיטרה. 
בעל המלון מרוצה מכך שהאומן מישראל בחר להשתכן דווקא אצלו, מספר שבגלגול הקודם שלו שימש במשך 20 שנה כנציג מכירות של פנדר (חברה לייצור גיטרות) בחצי מהעולם.  
עדיין הוא לא מתעכב  ולו כדי לקבל פירור נוסף של אבק כוכבים, מתנצל בפנינו שהוא חייב לרוץ הבייתה, נולדה לו בת ראשונה יפהפיה רק לפני שבועיים... זורק לנו את המפתח לחדר מספר שתיים ונעלם.  
וככה חולפת לה תהילת עולם...

את היום למחרת (שישי) העברנו בלעשות כביסה במרכז קואופרטיבי עצום מימדים עם מליוני מוצרים מסוגים שונים. דמיינו את הום סנטר, רמי לוי, משתלת גן רווה, מחסני חשמל, מקדונלד, מחסני תאורה, המשביר והכל בדולר, תחת קורת גג אחת, וגם את כל זה בתוך קומפלקס שכולל סניף דואר שמתנהל בדיוק כמו בארץ נהדרת (פרטנו שם מטבעות ללנדרומט), מכבסה, שטיפת מכוניות ואפילו כלוב עם תוכי ענק שבני המקום עוברים ומשוחחים איתו. 
וגם כאן נתקלנו בפרסום של ההופעה של דרור על מספר לוחות מודעות.

בהמשך היום נסענו לבישופס קאסל עצמה, שם גילינו אינפלציה של מודעות המכריזות על ההופעה במוצ"ש. 
מסתבר שסו פירסמה את ההופעה בכל ערוץ אפשרי, כולל פיזור פליירים בבתי מלון ו-B&B.
כצפוי. נעשינו אדישים. 

אחר כך עלינו לבקר בטאון הול שנמצא במבנה יפה עם קירות זכוכית, במעלה רחוב תלול וצופה על העיירה כולה, כדי לבחון את המקום ובעיקר כדי להיפגש ולהודות לסו על עבודת שטח נפלאה.
וכאן ...אופס...חלה תקלה קטנה.
לאור המיתולוגיה שבניתי סביב ששת המופלאים, ששת אנשי הקשר, ולנוכח הקירבה שאנחנו חשים כלפיהם ואני מניחה שגם אתם, צר לי לדווח כי קיימת אי בהירות לגבי זהותה של סו ...
כפי שזה נראה כרגע, יש שתי נשים בטאון הול של בישופס קאסל הנושאות את השם – סו, שתיהן עמדו מול דרור ונתנו הסברים... שתיהן טוענות לכתר.
אומנם אחת גבוהה והשנייה נמוכה, אבל זה לא ממש עוזר, וכתר -  יש רק אחד. 

סו & סו הסבירו את כללי המקום, הם יפתחו את הבאר ויסדרו את הכיסאות, חייבת להיות הפסקה במהלך ההופעה כדי למכור משקאות, האומן משלם על פתיחת הבאר וזה לא אופציונאלי, ובשבע וחצי נפתחת הקופה למכירת יתרת הכרטיסים. 
בסיום הקראת התקנון, הצהירה סו הנמוכה, שהיא מתנצלת אך לא תוכל להגיע להופעה כי בעלה קבע משהו אחר באותו ערב. 
אני חוששת שעל הרקע הזה ("אכלו לי-שתו לי") היא עומדת להיות מודחת מהמירוץ וכנראה שלא תוכל להיות המושבעת השביעית של אנשי הקשר...

אמרנו תודה ויצאנו. 

הערב נפגשנו לארוחת ערב ומיני חזרה עם חברי המקהלה, הם מקסימים. שרים בהרמוניה א-קפלה וזה מאוד מאוד יפה.

אני בטוחה שתהיה הופעה טובה, המקום יפה ואנחנו כבר לא טירונים.

Wales 8 • על אחמד והפקולטה למדעי החיים

הדרך לבאנגור, מתפתלת, עוקפת את הרי סנודוניה הגבוהים ועוברת דרך כפרים ציוריים. 
באנגור, עיר אוניברסיטאית, אחת משש הערים של ווילס, שוכנת בחוף הצפוני והקטנה מביניהן. 
המלון שלנו, מסתבר, נמצא ממש בתוך קמפוס האוניברסיטה, במבנה מרשים ועתיק מהמאה ה-18 וצופה למפרץ. בדרך לחדר אנחנו צועדים בנונשלנטיות במסדרונות ארוכים, לצד אנשי סגל מחוייטים עם אפים נפוחים ואדומים, כשמחברת תקועה להם מתחת לבית החזה.

המלון נקרא "The Management Center", משמש לאירוח אנשי סגל, תורמים, אורחי האוניברסיטה ועכשיו גם אותנו. 
כשהזמנו את המלון, לא ידענו שהוא חלק מהמבנה של האוניברסיטה. חשבנו שהשם שלו הוא שם  בהשאלה... כמו שיש "פיצה רומא" או "קפה אקדמיה". 
הדרך לחדר מסובכת, מבוכית ומלאה שלטים עם חיצים והפניות. כל מסדרון צבוע בצבע אחר.
לאור הסיבוכיות, אנחנו די מתעצלים להוציא את המזוודות מהרכב ונוקטים בשיטת ה"תפוס כפי יכולתך" לוקחים ביד רק סט של בגדים להחלפה, מחשב ומברשת שיניים.  

יש לי דה-ז'אוו למסדרונות הפנימייה הארוכים.
לדרור יש דה-ז'אוו לעובדה שסוף סוף יהיה לנו אינטרנט כמו שצריך ומתחיל לתכנן את כל 
ה-Uploads והסרטים שיעלה לאויר דרך הפס הרחב בממלכת האינטרנט הגדולה של האוניברסיטה. 

כשהגענו לבאנגור אתמול אחר הצהריים הרגשנו כמו שני עכברי כפר שהגיעו לעיר. 

בכניסה לעיר כיוונו את ה-GPS  ל- ""Green House שנמצא בפינת רחוב שקטה יחסית המצטלבת עם הרחוב הראשי,High Street . לפי וויקיפדיה, זה  ה-High Street הכי ארוך בווילס ובממלכה הבריטית.  

הייתה עמימות כלשהיא במידע לגבי ה-Green House, או שהתעצלנו להתרכז בפרטים... בכל אופן, לא פיתחנו ציפיות כלשהן לגבי המקום. 
ידענו שזה מבנה קהילתי בעיר אוניברסיטאית, ידענו שזה נמצא בפינת רחוב, דרור אף זרק לאויר בשלב מסויים, שהוא חושב שזה בכלל בית קפה קואופרטיבי, אבל בעיקר ידענו שחשוב להגיע בזמן כדי לקחת את המפתח בשעה ארבע מאשת הקשר שלנו, ליסה. 
לכל אורך הדרך, ליסה לא הייתה תקשורתית במיוחד, ולמעשה גם לא הייתה נוכחת במיוחד במקום כשהגענו. 
ליסה הייתה ונותרה תעלומה, עד לרגעים אלו ממש.

החנינו את הרכב בסמוך למקום. במבט חטוף ביותר ניתן לזהות שזו שכונת מגורים של אוכלוסייה מוסלמית.
אנחנו צועדים שקטים, כל אחד לעצמו עם מחשבותיו. הנסיעה היתה ארוכה. העיר רועשת  ואנחנו רעבים ועייפים.
נכנסנו שואלים על ליסה. 
ליסה לא נמצאת, עונה לנו בחור צעיר עם עיניים שמחות ומחייכות במבטא איטלקי מתגלגל.
הכירו את אחמד.
אחמד הוא מעכשיו איש הקשר שלנו בבאנגור.

אחמד מציג את עצמו כמנהל המרכז, הוא רק מספר חודשים בתפקיד וכרגע נמצא בעיצומו של תהליך הגדרה מחדש של ייעדי המרכז. המקום קיים כבר 30 שנה, פעל בעבר כמרכז שיח בנושאים של אקולוגיה,קיימות וזכויות להטב"ים אבל כיום מתרכזת רוב הפעילות שלו, בהשכרת המבנה והחדרים לסמינרים וסדנאות.
אחמד מסביר פנים ורוצה לסייע אבל לגמרי לא בעניינים. ליסה, אשת סודינו אשר נעלמה ולקחה איתה את הסוד...לא חשפה אותו לתקשורת שהייתה לה עם דרור, ואין לו שמץ של מושג לגבי מה שאמור להתרחש הערב כאן אצלו, ממש מתחת לאף. 

