שמתי לב שהחורף נגמר. עכשיו יבוא כל מה שמביא איתו מזג אויר טוב.
לוקחת נשימה ארוכה, שתימשך חודש, ונכנסת לתפקיד האהוב עלי - מרי פופינס על אופניים בגרסת ה-E-bike בארץ השמש העולה.
הפעם, אני חוזרת ליפן גם עם יצירה שנולדה כמעט כולה מתוך השראה יפנית.
הדרך ליפן עוברת ברַמֶלוֹ (Ramello). הבית בכפר האיטלקי, שעל הקירות שלו שירבטתי סקיצות ראשונות ל״אל שלולית המים״. כאן, בין טיח מתקלף ושכבות צבע חשופות, התחיל ונמשך דיאלוג שקט בין מקום, זמן וגעגוע — בין ישראל, איטליה ויפן.
אני נוצרת ונוסעת יחד עם הילד מהקיר, אל המרחבים אותם נשם, כדי שיחזירו לו מבט, גם אם צר ומלוכסן. לפגוש שוב את האנשים שחיבקו ועטפו אותנו בנדיבותם בביקור הקודם.
וגם - אני רוצה לדאוג לעצמי. לצרכים בסיסיים. להיות במרחב בו השקט לא מופר. לאכול טרי ובריא. להתערסל תחת שמיכת פוך רכה על טאטאמי ולהעיר נקבוביות עור רדומות וזכרונות עלומים, בתוך אדי האוֹנְסֶן.
ואפרופו זכרונות עלומים.
לאחרונה, עולים וצפים אצלי זכרונות קטנים ושוליים. כאילו מוכרת הגפרורים הקטנה יושבת באחת מפינות הראש ומדליקה גפרור אקראי מידי פעם. זכרונות כמעט מיותרים, חסרי אופי וחשיבות לכאורה. אני תוהה מה לעשות איתם. לפעמים אני נכנעת ודגה אחד, מתבוננת, נותנת בו סימנים ומנסה להבין למה בחר להקיץ מבין קורי המוח ואיך הוא מתחבר אלי - אל מי שאני עכשיו. זה קורה גם לכם? או שמא השתבשה עלי דעתי?
טיסה דרך טַיְיפֶּה, בחברת תעופה שמרגישה כמו פעם, עם ארוחה מפנקת ודיילות שמטופפות כמו להקת גחליליות במעברים, כשסיכת לוטוס ענקית מעטרת את שיערן.
דני, החבר האספן שלנו, שחי על הקו בין גבעתיים לשוק הפשפשים, שמח לצייד אותנו בפוסטר נדיר של הביטלס, שעוצב על ידי גרפיקאים ישראלים בשנות ה-60 בסגנון פסיכדלי. מתנה לבֶּבֶּה, בעל האיזָאקָאיָה באי אוֹג׳יקָה, שחולם ג׳ון לנון והאם זו רק יד המקרה שלבת זוגו קוראים יוֹקוֹ?
אוֹג׳יקָה, הוא שמו של אי קטן בשרשרת איי-גוֹטוֹ בהם ביקרנו לפני כשנה וחצי. אליו נחזור, ואליו עוד תתוודעו, אם תתמסרו ותחזיקו מעמד. לפחות כמוני.
אני אוהבת איים - רק אומרת.
ועכשיו זמן יפן.
Meetup בפוּקוּאוֹקָה
תחנה ראשונה, פוּקוּאוֹקָה, העיר הגדולה בקְיוּשׁוּ והשער הדרומי של יפן. משתכנים ברובע Gion, רובע היסטורי קטן ולא רחוק מיוּניקְלוֹ. בשבע וחצי הערב ניפגש בּהיגָאשׁי פארק (Higashi park) ל-Meetup שדרור-סאן רשם אותנו אליו. אין לי מושג מה הולך לקרות אבל ממילא אני הפוכה, וכשאני הפוכה - אני מתמסרת.
Meetup היא אפליקציה שמאפשרת להכיר אנשים חדשים בעיר זרה דרך תחביב ו/או עניין משותף. את המפגש מנהל מַארוּף, פרופסור בֶּנְגָלי באוניברסיטת פוּקוּאוֹקָה, חי ביפן כבר 30 שנה. הבֶּנְגָלי יזם מפגש שבועי במתכונת של הליכה ושיחה, Walk & Talk, בארבע הקפות של הפארק, שזה בערך שעתיים פלוס ג׳טלג.
