ניסיון לכתוב בלוג

דרור מחליף מיתרים, מרים את הראש, צופה בי מתקתקת ואומר.. את ממש... "אנא קרנינה"... 
שזה דימוי שטותי למדי, אם כבר אז ... טולסטוי... כנראה בגלל שהצהרתי ש"בזה הרגע אני מתחילה לכתוב את הבלוג" ... שזה אומר למעשה... להיכנס מתחת לשמיכות הרכות הפוכיות הלבנות, לבצבץ עם קצה ראש ושתי כפות ידיים בפוזה של תקתוק מרושל...
היו לי מחשבות מאוד רציניות לכתוב בלוג כבר כשיצאתי לחופשה, אחרי שהתפטרתי מהעבודה. 
אני די אוהבת לכתוב כששורה עלי המוזה, וגם חשבתי שיהיה נחמד לעקוב ולתאר במילים ובזמן אמת את שגרת החיים החדשה שיצאתי אליה וללוות תוך כדי תנועה את הדרך בה אני ארקום  רעיונות חדשים ומעניינים. 
חוץ מזה שיש משהו מעודד בכתיבה שיכול להניע כשלעצמו שינוי. 
אז באמת התחלתי לכתוב מיד כשיצאתי לחופש, אבל לא התמדתי וגם לא פרסמתי, הייתי יותר מידי עם עצמי בשקט שלי אם בחוף הים באשקלון או בגירוד וחשיפת קירות ורצפות, ולא מצאתי עניין גדול או רצון מיוחד לשתף. 
ואז נפלתי...
אז כעת... לאחר שעברו חמישה חודשים מאז שיצאתי לחופש ושני חודשים מאז שנפלתי 
אני מתחילה מחדש 
ואפילו מעיזה לצאת בהצהרה קצת פומפוזית, שממילא לא מחייבת אותי לכלום... 
שמבחינתי יש את החיים לפני הנפילה ואת החיים אחרי הנפילה, אע"פ שנראה כלפי חוץ כאילו נפלתי וקמתי... אני בכל זאת מרגישה קצת אחרת, מבחינה פסיכולוגית. 
איך אחרת? זה לא כל כל משנה כרגע.

ובחזרה ל"אנא קרנינה"... הגענו אתמול בצהריים להיתרו, הנסיעה לקרדיף שהיא הבירה של ווילס אורכת כשלוש שעות, אנחנו לנים בעיירה קטנה כחצי שעה מקרדיף.
אתמול  פתאום חשבתי על זה, שהרומן שלי עם ווילס התחיל למעשה כשחברת קרמר (Cramer), רכשה את טיסופט בה עבדתי, כחודש לאחר הרכישה הם הזמינו אותנו, את הנייטיבס מישראל, למלון מטורף שצופה על שדות ירוקים אינסופיים ומגרשי גולף שנפרסים עד האופק.
אבל אתמול הסתבר לי שלא הכל ירוק בווילס, כשניסינו לנווט ולהגיע למלון, מצאנו את עצמינו נוסעים בעיירה שכוחת אל, ובווילס להיות בעיירה שכוחת אל זה באמת אכזרי... הרחובות היו מג'וייפים לגמרי, בנייני רכבת אפרוריים של בתי פועלים שנראה שעוד רגע יצאו שחורים מהמכרה עם עששית ביד...
הייתי מאוד מופתעת לשמוע את הגברת מה - GPS מבקשת שנפנה ימינה לסמטה ללא מוצא, שם נמצא היעד תוך כדי שדרור ממלמל שזה לא מסתדר לו כי בהזמנה הוא סימן "Lake View"". 
השארנו את הרכב וצעדנו ברגל בסימטה המוזנחת  שהזכירה לי מאוד את המשעול שלנו בשדרות. מלון כמובן שלא היה שם, אפילו חתול לא הסתובב שם.
טעינו באיות. 