דרור עייף מכונס מסתפק בלקבל את המפתח וללכת.
אחמד מוסר לנו את המפתח, מסביר איפה מדליקים את האור והחימום, אומר שאנחנו יכולים לסדר את החדר כרצוננו וממהר לחזור לעיסוקיו. 
אני מרגישה עצבות מזדחלת, מתחילה לנוע באי נוחות, ומחליטה שעכשיו זה הזמן להסיר את החסינות שלי כעיתונאית ולקחת אחריות על מה שקורה כאן. אני פונה לדרור בשקט ומבקשת ממנו  לעשות מאמץ קטן נוסף ולהסביר לאחמד במה מדובר, מה  ולמה עשינו את כל הדרך לכאן.

דרור מביט לנקודה בחלל, לוקח אויר ומתחיל את השיחה בהפניית שאלה לאחמד לגבי אופי השכונה כאן מסביב. 
אחמד בוחר מילים ושומר על נוסח פוליטקלי קורקט... זו שכונה של משפחות הוא אומר, נמנע מלשייך את המשפחות למיגזר מסויים, מוסלמי למשל.   
דרור מתחמם...מתחיל להציג את עצמו, את הרעיון והפורמט, מספר שאנחנו כבר 10 ימים בדרכים ושזה אמור להיות מפגש מספר שש. 
אחמד מתלהב, מעוניין להיות חלק מהמסע וקופץ על קרון מספר שש ברכבת הפרברים. 
הוא יפרסם את זה מיד בעמוד הפייסבוק של המרכז. לא בטוח שזה יעזור בשלב הזה, אבל הוא בכל אופן מתכוון בהחלט להגיע הערב. 

אנחנו יוצאים משם קצת מעודדים והרבה רעבים. 
מחליטים לא לאכול בבראסרי שנמצא בין כתלי האוניברסיטה, במקום זה בוחרים ללכת לאורך High Street, למצוא מקום נחמד לאכול ולהתנחם. 
החלטה שגוייה כשלעצמה, וזה עוד לפני שידענו שהרחוב הזה הוא אינסופי, מה עוד שנכנסנו אליו בצד המעאפן ביותר שלו.
הרבה סינים יש בבאנגור. קשה לנו להחליט איפה לשבת. בסוף בחרנו במסעדה לפי מידת ההשקעה בעיצוב השלט. מסעדה סינית.
טעות מספר שתיים. 
הזמנתי עוף עם עדשים שחורים
טעות מספר שלוש.
העוף מרגיש כמו חתול. מזל שאלוהים ברא את האורז.

בחזרה לפקולטה. נכנסים לנוהל הופעה. מכוונים שעון לשש בערב.

הרחוב שקט וריק מאדם. 
אנחנו פותחים את הדלת, מקפלים את השולחנות ומסדרים את הכסאות במעגל. דרור אומר שצלחת עם פירות תיתן לו הרגשה טובה. אני מביאה מהאוטו את השקית עם הפירות שנותרו מהנסיעה.
ליבלבו אגס וגם תפוח. אנחנו נתחיל ללבלב רק עוד 20 דקות.
ברבע לשמונה נכנס איש מבוגר לבוש מעיל שחור ארוך ולוחש האם כאן מתקיים הערב עם דרור קסלר. הוא מציג את עצמו בשם פיטר פרנס, כמו צרפת לא כמו שמעון. 
פיטר נולד, גדל וחי בשכונה הזו, אמר שאמא שלו עדיין גרה בשכונה (???), אחר כך הוא מתנצל ואומר שהיה מאוד רוצה להישאר לכל הערב, אבל יאלץ לעזוב באמצע כי יש לו קונפליקט עם משהו אחר שהתחייב לעשות ושהוא צריך לחבר את הטלויזיה ל -YouTube ...
הוא מדבר בשקט ובראש מורכן, מקפיד להפנות את אדי האלכוהול הבוקעים מפיו כלפי מטה.
בשמונה בדיוק דרור מתחיל. 
פיטר מתיישב ורוב הזמן מתעסק בצילום ותיעוד של דרור גם במצלמה וגם בטלפון. 
אחרי 10 דקות מגיעים יחד אחמד ובחור נוסף ומתיישבים. אחמד סמוק  לחיים, יליד איטליה, עבר לכאן לפני חמש שנים כדי ללמוד באוניברסיטת באנגור. 
החבר שלו, שלא הצלחתי לקלוט את שמו, מתעסק בטיפוס מסוג בולדרינג, שזה טיפוס ללא חבלים רק בגיבוי של אדם נוסף. הוא הציע לנו לבלות איתו את היום בטיפוס... סירבנו בנימוס. 

שניהם צעירים ורעננים, לא התביישו להביע בגלוי את ההנאה שלהם מהמוסיקה ומהשיחה שהתפתחה ונשארו לשבת גם כשנגמרה רשמית ההופעה המוסיקאלית.
זו גם הייתה הפעם הראשונה שמישהו העז לשאול אותנו שאלות ישירות. ענינו בכנות ובפתיחות, כל אחד ותשובותיו הוא, והיו גם כאלה שאלות שנשארו תלויות באויר.

בערב הזה בבאנגור, המוסיקה והשירים היוו גשר ופלטפורמה לשיחה ולא להיפך. 
אני מודה שלא ציפיתי שדווקא המפגשים הקטנים האלה, האיזוטרים, של כמעט אחד על אחד, יהיו כל כך נעימים וכייפים.

במהלך הנסיעה, בדרך חזרה לספסלי האקדמיה ציירתי קו דמיוני בין כל אנשי הקשר – 
רוברט, לין, קית', טינק, איאן ואחמד

היום עבר במנוחה, עשינו רק תנועות קטנות, וגם אותם רק בין כתלי האוניברסיטה. 
מחר אנחנו אמורים לסיים כאן את התואר ולעשות צ'ק אאוט. אני מצפה לתואר "דוקטור של כבוד" לפחות.

אז לפנינו עוד שלוש הופעות או שמא שלושה מפגשים...
היעד, Bishops Castle, מרחק של שלוש שעות מכאן בכיוון דרום מזרח (תסלחי לי צ'יטרה שאנחנו לא יורדים מערבה)
אשת הקשר – סו

חוץ מזה שקיבלנו מייל נחמד מהמקסיקנית, זו שביקשה את השיר "הבה נגילה", היא הודתה על ערב בלתי נשכח, שזו הייתה זכות גדולה להשתתף בערב, ואף סיימה ב"מוכרחים להיות שמח"...

Wales 7 •על צ'יטרה, אריה אדום והשראה 

ניצלנו את היום למנוחה אמיתית ולשוטטות קלה בחוף הים.
בערב הלכנו לבקר את צ'יטרה, הפסלת, שנולדה כאליסון. את צ'יטרה פגשנו לפני יומיים בבית הקפה במנוביר כשחיפשנו מקום להתיישב. 
היא נעצה בנו עיניים קטנות ובוחנות מעבר למשקפי הקריאה, חייכה חיוך מסתורי וסיננה לעברנו שאנחנו זוג יפה... אחרי שהחלפנו מספר משפטים, התעקשה שנבוא לשתות אצלה תה ביום ראשון בערב, לפני שאנחנו עוזבים.
זה היה הערב הפנוי הראשון ללא הופעה מאז שהגענו. 
כשצעדנו ברגל במעלה הרחוב לבית שלה, הרגשנו כמו דיירים מקומיים שקופצים לקפה אצל השכנה ממול.

צ'יטרה אישה יפה, קטנת גוף בשנות החמישים שלה, בעלת שיער ארוך ושופע ועיניים קטנות מתרוצצות ועירניות היא היפית רבת שנים מבית היוצר של הארי-קרישנה. 
סיפרה שטיילה בישראל לפני 30 שנה כתרמילאית וידעה לתאר בפרטי פרטים את המקומות בהם ביקרה. אחר כך שוטטאה וגרה בהודו כ-10 שנים. כשחזרה לאנגלי התגוררה במקום שנקרא Skanda Vale בדרום מערב ווילס, שזה סוג של מיני הודו, עם אשרם, קהילה גדולה שמאמינה באינדו ואפילו פילים מסתובבים שם בין כרי הדשא והכבשים. 
פירוש השם צ'יטרה זה תמונה. יש לה שני ילדים יפים ועדינים. הגדולה שמה טאלולה...שזה מים זורמים (16) והצעיר שמו צ'אליס (10) שזה הגביע הקדוש. צ'אליס לא הולך לבית ספר ונמצא במסגרת של Home Schooling. 
היא מגדלת אותם בעזרת האינסטינקטים הבריאים שלה , ללא חומרים משמרים, בלי חיסונים ובעזרת הרבה מחשבה חופשית.
ישבנו כולנו כשלוש שעות סביב שולחן עץ גדול במטבח עמוס צנצנות עם זרעים בצבעים וגדלים שונים ומשונים, שתינו יין  ורוב הזמן הקשבנו לסיפור חייה, אותו סיפרה בגילוי לב ובשטף.
כמו סלמון, היא שוחה נגד הזרם כבר הרבה שנים. היא נמצאת בכפר הזה רק מספר חודשים ספורים, עברה לכאן כי הקארמה שלה מנחה אותה לנוע תמיד רק לכיוון מערב...
בזמן שהקשבתי לה חשבתי כמה היא אמיצה וחופשייה באמת.