המשתתפים: זרים שמעוניינים לשפר את היפנית שלהם והפוך - יפנים שרוצים לשפר את האנגלית. טינְדֶר של שפות.
כללי המשחק: בכל הקפה מחליפים פרטנר, מקפידים ללכת בצד שמאל, בטור של זוגות כדי לא לחסום את השביל. בתום ההקפות, עולים בקושי אל אנדרטת טרומפלדור יפני לדברי סיכום. נפרדים בתשע וחצי בדיוק. לא דקה לפני. כה אמר הַבֶּנְגָלי.
הַבֶּנְגָלי נרגש. הגיעו 7 משתתפים. מרביתם חדשים: צעיר פורטוגלי חובב אנימה ומנגה שמחפש דרך חוקית לעבוד מיפן, פנסיונר מלוס אנג׳לס עם גינונים אימפריאליסטים שמטייל ומשוויץ עם הרררר שלו. לא חיבבתי אותו, ושתי יפניות חסרות גיל, רואת חשבון ויועצת מס - חברות קבועות בקבוצה שמנסות בביישנות שלטעמי קצת מוגזמת, לשפר את האנגלית שלהן.
גם אני מתביישת, אבל לא כל כך, ומצליחה לקבל מחיאות כפיים קטנות לעידוד, כשאני מסיימת לְגַעְגֵעַ משפט שלם ללא שגיאות.
נרגשים מקיבוץ הגלויות והאינטימיות שנוצרה, מחליפים אינסטגרם ווצאפ ומיילים ומייחלים לשלום עולמי.
הג׳ט-לג מכניע אותנו. אנחנו מתחילים את הבוקר בצהריים, את הקפה והמאפה מחליפים במרק מיסוּ וארוחת Setto מלאה. קומפוזיציה של משטחים קטנים של צבע על מגש ב-20 ש״ח בלבד כולל עמלות המרה. כמה טעים. כמה זול.
פוּקוּאוֹקָה מספקת את כל מה שנידרש מעיר, בלי היסטריה ותורים. אני אוהבת את העיר הזו, ובעיקר את תושביה, שהם עוד יותר מסבירי פנים, עוד יותר חמים ועוד יותר צנועים. דרור-סאן ואני מתפצלים ומתאחדים בשיטוטים בעיר. כל אחד והחוויה היפנית שלו.
הרבה שכבות ליפן.
גם בביקור הרביעי, אני לא מתיימרת - רק מתבוננת.
בגברים בשחור, שבשעות היום ממהרים לתת שירות ובערב מתנדנדים איטיים מִשִׁכְרוּת.
באנשי הלגו הקטנים, במדי-עבודה, מכוונים הולכי רגל בכפפות לבנות וקדים קלות כאילו גם התנועה עצמה היא טקס.
בנשים לבושות בצניעות בצבעי מונוכרום של שחור ומלמלות שמנת רכות.
בחבורה של נערים חוצה את הכביש במעבר חציה ללא רמזור, וכגוש אחד קדים עמוקות לנהג שעצר להם.
אפילו המאכל הפשוט ביותר מרגיש כאן כאילו מישהו התעכב עליו עוד רגע אחד.
מגש הארוחה כמו ציור במסגרת. המרכיבים, הסידור והגיוון של האוכל אסתטיים, צבעוניים והרמונים כמו בגד אביבי והופכים כל חומר פשוט לאירוע, ואותי - לאייל שני.
בדרך שהם מתייחסים לחפץ ולאריזה. אין קשר בין פשטות המוצר ליוקרה של העטיפה. מה שגורם לי לרצות לפתוח את החבילה לנצח.
מסלול הטיול מתוכנן רק חלקית. מספר ימים בפוּקוּאוֹקָה. רכבת לסַסֵבּוֹ (Sasebo), מעבורת לאוֹג׳יקָה שהיא שַׁרְשַׁר קסום בשרשרת הפנינים של איי גוֹטוֹ (Goto Islands) ואחר כך, נראה - תלוי במצב הרוח והצבירה.