השלטים בוולשית הם אתגר מתעתע... הם אמנם כתובים באנגלית אבל אי אפשר באמת לקרוא או לבטא אותם, כי הם לא משתמשים בשום אות עיצור. בכל מילה יש במקרה הטוב לפחות זוג אחד של אותיות כפולות, הכי נפוץ זה LL  וגם DD  ו –FF  הצירוף המוכפל אומר שיש להם צליל אחר, הרבה חחח וגררר 
כנראה שטעינו באיזו כפולה של L ... הניווט מחדש הוביל אותנו לחדר בחווה שהוסבה למלון עם חדרים אשר צופים לאגם... 
בעלת הבית שקיבלה אותנו, מעל לשמונים, שאלה אם חם בישראל, ענינו שכן והיא מיד זרקה שאולי היא תיסע לשם כי היא לא יכולה לסבול יותר את הקור תוך כדי שהיא מטפסת בגרם מדרגות תלול בזוית של 60 מעלות לפחות... החדר מרווח ונוח, ואנחנו עייפים-עייפים-עייפים.
אל הנסיעה הזו אנחנו מגיעים אחרי תקופה אינטנסיבית שכוללת את הנפילה והשיקום, 
במקביל ותוך כדי הקלטה והפקה באולפן של 9 שירים של דרור 
ובגלל שהכל היה לחוץ וצפוף אז גם הפקה ידנית של הדיסק כולל האריזה הפיזית מה שאומר חיתוך-קיפול-הדבקה בבית עם סכין חיתוך, סרגל ודבק פלסטי
וגם על הדרך החלפת צנרת וכלים סניטרים בבית ביפו
ועוד גם מסיבת פרידה והשקה קטנה של האלבום ערב לפני הנסיעה 
וכל זה יחד עם ארגון הנסיעה הזו, או מוטב לומר, ארגון הקרקס הנודד...
כן המסע הזה דרש הרבה תכנון ותיאום, גם עם האנשים שאמונים על השכרת ה-Village Hall לתשע הופעות, תקשורת עם האומן המקומי, עם החברים שלנו שבחלק מהערבים ישתתפו גם כן.

מבחינתי... זהו מסע מסקרן אל הלא נודע... קצת כמו לערוך ניסוי בסביבה חיה, כאילו שפכנו כמה טיפות מחומר סודי על איזור מסויים בעולם ועכשיו אנחנו באים לראות איך זה נראה ואיך זה מרגיש.

אני גם מאמינה באמת שיש כוח מאוד גדול לכוונה, לתמימות ולרומנטיקה שבמעשה עצמו ואני בטוחה שתשפיע על התוצאה. 
בחזון של דרור, הוא ראה את עצמו בנסיעה הזו כמו טרובאדור הנודד מכפר לכפר ומזמין את אנשי היישוב למפגש חברתי מוסיקלי בהשתתפותו ובהשתתפות חברים טובים שהתקבצו סביבנו באותה דרך, דרך מפגשים אקראיים ותמימים.
אז עכשיו אנחנו כאן, הטמפרטורה נמוכה, האנרגיות שלנו טובות וגבוהות, הכפרים קטנים ודלילי אוכלוסייה...החברים שלנו מצפים לראות אותנו...יהיה מעניין... 
ההופעה הראשונה מתוכננת למחר בשעה שמונה, דרור דיבר בטלפון עם רוברט, איש הקשר  מהמקום, רוברט אמר שיהיה שם כבר בשבע.
דרור סיים את השיחה זחוח משהו ואמר שמה שבטוח זה שיש לנו איש אחד בקהל... אחר כך ניזכר שיש עוד שני אנשים שמסיבה לא ברורה... רכשו כרטיסים דרך PayPal , לך תבין למה....
בקיצור, נספרו שלושה אנשים מווילס ואנחנו מקווים ששני הטכנאים מבריסטול שפגשנו אתמול בפאב ושתקועים כבר ארבעה שבועות בקורס של Hoover, יבואו גם הם, נראה שהם מתים שמישהו ישאב אותם החוצה... 
חוץ מזה, לא עשינו הרבה היום, בעיקר סרקנו את הסביבה, עשינו מסלול הליכה בשמורת טבע אבל היה קרררר. חיפשנו את הספרייה העירונית כי זה המקום היחיד שאפשר היה בו להדפיס פליירים שאולי נחלק קצת מחר...
אחר כך ביקרנו בבית תה מדליק של שתי נשים בסוף שנות החמישים שלהן שסיפרו שהן חברות מגיל 12 ושמסלולי החיים שלהן הצטלבו לאורך השנים בנקודות שונות עד שלבסוף החליטו להפעיל יחד בית תה באסם ישן בשמורת טבע מקסימה. היה נעים וטעים. דרור השאיר להם דיסק והן הצטלמו איתי ונתנו לנו בתמורה שקית עם עוגיות וולשיות שהן עושות לבד.
ועוד מעט נצא לאכול ואחר כך לישון.