יצאנו לדרך בבוקר במזג אויר מושלם, לפנינו נסיעה של כשלוש שעות, והקארמה שלנו מנחה אותנו לנוע לכיוון צפון-מזרח... 
בדרך עצרנו לטייל בשמורת טבע של ביצות. מאוד יפה.

הערב מתוכננת הופעה ב- Village Hall בכפר קטן בשם Ystrad Meurig
הנוף מסביב – הררי ומקסים 
שם איש הקשר שלנו – איאן
שם המלון – האריה האדום
סימנים מיוחדים: איאן פירסם את הערב גם בפייסבוק וגם באתרים נוספים ברשת  והיה מאוד ענייני ורספונסיבי

וסימן מיוחד נוסף - דרור אומר שזאת הפעם הראשונה שהמלון ומקום ההופעה נמצאים באותו כפר, ככה שאנחנו לא צריכים לבזבז זמן לפני ואחרי. סבבה.

כשהגענו אחר הצהריים לכפר, או למען הדיוק, כשחשבנו שהגענו, הסתבר לנו שהשם שחשבנו שהוא שם הכפר, הוא למעשה שם כולל לכל הכפרים במחוז הזה ...וכמעט בכל אחד מהם יש Village Hall...

לא היה קשה לאתר את המלון, "האריה האדום" שנמצא מעל הפאב בכפר, אחלה חדר, נותן הרגשה של קוקון. פרקנו את החפצים ויצאנו מיד לדרך כדי לאתר את האולם.
עברנו מספר כפרים עד שמצאנו את האולם שנמצא באמצע הדרך, על ראש גבעה, צופה לעמק.
בשעת בין הערביים האור כל כך יפה. אנחנו צועדים לעבר דלת הכניסה וכבר מרחוק אפשר לראות את הפוסטר של דרור בולט בצבעוניותו מבעד ללוח המודעות. 

פיתחנו מן הרגל חטטני ומטופש לסרוק ולקרוא את כל המודעות הנעוצות על הלוח, כדי למצוא סימני חיים... או רמזים לגבי מידת הפעילות בכפר והסיכוי שנפגוש מי מהם בערב. 
וככה כמו שני נברנים, עמדנו מול לוח המודעות, קוראים ביסודיות פרוטוקולים וסיכומים של ישיבת מועצת הכפר מחודש נובמבר, שכללה התנצלות של אחד המשתתפים, לא היה כתוב על מה, רק צויין שהוא מתנצל, והמשיכה בדיון על נושא המים שעבר למחלקה המשפטית והסתיימה בהצעה לשינוי מחירי השכירות של האולם... 
יש לי הרגשה שהפנייה של דרור לשכור את המקום להופעה יצרה בועת נדל"ן בכפר...
חוץ מזה הייתה מודעה שמזמינה את תושבי הכפר, בכל יום חמישי השלישי של החודש, לקפה ועוגה בהול, אבל לפי תמונת האישה שליוותה את המודעה, נראה שזה היה רלבנטי בשנות השלושים של המאה.

בדרך להופעה מספר חמש, דרור אומר שהוא מרגיש שינוי. בתחילת המסע הוא היה מאוד מחובר למניעים ולמטרת הנסיעה ועכשיו הוא מרגיש קל יותר, עכשיו הוא פשוט נוסע, מביא את עצמו ומופיע.גם אני מרגישה משהו דומה. כאילו שמישהו אחר קבע את הסט, את לוחות הזמנים והמקומות.
ואני נעה במרחב ובזמן מתבוננת ומספרת.
איאן חמוד, מזכיר במראה את ד"ר שקשוקה... יש לו עגיל מפתיע באוזן, הוא משמש כמזכיר מועצת הכפר בשכר. מה שנקרא, עובד במנגנון, הוא טרח לציין שזו גם הפונקציה היחידה במנגנון...

הוא מכין לנו תה ומספר שבאיזור הזה היו מספר מיכרות של עופרת שנסגרו. חלקם מוקפים בגדר וחלקם עדיין פתוחים ומסוכנים כמו בולענים. סיפר על כבשים שמידי פעם נופלות לתוך המכרות הפתוחים ועל איש מהכפר שנפל יחד עם המכונית לתוך המכרה ובנס הצליח לצאת.
הוא ואשתו נולדו בכפר הזה, אבא שלו היה זה שהשכים את הכורים לפנות בוקר, היה עובר בין בתי הכפר לפני שהשמש עולה כשבידו פעמון גדול, מצלצל בפעמון ומעיר את הכורים לצאת למכרה.
סביב המכרות התפתחה תרבות שלמה שנעלמה עם סגירתם. לכל מכרה הייתה מקהלה משלו שמומנה על ידי בעלי המכרות כדי לעודד את הכורים ובני משפחותיהם.  
איאן ציין כי הכפר שלו, קצת כמו שדרות, ידוע בכך שהוא מרכז של כשרונות מוסיקלים וציין שלפחות ארבעה מבני הכפר זכו במדליות זהב  בתחרויות שירה לאומיות. 

האולם נעים. מעוטר בתמונות רקומות שמספרות את ההסטוריה של המקום. הוא די פעיל גם היום ומשמש את קבוצת התיאטרון, המקהלה וחוג יוגה.

בשמונה בדיוק דרור מתחיל.
בקהל, בחור צעיר שצעד לכאן ברגל ומתקלף משכבות של מעילים וצעיפים, אישה העונה לשם דלת (כמו האות הרביעית), ד"ר שקשוקה ואני.
דרור משובח.  שר ומדבר בגילוי לב ובהומור על עצמו, על החלומות שלו ועל מטרות המסע הזה.
בתשע וחצי מסיים.
שלשות גיבורי הכפר הנוכחים נשארים לשבת מהופנטים ממלמלים שזה היה ערב יוצא דופן וכמה חבל שלא באו עוד אנשים.

אני מרגישה שהסיבות לצאת למסע הזה מתגבשות ומתבהרות יותר תוך כדי ההופעות האינטימיות במיוחד, בתהליך עדין ואיטי, כמו שמיכת טלאים. מי מהמקומיים שמגיע, מרגיש איך בנוכחות שלו ובהשתתפו שלו בערב, זכה להיות שותף נאמן ופעיל במסע הזה, וגם הוא יוצא נרגש  וסקרן לגבי מה שעוד יקרה.
איאן מתוודה שהוא בכלל לא ציפה לערב כזה מרגש וכבעל תפקיד בכיר במנגנון מסרב לקחת תשלום על האולם.

היום הופעה בבאנגור.שלוש שעות נסיעה מכאן. במקום שנקרא ה-Green House
אשת הקשר שלנו היא ליסה, ביקשה שנגיע כבר בשעה ארבע לקחת את המפתח.
וגם קיבלנו מייל מרגש ביותר מלין, אשת הקשר מהממרכז הקהילתי המשושה, בו היא מודה על המפגש החד פעמי, המרגש ומעורר ההשראה ועל כוונתה להחזיר לדרור את דמי השכירות ששילם.
יוצאים לדרך.

 


 

Wales 6 • על טינק, הפנתרים השחורים והבה נגילה

הופעה מספר ארבע.
החלטנו לצאת מוקדם יותר ולעצור בדרך לאכול. הפעם אנחנו בוחרים להגיע ללא סיור מקדים, בעיקר  כי זה לגמרי לא קרוב למקום שאנחנו משתכנים, במקרה הטוב זה שעה של נסיעה בכבישים צרים ומפותלים שדורשים ריכוז.
אני אפילו לא מנסה לציין את שם הכפר, כל וולשי שאמרנו לו את השם, הרים גבות ועיקם את הפרצוף, וכשהראינו לו את השם כתוב, חזר על מה שאמרנו בתוספת קולות חירחור כמו של גמל.

הגענו.
ה-Village Hall  ממוקם ממש באמצע היישוב, צופה על שומר המסך של Windows (כרי דשא ירוקים) ונהר שעובר ביניהם. נתקלנו בלפחות שלושה שלטים שפירסמו את ההופעה ברדיוס של לא יותר משנים וחצי מטר, עם חיצים שמכוונים את הצעד הבא היישר לכיוון דלת האולם. 
צפיפות השלטים עם החיצים הזכיר לי את השלטים הצהובים שמפזרים מוכרי הג'חנון בשבת, ואיך ולאן שלא נוסעים, נתקלים בשלט שמכוון לג'חנון שמוכרים במשתלה.