Yanagawa - ונציה של קיושו.
ביַנַאגַאווה המכונה ״ונציה של קְיוּשׁוּ״ בזכות רשת רחבה של תעלות מים היסטוריות, שניבנו במקור כתעלות השקיה, אנחנו מצטרפים לאתנחתא תיירותית מנומנמת שכוללת גם כובע קש מסורתי, לשיט בין עֲרָבוֹת בוכיות (Yanagi), גשרים ובתי עץ.
את הסירה משיט ונציאני-יפני, שאוחז במוט במבוק ארוך ופוצח בשיר-עַם בכל פעם שהסירה מגיעה אל מתחת לגשר נמוך ומהדהדת את קולו. השיט חביב אם כי קצת מצ׳עמם. רוב הזמן היינו עסוקים בלהבין מה הקשר הגינאולוגי בין קבוצת תיירים שישבו לידינו, האם זו הבת או האמא ומי נשוי למי.
חם בונציה.
החושים של דרור-סאן מתעוררים אל מול אגלי הזיעה שמנקדים את המצח ומובילים אותנו לבירה צוננת, בבר נסתר בקומה שנייה, שצופה על הרחוב הראשי ממנו ממשיכים להישפך אנשים מהרכבת אל הוונציה המקומית. אנחנו לבד כאן, וזו הזדמנות טובה להוריד גיטרה דקורטיבית מהמדף, לפרוט כמה אקורדים עצלים ולקשקש עם הברמן הלבבי ביפנית שבורה.
לומדים שהמילה Otsumami פירושה נשנשונים ליד הבירה. וגם מגלים שהבר, כולל העורף המסוקס של הברמן, שימשו לפני כמה שנים כסט צילומים לסרט הרומנטי - ״אהבה בינאגאווה״. בעוד אנחנו מביטים בצילומים המנוליינים מהסרט ופולטים קולות התפעלות יפניים מוגזמים, נכנס זוג אל הבר. ה״קוניצ׳יווה״ חושף אותם. וגם אותנו. ישראלים.
מנכ״ל צים בסין לשעבר, שיצא לגמלאות ומתגורר כיום בהונג קונג, ואשתו. זה היה מפתיע נדיר ומלבב לנהל שיחה, שזלגה בטבעיות בין השולחנות - Meetup על הבר.
אוֹג׳יקָה: לפני קצה העולם.
ארכיפלג איי גוֹטוֹ, מדרום־מערב לנגסאקי, נולד מתוך תהפוכות גיאולוגיות ופעילות געשית, ונמתח לאורך שרשרת איים המשתרעת על פני כמאה קילומטרים. אוֹג׳יקָה הוא אי קטן בקצה השרשרת ובו חיים כ־2,300 תושבים בלבד. והשבוע - 2,302.
אנחנו חוזרים לכאן כדי לפגוש שוב את האנשים החמים שהאמינו לנו שנחזור.
אל הנשים הקטנות מבית היוצר של גברת פלפלת, שמתרוצצות כל היום לבושות בסינר עם כיסים גדולים ומכבדות אותנו בפרי העונה.
אל הדייגים, במגפי גומי פורקים בחריצות את הדגים הטריים שנאכל בערב. ולהתפעל מתמנוני הענק שנעים בפיתולים איטיים ברשת, ואותם - לא נאכל הערב.
אל הערבים ביוֹקוֹצ׳ו, איזָאקָאיָת התענוגות של בֶּבֶּה, שמאירה כמו מגדלור את הרציף והלב וחיבקה את דרור והגיטרה מידי ערב בקידות, מחוות וקריאות - מַסְטָה! מַסְטָה! ובעברית - !Master! Master.
יש מראות ומפגשים אנושיים, שאי אפשר לְסַפֵּר אותם.
הרהורים מקצה המזח.
התרגלתי להשכים לקול בִּטְבּוּט המים בין הסירות ולמעוף הרפאים של הֲדַיוֹת מעל הלגונה.
לצעוד אל המזח מול רצועות ערפל קרועות המרחפות מעל הגגות, הרחובות הצרים והגשרים, ולהתמסר לתנועה המצומצמת בתוך הגבולות שהים בחר לצייר לאי.