כמו שזה נראה... טינק עשתה עבודת שטח טובה.
דרור מצלצל אליה ומבשר לה שהגענו. היא מזדרזת להגיע, יוצאת מהרכב מתנדנדת מצד לצד אוספת ומחבקת אותנו אל תוך גופה הגדול.  
מציגה את עצמה את עצמה כטינק... מבהירה שזה כמו טינקר-בל ומבקשת שניסע אחריה לביתה.
בדרך הקצרה אני פולטת שטינק נראית יותר כמו טאנק...

רגע לפני שאנחנו נכנסים לביתה, היא פונה אלי בפנים רציניות ושואלת אותי מה היחס שלי לחתולים.
בגדול... אין לי יחס.
באופן ספציפי יותר, מה שיש לטינק בבית זה לא שני חתולים, אלא שני פנתרים שחורים.
דרור נקט בגישת המתנדב הפעיל ב"תנו לחיות לחיות" ואמר בהתלהבות שתמיד היו לו הרבה חתולים בחצר, הוא חי בשלום עם חתולים ושחלק מחבריו הטובים ביותר הם חתולים.. (-: 
שני הפנתרים השחורים רבצו שרועים כל אחד על ספה נפרדת. טינק ביקשה שלא אחשוש ושאתפוס מקום ליד אחד מהם.
התישבתי בפינה כשהוא נועץ בי עיניים צהובות ומשמיע גרגור פנימי. 
היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שהוא לא רשע,  הוא רק צריך קצת זמן להתרגל אלי.. התכווצתי בפינה וחשבתי איך זה לא לגיל שלי כל הדינמיקה הקבוצתית הזו עם החתולים.

בכל אופן, טינק הייתה לבבית, סיפרה שלקחה על עצמה בהתנדבות את הניהול וההפעלה של האולם ושזו משימה קשה ביותר. גם היא ציינה כמה קשה להוציא אנשים מהבתים ואף על פי שזה כפר מאוד קטן, היא בקושי מכירה את השכנים שלה.

ג'ון, בעלה, לא דיבר הרבה. מהמעט שסיפר, הבנתי שהכפר הזה היה ידוע בעבר בחרטות ועבודות עץ. שהוא פרש מעבודה, שהוא אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד וחבר פעיל ביותר בליגה מקומית של גילגול כדורי ברזל...  
עוד הוסיף שהוא זה שהרכיב את הבמה החדשה והיקרה באולם, זו שדרור יופיע עליה בקרוב.

כששאלתי האם הם נוהגים לערוך מופעים מוסיקלים באולם מידי שבוע, טינק השיבה שממש לא ושזו הפעם הראשונה (!) שמתקיים באולם הזה מופע מוסיקלי.
היא הוסיפה שבדרך כלל האולם פעיל רק לצורך ליגת גילגול הכדור של בעלה... והייתה די סקפטית לגבי מספר האנשים שיגיעו.
באיזה שהוא שלב, נכנס מישהו לחדר, לחץ לנו ידיים והציג את עצמו כ- Chairman (יו"ר) של האולם.
ללא ספק דרור הניע בווילג' הקטן הזה, אשר מונה לא יותר מ-200 תושבים מתינוק עד זקן...מנגנון שלם והיררכיה של תפקידים.

הגיע הזמן ללכת לאולם.

מכל אנשי הקשר עד כה, אני מכתירה את טינק כמשקיענית ביותר.
היו רמזים לאקטיביזם שלה במספר הלייקים והאמוטיקונים הרבים שהיא נוהגת לעשות בפייסבוק.
היא קנתה עציצים ונרות לכבוד האירוע אותם ופיזרה על השולחנות, היא ציידה את בית הקפה, שבמקרה הזה היה באמת אשנב למכירת משקאות קלים, עוגות, בירות ויין. ואף הגדילה לעשות כשרשמה על הלוח בגיר צבעוני ובעברית "ברוך הבא" לדרור וסיגלית...
בין לבין סיפרה שסבא שלה היה יהודי וככה היא סוגרת מעגל.

כחצי שעה לפני ההופעה, ג'ון, בעלה של טינק התיישב ליד שולחן קטן כשפניו לדלת הכניסה וגבו מופנה לאולם, הניח קופת ברזל קטנה אפורה, כזו שיש לה שתי מפתחות קטנים שאף אחד לא טרח להפריד ביניהם, כי זה איזוטרי מידי.
מכירים את הקופות האלה?
יש להם שתי קומות ומחיצות להפרדת המטבעות וידית קטנה במכסה שרק אצבע אחת קטנה  נכנסת לתוכה.
וככה התיישב לו ג'ון על הכיסא כגזבר האירוע, הניח את הקופה בצד אחד של השולחן ואת פנקס הקבלות בצד השני... והמתין מוכן לקבל את זרם האנשים שעומד לפרוץ בכל רגע...
זה היה מצחיק כל כך. דרור ואני געינו מצחוק כשהחלפנו חוויות בסוף הערב.

אבל מסתבר שבין טינק  לטינק... הקופאי היה עסוק בעבודתו וכך גם בית הקפה שמכר עוגות ושתייה...ובלי לשים לב, סביב השולחנות עם הנרות החלו להתיישב זוגות זוגות וחבורה אחת של אנשים. 
דרור התחיל, בדיוק בזמן, כשהוא נעמד למרגלות הבמה, מנסה להתקרב לקהל בתוך האולם הגדול והמהדהד.

לקראת סוף ההופעה, פנתה אליו בחורה ממקסיקו שהגיעה מהכפר הסמוך, וביקשה שינגן את השיר "הבה נגילה" כי היא מאוד אוהבת לשיר את השיר הזה.
דרור ניגן בזמן שהיא נעמדה ושרה בפה מלא ובמבטא דרום אמריקאי כבד "מוההים ליהות שמיה"... 

הייתה אוירה טובה, גם עבור הטינקים המקומיים זה היה ערב מוצלח. 
אחר כך, חיבוקים נשיקות, פייסבוקים ואפילו תמונה משפחתית של כולם ביחד.

זהו. נגמר.
אספנו את שאריות הדיסקים, נכנסנו לרכב ונסענו בערפל כבד מאוד חזרה.

היום יום חופש, אני רובצת על המיטה, ממול נשקף נוף של חוף ים מקסים ובחוץ שמש נעימה.
עוד מעט נלך לבקר את צ'יטרה, הבחורה מבית הקפה שגרה במעלה הרחוב.

 


 

Wales 5 • על מיילדת כבשים, כורי פחם וחדר ציפורים

אנחנו כבר במנוביר, דרום ווילס. 
משתכנים במלון שהיינו בו בעבר, מלון שמזכיר את "המלון של פולטי" רק שפולטי שלנו היא אישה מבוגרת. המלון די קטן, שמונה חדרי אירוח וחדר הסבה שאנחנו קוראים לו "חדר הציפורים".
אני לא כל כך זוכרת למה בחרנו לקרוא לו ככה, אולי בגלל שיש בו מגזינים וספרים של ציפורים, או סתם כי קל לדמיין איך מתנהלות בו שיחות ברומו של עולם על מסלולי נדידת הציפורים ...
בכל אופן, חדר הציפורים הזה, הוא גם המקום היחיד במלון שיש בו קליטה של אינטרנט, של טלפון, וגם זה, רק אם עוצרים את הנשימה ומכוונים את המכשיר והתפילה למזרח... 

הערב, יום שישי, צפוייה הופעה נוספת, (שלישית), או כמו שדרור מקפיד להגיד, מפגש... (עדיין שלישי). המפגש אמור להיות להתקיים בבית כנסייה קטן, Chapel הנמצא באמצע שום מקום, ואני אחזור לפרט הזה בהרחבה, בשילוב מוסיקאים מקומיים שהיכרנו ואספנו בשלוש השנים האחרונות. 
יהיו שם סטפן ואליסון, זוג היפים בדימוס עם לב ענק אשר פגשנו מנגנים בפולק קלאב שהתקיים באתר קמפינג ואשר בסיומו הזמינו אותנו לארוחה בבית שלהם. 
בית קטן קטן, ישן ועמוס אוספים שונים ומשונים לערב בלתי נשכח.
זה היה לפני שנתיים, במהלך ההפוגה של מבצע צוק איתן.
סטפן, איש יפה, זקוף קומה עם פאות לחיים רחבות כמו יצא מהסידרה "קו אונידין", בן שישים וחמש וגדל עם משפחתו בעוני אמיתי על ספינה בקורנוול. 
מרבית חייו עבד כבונה ספינות, למד מוסיקה בעצמו רק מהאזנה לתקליטים שמצא, ומסוגל לנגן על כל כלי כמעט. האצבעות שלו גסות ושחורות מגריז באופן קבוע, חסרות לו מרבית השיניים והערב הוא ינגן בגיטרה. 
סטפן בעיני הוא מסוג האנשים שכשאתה פוגש אותם, אתה מיד רוצה לעזוב הכל ולשבת ולכתוב עליו ספר. 
כבר עשר שנים שהוא מחזיק בחלום לחזור ולבנות אוניות מפרשים כמו של פעם, מחומרים ממוחזרים שישמשו להובלת מכולות ויחליפו את המשאיות. בחצר האחורית שלו, בין עץ תפוחים לערימות של ג'אנק, הוא מאפסן דגם מושלם של סירת מפרש שהוא ייצר בקנה מידה של אחד ל-... משהו... ומחכה למשקיע שיעזור לו לממש את הרעיון. 
סטפן איש עניו, לא מודע לכריזמה שפורצת ממנו מה שמגביר את הרצון לחבק אותו.
דרור כתב עליו בלדה מרגשת.

אליסון  היא שארית של דור הפרחים, חלמה להיות אמא לילדים והגשימה את החלום בהצלחה, יש לה חמישה ילדים שהיא גאה בהם. אליסון מסתובבת בכל מזג אויר בגופיה עם ציורים פסיכודלים, מקפידה לחשוף כתף אחת לפחות בנונשלנטיות, ונועצת שושן בשיער. אליסון תנגן בכינור. 

חוץ מההיפים יגיעו גם סיד ורון, צמד פנסיונרים, חייכנים שנראים כמו פרסומת מהלכת למנעמי גיל הזהב. פגשנו אותם במקרה בפאב מקומי באיזור. 
הם מופיעים מידי פעם כצמד תחת השם  "Dead Men Walking", הם ינגנו בגיטרה. 

וכל הקרנבל הזה צפוי להתרחש הערב, ערב של יום שישי, בכנסייה קטנה באמצע שום מקום.
 
היום הזה התאפיין בהרבה תנועה ומפגשים עם אנשים. נכון לומר, מפגשים עם נשים. 
זה התחיל במיילדת כבשים בריאת גוף וסמוקת לחיים ששלפנו מתוך הדיר בעיצומה של עונת ההמלטות כדי שתעזור לנו למצוא את הצ'אפל (chaple) אליו אנחנו אמורים להגיע שוב בערב להופעה. החלטנו שכמו בהופעה הראשונה, רצוי שנערוך ביקור מקדים, בעיקר כי לפי הפרטים שבידינו מסתמן הרושם שבחושך זה יהיה חסר סיכוי לנווט אליה.
הצ'אפל לא שייך למעשה לשום יישוב, הוא שימש בעבר כצ'אפל מחוזי של כורי הפחם אך 
לאחר שמרגרט טאצ'ר סגרה את המכרות, נותר ללא שימוש. 
ב-15 שנים האחרונות, קית', איש הקשר שלנו לענייני צ'אפל, התנדב להפעיל אותו מחדש והוא משמש כעת למופעים מוסיקאלים וטקסי לוויות... אישתו של קית' סיפרה בהתרגשות שלפני חודש התקיימה שם החתונה הראשונה. הללויה!
אז אנחנו בדרך לצ'אפל לביקור מקדים, מנסים לנווט בעזרת ה-GPS והוראות תומכות שנתן לנו קית' שמסתכמות ב - "לא לפנות ימינה" כשאנחנו נתקלים בשלט שמוביל לכפר.
בשלב די ראשוני של הנסיעה בשדות, קרסה הרשת הטכנולוגית ומסך ה-GPS  כבה. 
אין קליטה, אין זכר ליישוב, אין שלטים, רק גבעות, שדות וכביש צר עקלקל מוקף משני צידיו בסבך עצום של סירפדים ואנחנו נוסעים קדימה ואחורה כמו במבוך של עכברים.

אמרתי לדרור שהאתגר הגדול במסע הזה, כפי שאני רואה אותו... הוא לא כמה אנשים יגיעו להופעה - אלא האם האומן עצמו יצליח להגיע להופעה...
החווה הראשונה והיחידה שנתקלנו בה הייתה זו של מיילדת הכבשים. נכנסנו ללא היסוס לבקש עזרה.
דרור הציג את עצמו כמוסיקאי שמגיע מהדיאספורה כדי להופיע הערב בצ'אפל ואף הזמין אותה להצטרף הערב לאתנחתא מוסיקלית. היא סירבה בנימוס בריטי, אמרה שהם נמצאים בעיצומה של עונת ההמלטות ושיש לה 120 ראשי כבשים על הראש.... שלא לדבר על תקיפות של שועלים...

הבטתי בשניהם תוך כדי שאני מדמיינת את 120 הכבשים שבדיר פועות, כורעות ללדת בעוד היא מתנצלת בשם האומה הוולשית על העדר שילוט ראוי ובדרור שחוזר אחרי ההסבר שלה כמו תפילה.

בכל אופן, היא הבינה שההופעה הערב תלוייה בה והתגייסה להסבר ברצינות תוך כדי שהיא מסתייעת בגוף שלה כסימולטור לנסיעת הרכב, מפנה אותו פעם ימינה ופעם שמאלה, חוככת בדעתה אם להושיט את יד שמאל או ימין כדי להיות בטוחה שהיא בכיוון.
אחר כך, כשהגיעה הגוף ההיברידי שלה לצומת T  ... הושיטה בהיסוס מה את יד ימין ואז גם את שמאל... ספקה ידיים ביאוש... ואמרה בקול נמוך ונבוך שזה מאוד מאוד מסובך להסביר... 
אוי...
ואז שוב, לקחה נשימה עמוקה והתחילה את כל ההסבר מחדש. 
בצומת T  צריך לקחת ימינה.

הצלחנו להגיע!
המקום מדהים. 
מרוב התלהבות פתחנו בשיחה קולחת עם קבוצת פועלים שתיקנו את גדר האבן של הצ'אפל, שיתפנו אותם בתלאות שלנו. דרור הצביע על הפוסטר שלו והתפאר בפניהם שהוא זה אשר מופיע כאן הערב.
הם הביטו בנו בעיני עגל...  שותקים. 
אוקיי... מסתבר שהם פועלים מהגרים מפולין שלא יודעים מילה באנגלית...

חזרנו שוב בערב לצ'אפל והיה ערב קסום. 
הגיעו קית' ואשתו, מספר זוגות שגרים ביישוב וראו את הפלייר בלוח המודעות של הפאב המקומי, אליסון וסטפן, סיד ורון והיה כל כך יפה.
אני חושבת שמספר תמונות יספיקו כדי להעביר את ההרגשה.

המפגש הנשי השני היה עם פסלת שמציגה את עצמה בשם ההודי צ'יטרה... 
צ'יטרה יצרה איתנו קשר בבית קפה ליד המלון בו אנחנו משתכנים והתעקשה להזמין אותנו ביום ראשון לכוס תה בבית שלה, במעלה הרחוב של המלון שאנו משתכנים בו. 
יש לי הרגשה מוזרה לגבי הכוונות שלה... אני אנסה לאשש אותם ביום ראשון...

הערב, מוצ"ש הופעה נוספת במרחק של שעה מכאן
הפעם יש בידינו ארבעה! סימנים מעודדים:
למארחת קוראים טינק
זו ההופעה הראשונה שמתרחשת באמת ב-Village Hall
טינק פעילה מאוד בפייסבוק ומגיבה על כל דבר שדרור מעלה
היא ביקשה שדרור ישיר שיר בעברית

דרור אומר שכנראה נהיה איתה לבד אבל שתיארתי את זה יפה....


 

Wales 4 • שני סימנים ומשושה

אחרי ההופעה הראשונה בפארק הייתה הרגשה שאפשר לשחרר ושלהופעה השנייה במרכז הקהילתי נגיע הפעם ללא ביקור מקדים. 

חוץ מזה, שהיו שלושה סימנים קטנים אשר נטעו בנו את ההרגשה שאפשר להרגיע ושאנחנו קוראים נכון את המפה, מה שלא בהכרח נכון.
לין, היא אשת הקשר ומנהלת את קבוצת המתנדבים. חשבתי שהיא סינית אבל היא לא, הודיעה במייל כי לרגל ההופעה הם החליטו להפעיל גם את בית הקפה של המרכז – זה היה הסימן הראשון לטעת בנו תחושה כי המקום פעיל ביותר.
הסימן השני היה פרסום של ההופעה בעמוד הפייסבוק של העמותה – גם זה נטע בנו תחושה של פרסום ויראלי רב מימדי...
וגם גילינו שהמרכז הקהילתי הוא מבנה בצורת משושה... מן סימן ערטילאי שכזה...

אמנם אנחנו רק בהתחלת המסע אבל "אנשי הקשר", אלה שדרור תיאם איתם את מועד ומקום ההופעה ושאותם אנחנו פוגשים קודם, מצטיירים יותר ויותר כבעלי ברית, שותפים לסוד ולתכנית שנרקמה בחדר קטן בשדרות, לכיבוש הכפרים הקטנים של ווילס. 

אז לאור העובדות שהוצגו, הרגשנו שאנחנו יכולים לארוז תיק קטן לפיקניק ויצאנו לבלות את היום בטבע.
אני לא ארחיב, רק אמסור עובדות.
פיקניק במובן המקובל של המילה לא ממש היה למרות שהיו פירות וכריכים.
מצאתי את עצמי מטפסת בשביל עיזים מושלג לפסגת הר מלא שלג בגובה של 500 מטר במסלול שאורך כ-4 מייל הלוך וחזור.
וכל מילה מיותרת.
 
בערב, כשנסענו להופעה, הייתה לי הרגשה מאוד חזקה שאני לא ממש בטוחה באיזו מדינה אני נמצאת.  אני חושבת שזה קשור לדרך בה שנינו, כמו שועלי שמשון, מגייסים את עצמנו למשימה ופועלים בתוך בליל של לא נודע.

ההופעה השנייה היתה בCwbran-.
אומרים את זה קוברן. את ה-W  בוולשית מבטאים כמו U   - למדנו משהו.
קוברן היא המקבילה האנגלית לעיירת הפיתוח שלנו. עיר חדשה שהוקמה בשנות החמישים כדי לעודד אנשים מרחבי הממלכה להגר ולהתיישב בה ולעבוד במכרות הפחם הרבים.
בזמן כהונתה של מרגרט תאצ'ר נסגרו בהוראתה כל המכרות והעיר הפכה ליישוב עני וקשה.
שמתי לב שכשהם מגלגלים את השם מרגרט תאצ'ר, הם סוגרים את השיניים חזק, כמו מנסים לנעוץ ולהכאיב לאותיות של שמה, כנקמה על כך שייעדה להם חיי עוני ודלות בהחלטתה לסגור את  המכרות.
לפי ויקיפדיה, האנשים המשמעותיים - המפורסמים שיצאו מהעיר הזו מתחלקים לבוגרי תוכניות ריאליטי ומתאגרפים. אני מניחה שזה נותן מושג כללי לגבי המקום... 

ההופעה מתקיימת במרכז קהילתי באיזור מאוד עני, אפשר להרגיש את זה באויר, אפילו הצמחייה כאן דלילה.
את המרכז מנהלת עמותה הממומנת על ידי העירייה ועוד מספר תורמים. המתנדבים מפעילים חוגים וגם מזמינים את תושבי המקום לארוחות בוקר וערב. 
כשפגשנו את לין היא שאלה שוב ושוב את דרור למה הוא בחר להופיע דווקא בעיר הזו? ולמה דווקא במרכז הזה? למה בחרת בנו? 
דרור ענה בפשטות, שהוא שלח בקשות להופיע בהרבה מקומות. מי שענה לו בחיוב, זכה.

עכשיו אנחנו כאן, מפרשים את הסימנים ומגלים את הפער...
בית הקפה הוא למעשה שולחן ארוך שהניחו עליו קפה, תה, סוכר ומספר כוסות.
זה לא הפרסום הויראלי בפייסבוק שעודד את שתי המתנדבות של המרכז וזוג פנסיונרים מקסים להגיע.
המבנה אכן בנוי בצורת משושה. 

שוחחנו עם המתנדבות, על מעגלי העוני, התקווה והייאוש.

ואז התחלנו. היה שקט ואינטימי, הרגשתי כאילו הם מארחים אותנו בסלון ביתם.
זוג הפנסיונרים היה מתוק, נראה שחיכו לערב בדריכות ולא מיהרו ללכת בסיומו, הם הביאו איתם
בקבוק יין ובירה אותם מזגו לכוסות תה ענקיות.
בסוף ההופעה, היו מדושנים ובמצב רוח נוסטלגי. הם הסתובבו בחדר עם כוסות התה, כמו בקוקטייל והעלו זכרונות מהשנים הראשונות שלהם בעיר, כשהמכרות היו פעילים והקהילה הייתה מאוחדת ותומכת, ואיך עכשיו הכל השתנה, אנשים כבר לא משוחחים אחד עם השני, צמודים למסכי הטלויזיה ואיך באוטובוס שורר שקט כי כולם עסוקים בטלפונים שלהם.

דרור, כמו חייל טוב, שר להם ודיבר אליהם ישירות וזה היה נעים.
ואני הייתי מרותקת לפורטרט עצמי שהיה תלוי מעל הראש של דרור, פורטרט מדהים שציירה אחת המתנדבות בעיפרון פחם על נייר, של אישה עם עיניים בורקות ועצובות.
 

Wales 3 • היום שלפני, היום שאחרי, וזה שעכשיו

בעיני היה מקסים.
אני לא צריכה הרבה יותר מאשר לראות מקרוב את הברק והחיוך בעיניים של האנשים, גם אם הם רק שלושה או ארבעה.
וגם – הפסיכיאטרית עם הכלב החירש לא הגיעה.

הגענו לשער הפארק בעלטה כבדה. לפני שהספקנו להבין איך ומה, הגיח לעברנו רכב שטח מרעיש ממנו קפץ רוברט כשהוא משאיר את פנסי הרכב דולקים. 

רוברט (מזכיר את ישראל גוריון מהדודאים), איש רזה, נמרץ ותזזיתי, לבוש בווסט של ספארי מלא כיסים, הוא הבעלים של בית ספר להכשרת מדריכי טבע לטיפוח הקשר של אדם-סביבה ופיתוח יכולות לפתרון בעיות בסיסיות ללא עזרת הטכנולוגיה. 
רוברט מאמין שצריך להוציא את הילדים מהחדרים ומהמסכים ולהקנות להם מיומנויות וכישורי חיים בסיסיים כמו טיפוס, הדלקת אש, עבודה עם עץ והכרת הסביבה.  

עמדנו בקור העז בחוץ ושוחחנו, הוא אנרגטי לגמרי, אמר שלא קר לו בכלל, ושאמא שלו אמרה שהוא נולד עם דם כחול... (או-קיי אבל לנו יש אדום...), חלקי הגוף שלו קופצים ונזרקים מידי פעם לחלל,  לא בטוחה שזה בכוונה...
עוד סיפר, שלאחרונה חזר מ"קמינו דה לה סנטיאגו" מסע רגלי של 800 ק"מ, שהיה קטן עליו... ושהוא מפעיל בהתנדבות את המקום הזה, בלב הפארק כדי להכשיר קבוצות נערים לחיים בטבע. במקביל הוא מגבש תוכניות לשיתופי פעולה עם בתי ספר כדי לשכנע אותם שההכשרה הזו תהיה חלק מתוכנית הלימודים וממקצועות הליבה.

כמו שזה נראה מכאן... רוברט הוא השורד האחרון, אפשר לעדכן את טילטיל...

אחר כך פתח לנו את המקום שנראה חמים ונעים, הראה לנו איפה השירותים, המטבח, הדליק את תנורי החימום, שלף יד מהכיס ולחץ לשלום, קפץ חזרה לתוך הרכב  המונע תוך כדי שהוא אומר שיחזור בתשע וחצי כדי לסגור את המקום ונעלם במהירות כשהוא משאיר אותנו המומים בפארק בחושך לבדינו.
להתראות רוברט...

לא עבר הרבה זמן ומתוך העלטה נשמעו קולות מתקרבים  ואחריהם אלומת אור.
לעברנו צעדו מאירים בפנסי ראש...הזוג שקנה כרטיסים דרך PayPal
אפשר לנשום לרווחה, הזדקפתי קלות...

האישה גדולת מימדים, עטופה בשמלת קטיפה סגולה גדולה טופפה לצד בן זוגה, כסוף שיער, מיניאטורי עם עיניים רכות וטובות.

אני כשלעצמי, לא אוהבת לספור גולגלות כדי להשתכנע שמה שקורה הוא טוב, אני בעד להרגיש את האיכות באויר גם אם הוא קר...ואיכות הייתה אתמול.

דרור התחיל בדיוק בזמן. סיפר, שר וניגן והביט להם בעיניים וזה היה מרגש ומעורר השראה.

אחרי שני שירים נשמעו רעשים קלים מבחוץ. 
אז נפתחה הדלת לתוך החדר נכנסה אישה, לבושה כמו רובין הוד במכנסי קורדרוי ירוקים, מעיל ירוק וכובע שחור מהודר והתיישבה לצידי בשקט. 
הפנים של דרור קרנו משמחה.
וגם אני מודה, שברגע הזה, כשהיא פתחה את הדלת ונכנסה לחדר, הרגשתי שהכל אפשרי  

כי אנחנו עכשיו כאן, בחדר הקטן הזה, במבנה הפרוביזורי בתוך החורשה החשוכה, בעיירה קטנה שאנחנו לא יודעים לבטא את שמה, בחורף, אי שם בווילס שבממלכה הבריטית...  
ואיתנו בחדר נמצאים עוד שלושה אנשים, לבושים בירוק וסגול, והם יושבים ומקשיבים באמת!
וזו איכות.

דרור היה משובח ואסיר תודה לאורחיו. הקול שלו היה חם, הקישורים בין השירים והסיפורים על השירים היו מרתקים, מעין "סלון תרבות" ארוך.
אפשר היה לראות שהחבורה הקטנה נהנית, העיניים שלהם נצצו מהתרגשות.
אהבתי במיוחד את הדברים שאמר על השיר האחרון שביצע, שיר די חדש:
"From The Nose To The Fin" נראה שהם לא היו מתוכננים והתגבשו תוך כדי אוירת הסיום, האינטימיות וההתרגשות.
ובקצרה... הוא אמר שהשיר מתעסק בשאלה מה הוא בעצם מחפש להגשים לעצמו או לקבל כיוצר... והתשובה היא שכיוצר הוא מחפש הקשבה אמיתית ואת זה הוא קיבל הערב.
יש Grace  בפורמט האינטימי-האקוסטי

בסוף הערב, הילרי (רובין הוד) הציגה את עצמה כאומנית, מפסלת ומציירת ונתנה לנו קישורים לעבודות שלה. אחר כך טרחה להגיד שוב ושוב, שהיא פשוט לא מבינה למה לא פירסמנו את הערב גם פה וגם שם, ועם מי דיברנו על זה, ועם מי כדאי היה לדבר, ושהיא במקרה ראתה... ושהיא מכירה כל כך הרבה אנשים שאם רק היו יודעים היו נהנים מאוד מאוד וחבל שפה וחבל ששם.
הזוג הסגול הסכים איתה ואמר שהוא מזמן לא נהנה ככה וביקשו לקבל את רשימת ההופעות הבאות כדי להמליץ לחברים שלהם. 
דרור חזר ואמר שהמפגש עצמו הוא העניין, ולא הדיבור על זה לפני או אחרי, והמפגש כבר קרה, ומי שבא הרוויח את העניין עצמו וזהו.

הענקנו להם דיסקים. הם ביקשו שדרור יחתום עליהם... דרור קישקש להם עם מרקר ורוד על הציור שלי...

רוברט חיכה מעבר לדלת עם צרור המפתחות ביד, השארנו אותו לקפל את עשרות הכסאות שהוא הכין, אמרנו לילה טוב וחזרנו לבית של הזקנה עייפים ומרוצים.


 

Wales 2 • לפני ההופעה הראשונה

האור כאן עולה לאט לאט, מסתמן שיהיה בהיר יותר היום ושאולי נראה טיפה שמש.
מזג האויר הקר והאפרורי מעלה בי זכרונות לא קלים מהנסיעות לפולין ומתסמונת קראקוב – זקופאנה, תסמונת ה-"אין שמש-לא הייתה שמש- ולא תהיה שמש לעולם" ככה זה כששכבת עננים עבה חוסמת ומסתירה כל זכר לשמש, שמונה בבוקר ושמונה בערב מרגישים אותו דבר.
בדרך לארוחת בוקר נראה שמתבהר ורואים קצת חורים תכולים בשכבת העננים.

יש כאן לא מעט חדרים בחווה הזו של הגברת הזקנה אבל אנחנו האורחים היחידים. 
עדיין, היא מחזיקה בצוות של ארבע נשו ויצ"ו כאלה, לבושות סינרים אשר טורחות ומכינות ארוחת בוקר. אחר כך, בסוג של הפסקת עשר הן יושבות ומקשקשות בחדר ההסבה. 
לא ברור לי מה יש להן עוד לעשות כאן... אולי ריבות...

הערב מתוכננת ההופעה הראשונה בעיירה שנמצאת כחצי שעה מכאן. 
ההופעה הערב וגם ההופעה מחר, הם היחידות בהן לא משתתף מוסיקאי מקומי מה שהופך אותן למאתגרות יותר מבחינת הקהל.
חשבנו שאולי כדאי שניסע לשם במהלך היום, סתם כדי לחוש את המקום, אולי להדביק או לחלק פליירים, אבל לפני כן החלטנו לצאת לטיול ביער. 

אנחנו נמצאים בשמורת טבע מאוד גדולה, משופעת באגמים, מפלים ואין סוף מסלולי הליכה. 
בחרנו ללכת במסלול הירוק, מסלול מעגלי שאמור לקחת שעה.
אחרי חצי שעה של הליכה מייגעת הגענו למעבר בלתי אפשרי מעל נחל גועש, באותו הרגע גם הסתבר לנו שאנחנו בעצם במסלול הכחול... שלא רק שהוא לא מעגלי  - הוא גם מאוד אתגרי... 
דרור ניסה להנדס גשר פרוביזורי מענפים של עצים כדי שאוכל לדלג ולרחף מעל ערוץ הנחל השוצף אבל לאור ההסטוריה הרפואית הלא רחוקה שלי והסיכוי הסביר ליפול למים הקפואים סירבתי באסרטיביות להשתתף בניסוי...
המשכנו לטייל וחזרנו דרך המסלול האדום, מסלול המיועד לכל המשפחה... 

יש מתח מסויים וסקרנות קלה באויר.
אנחנו תוהים, כל אחד עם עצמו ואחר כך גם יחד, האם כדאי ללכת כבר עכשיו לבקר בעיירה בה מתרחשת הערב ההופעה ולהפיג את הסקרנות שמצטברת
או 
ללכת רק בערב ישר להופעה, בלי כל הכנה, מה שנקרא "לבוא נאטורל"...

החלטנו לנסוע. כשחושבים על משהו לפחות פעמיים... כנראה שזה נכון וצריך פשוט לעשות את זה.

בדרך, השמש מבצבצת ורואים טיפ טיפה תכול בשמיים.  
כיוונו את ה -GPS   למקום ההופעה Riverside Community Education Centre
הגענו לפארק מקסים ליד אגם בפאתי העיירה Pontardawe. 
ליד הנחל עומד מבנה ציבור שהיה סגור, נראה שהיה פעיל בעבר ושימש מרכז תרבותי לתושבים. 
על לוח המודעות, מעבר לזכוכית נותרו תלויות מודעות שהודפסו בשחור-לבן המציעות "אימון גורים", "חוג סיירות" ו"קרמיקה", אני מהמרת לפי מראה המודעות שהן כבר מזמן לא רלבנטיות... 
אבל בינהן... כמו פרח במדבר, בוהק בצבעוניותו הפוסטר של דרור, פוסטר שמציג שקיעה בחוף זיקים ואת פרטי ההופעה הערב, (דרור שלח לרוברט. מנהל המקום, 6 פוסטרים כדי שיפרסם מקומית את ההופעה) דרור רץ אל הלוח מתרגש... צילמתי אותו.
עמדנו שם זמן מה, תוהים מהיכן בדיוק אמורים האנשים להגיע לכאן, האם רוברט פירסם את ההופעה בעוד מקומות, הרי זה לא ממש מרכז העיירה... ואז, בעודינו מצלמים, תוהים ובוכים ☺,  עצרה לידינו אישה בשנות ה-40 עם כלב גדול שחור, היא פנתה לדרור בנימוס בריטי אופייני ושאלה אותו: "האם אתה הוא האיש עם הגיטרה?" 
ולפני שהספיק לענות, פתחה בצרחות איומות לעבר הכלב שלה מבקשת ממנו לעצור.
אחר כך פנתה אלינו שנית מתנצלת ואמרה שהוא, (הכלב) חירש... 
"אז למה את מתאמצת לצרוח כל כך..." 
היא טענה שהיו ימים שהוא שמע, אז נותרה בה תקווה, עכשיו הוא סנילי וזקן... 

סיפרה שנתקלה בפרסום של ההופעה כבר לפני זמן מה כי היא נוהגת לבקר בפארק הזה.
היא מכירה את רוברט שמפעיל את המקום בהתנדבות, שהיו להם תוכניות לגבי הפעלת המקום, לעשות שם תערוכות ציורים וכדומה אבל זה לא ממש הולך. מפה לשם, עברנו לשיחת חולין, דרור התעניין ושאל אותה מה האומנות שלה... היא פסיכיאטרית, שניהם עשו קצת Name Dropping וזרקו לאוויר שמות של אסכולות פסיכולוגיות וידע זמין, משם המשיכו למעמדן של נשים בשוק העבודה.
בשורה התחתונה - היא תשתדל להגיע הערב.

בדרך חזרה לבית של הזקנה, דרור אמר שהביקור המקדים שעשינו לפני ההופעה והשיחה עם האנשים, גרמה לו להבין שזה אמיתי וגם המחישה לו את המימדים של האירוע, שהם קטנים.

עכשיו, כשאני מתחת לשמיכה ולקראת סיום הבלוג, וגם קיבלתי מייל שמודיע לי שהציור שעשיתי לעטיפת דיסק עבור חבורת מוסיקאים משדרות הוא "מדהים", ומהחלון נכנס אור רך של סוף היום עם שאריות שמש וברקע דרור מנגן ומתאמן על השירים -  לא אכפת לי כלום.

Wales 1 • ניסיון לכתוב בלוג

דרור מחליף מיתרים, מרים את הראש, צופה בי מתקתקת ואומר.. את ממש... "אנא קרנינה"... 
שזה דימוי שטותי למדי, אם כבר אז ... טולסטוי... כנראה בגלל שהצהרתי ש"בזה הרגע אני מתחילה לכתוב את הבלוג" ... שזה אומר למעשה... להיכנס מתחת לשמיכות הרכות הפוכיות הלבנות, לבצבץ עם קצה ראש ושתי כפות ידיים בפוזה של תקתוק מרושל...
היו לי מחשבות מאוד רציניות לכתוב בלוג כבר כשיצאתי לחופשה, אחרי שהתפטרתי מהעבודה. 
אני די אוהבת לכתוב כששורה עלי המוזה, וגם חשבתי שיהיה נחמד לעקוב ולתאר במילים ובזמן אמת את שגרת החיים החדשה שיצאתי אליה וללוות תוך כדי תנועה את הדרך בה אני ארקום  רעיונות חדשים ומעניינים. 
חוץ מזה שיש משהו מעודד בכתיבה שיכול להניע כשלעצמו שינוי. 
אז באמת התחלתי לכתוב מיד כשיצאתי לחופש, אבל לא התמדתי וגם לא פרסמתי, הייתי יותר מידי עם עצמי בשקט שלי אם בחוף הים באשקלון או בגירוד וחשיפת קירות ורצפות, ולא מצאתי עניין גדול או רצון מיוחד לשתף. 
ואז נפלתי...
אז כעת... לאחר שעברו חמישה חודשים מאז שיצאתי לחופש ושני חודשים מאז שנפלתי 
אני מתחילה מחדש 
ואפילו מעיזה לצאת בהצהרה קצת פומפוזית, שממילא לא מחייבת אותי לכלום... 
שמבחינתי יש את החיים לפני הנפילה ואת החיים אחרי הנפילה, אע"פ שנראה כלפי חוץ כאילו נפלתי וקמתי... אני בכל זאת מרגישה קצת אחרת, מבחינה פסיכולוגית. 
איך אחרת? זה לא כל כל משנה כרגע.

ובחזרה ל"אנא קרנינה"... הגענו אתמול בצהריים להיתרו, הנסיעה לקרדיף שהיא הבירה של ווילס אורכת כשלוש שעות, אנחנו לנים בעיירה קטנה כחצי שעה מקרדיף.
אתמול  פתאום חשבתי על זה, שהרומן שלי עם ווילס התחיל למעשה כשחברת קרמר (Cramer), רכשה את טיסופט בה עבדתי, כחודש לאחר הרכישה הם הזמינו אותנו, את הנייטיבס מישראל, למלון מטורף שצופה על שדות ירוקים אינסופיים ומגרשי גולף שנפרסים עד האופק.
אבל אתמול הסתבר לי שלא הכל ירוק בווילס, כשניסינו לנווט ולהגיע למלון, מצאנו את עצמינו נוסעים בעיירה שכוחת אל, ובווילס להיות בעיירה שכוחת אל זה באמת אכזרי... הרחובות היו מג'וייפים לגמרי, בנייני רכבת אפרוריים של בתי פועלים שנראה שעוד רגע יצאו שחורים מהמכרה עם עששית ביד...
הייתי מאוד מופתעת לשמוע את הגברת מה - GPS מבקשת שנפנה ימינה לסמטה ללא מוצא, שם נמצא היעד תוך כדי שדרור ממלמל שזה לא מסתדר לו כי בהזמנה הוא סימן "Lake View"". 
השארנו את הרכב וצעדנו ברגל בסימטה המוזנחת  שהזכירה לי מאוד את המשעול שלנו בשדרות. מלון כמובן שלא היה שם, אפילו חתול לא הסתובב שם.
טעינו באיות. 

השלטים בוולשית הם אתגר מתעתע... הם אמנם כתובים באנגלית אבל אי אפשר באמת לקרוא או לבטא אותם, כי הם לא משתמשים בשום אות עיצור. בכל מילה יש במקרה הטוב לפחות זוג אחד של אותיות כפולות, הכי נפוץ זה LL  וגם DD  ו –FF  הצירוף המוכפל אומר שיש להם צליל אחר, הרבה חחח וגררר 
כנראה שטעינו באיזו כפולה של L ... הניווט מחדש הוביל אותנו לחדר בחווה שהוסבה למלון עם חדרים אשר צופים לאגם... 
בעלת הבית שקיבלה אותנו, מעל לשמונים, שאלה אם חם בישראל, ענינו שכן והיא מיד זרקה שאולי היא תיסע לשם כי היא לא יכולה לסבול יותר את הקור תוך כדי שהיא מטפסת בגרם מדרגות תלול בזוית של 60 מעלות לפחות... החדר מרווח ונוח, ואנחנו עייפים-עייפים-עייפים.
אל הנסיעה הזו אנחנו מגיעים אחרי תקופה אינטנסיבית שכוללת את הנפילה והשיקום, 
במקביל ותוך כדי הקלטה והפקה באולפן של 9 שירים של דרור 
ובגלל שהכל היה לחוץ וצפוף אז גם הפקה ידנית של הדיסק כולל האריזה הפיזית מה שאומר חיתוך-קיפול-הדבקה בבית עם סכין חיתוך, סרגל ודבק פלסטי
וגם על הדרך החלפת צנרת וכלים סניטרים בבית ביפו
ועוד גם מסיבת פרידה והשקה קטנה של האלבום ערב לפני הנסיעה 
וכל זה יחד עם ארגון הנסיעה הזו, או מוטב לומר, ארגון הקרקס הנודד...
כן המסע הזה דרש הרבה תכנון ותיאום, גם עם האנשים שאמונים על השכרת ה-Village Hall לתשע הופעות, תקשורת עם האומן המקומי, עם החברים שלנו שבחלק מהערבים ישתתפו גם כן.

מבחינתי... זהו מסע מסקרן אל הלא נודע... קצת כמו לערוך ניסוי בסביבה חיה, כאילו שפכנו כמה טיפות מחומר סודי על איזור מסויים בעולם ועכשיו אנחנו באים לראות איך זה נראה ואיך זה מרגיש.

אני גם מאמינה באמת שיש כוח מאוד גדול לכוונה, לתמימות ולרומנטיקה שבמעשה עצמו ואני בטוחה שתשפיע על התוצאה. 
בחזון של דרור, הוא ראה את עצמו בנסיעה הזו כמו טרובאדור הנודד מכפר לכפר ומזמין את אנשי היישוב למפגש חברתי מוסיקלי בהשתתפותו ובהשתתפות חברים טובים שהתקבצו סביבנו באותה דרך, דרך מפגשים אקראיים ותמימים.
אז עכשיו אנחנו כאן, הטמפרטורה נמוכה, האנרגיות שלנו טובות וגבוהות, הכפרים קטנים ודלילי אוכלוסייה...החברים שלנו מצפים לראות אותנו...יהיה מעניין... 
ההופעה הראשונה מתוכננת למחר בשעה שמונה, דרור דיבר בטלפון עם רוברט, איש הקשר  מהמקום, רוברט אמר שיהיה שם כבר בשבע.
דרור סיים את השיחה זחוח משהו ואמר שמה שבטוח זה שיש לנו איש אחד בקהל... אחר כך ניזכר שיש עוד שני אנשים שמסיבה לא ברורה... רכשו כרטיסים דרך PayPal , לך תבין למה....
בקיצור, נספרו שלושה אנשים מווילס ואנחנו מקווים ששני הטכנאים מבריסטול שפגשנו אתמול בפאב ושתקועים כבר ארבעה שבועות בקורס של Hoover, יבואו גם הם, נראה שהם מתים שמישהו ישאב אותם החוצה... 
חוץ מזה, לא עשינו הרבה היום, בעיקר סרקנו את הסביבה, עשינו מסלול הליכה בשמורת טבע אבל היה קרררר. חיפשנו את הספרייה העירונית כי זה המקום היחיד שאפשר היה בו להדפיס פליירים שאולי נחלק קצת מחר...
אחר כך ביקרנו בבית תה מדליק של שתי נשים בסוף שנות החמישים שלהן שסיפרו שהן חברות מגיל 12 ושמסלולי החיים שלהן הצטלבו לאורך השנים בנקודות שונות עד שלבסוף החליטו להפעיל יחד בית תה באסם ישן בשמורת טבע מקסימה. היה נעים וטעים. דרור השאיר להם דיסק והן הצטלמו איתי ונתנו לנו בתמורה שקית עם עוגיות וולשיות שהן עושות לבד.
ועוד מעט נצא לאכול ואחר כך לישון.