בדרכים הצדדיות היורדות אל הים, הנוף נפתח לאט. ערוגות ארוכות וסימטריות של אורז במקבצים של ריסים מלאכותיים טבולים במים, מחזירים הבהובים של עננים ואור.
שדות אורז זה מראה יפה.
הנשימה נפתחת, הרגליים מתחזקות והעיניים מתרגלות לכחול הכחול הזה שמציץ מכל עבר. טובלים במי תכלת בחופים לבנים ואדומים מוקפים סלעים געשיים שעולים מן הים ואוספים אליהם פסולת של אוניות טרופות, רשתות ומצופים בצבעים שהשמש הקהתה.
האי נוֹזָאקִי: שארית של חיים.
לוקחים מעבורת קצרה לאי נוֹזָאקי (Nozaki Island), שננטש בהדרגה על ידי תושביו, עד שעזב אותו סופית בשנת 2001 התושב האחרון: כוהן שינְטוֹ שטיפל במקדש שעל האי.
שוטטות באי היא חוויה סוריאליסטית, כמו תפאורה שנותרה אחרי שההצגה כבר הסתיימה.
עם הזמן זחל הטבע פנימה דרך המרפסות והחלונות, כיסה לאט את סימני החיים והשיב לעצמו את המקום. עדרי איילים משוטטים בחופשיות בין השבילים, מציצים ונועצים מבט דרוך מבין העצים שענפיהם החשופים רוכנים אל תכלת הים. כמה תכלת.
רשומון גאות ושפל.
בֶּבֶּה מציין שימלאו לו 60 באפריל 2027. ומוסיף, שביפן גיל 60 נחשב לציון דרך משמעותי שנקרא: Kanreki - ״חזרה למחזור המקורי״. כשאדם מגיע לגיל 60 המחזור האסטרולוגי שבו נולד ״מתאפס״ והוא כאילו מתחיל חיים חדשים, לידה מחדש - שילוב של 12 חיות הזוֹדְיָאק ו-5 היסודות. ובאסטרולוגית: 12*5=60.
בֶּבֶּה מתכנן להקליט ולהפיק עד למועד לידתו, 100 שירים שכתב והלחין ומבקש מדרור עצות בתור מַסְטָה. ואני חושבת - פאק. איך פספסתי את מועד הלידה שלי. לא נותר אלא לחכות ל-120. לא פייר.
חמישים מתושבי האי נפטרו בשנה שעברה, לעומת עשר לידות בלבד. באמת לא ראיתי את מוכרת האפרסמונים שנהגה לשבת בפינה של שוק הדגים. יהי זכרה ברוך.
אמזון מגיע לאי.
רק תשעה ימים בשנה מותר כאן לאסוף צדפות למאכל. תשעה ימים של ירח מלא, כשהשפל נסוג הכי רחוק וחושף את הקרקעית. קונים כרטיס ממשרד הדיג המקומי. בתמורה, מקבלים מגבת אונסן קטנה, אותה מניחים על הצוואר כהוכחה לכך שזכית ברשות לאסוף צדפות.
באי הסמוך, אושימה (Ōshima), נותר רק ילד אחד בבית הספר היסודי. חמישה אנשי צוות במשרה חלקית דואגים לחינוכו, ורק כשיסיים את לימודיו, ייסגר בית הספר.
השתתפות פרועה בערבי קריוקי בבר ״מלודי״, אותו מנהלת יפנית עם גינונים של מאדאם בבית-גיישות, הגדילה לי את מספר העוקבים באינסטגרם במספר חד ספרתי - אני לגמרי בִּיג אִין גַ׳אפַּן. קשה לדעת אם הם באמת באמת מתלהבים, כמו ה-אֵהההההההההה! הארוך שהם פולטים והשפתיים שמתכווצות לקוטר סוּשִׁי, או שככה נראית תרבות הקַוַואִי (kawaii) היפנית בפעולה.
מרימים עוגן.
נפרדים לִיטֶרָלִי בדמעות. נופלים איש על רעהו בחיבוקי סוּמוֹ ומנופפים בידיים, כשהמעבורת משמיעה את אקורד הסיום של הפרק הזה.
יוֹקוֹ ישבה כל הלילה לתפור לנו מתנות מבד קימוֹנוֹ, ברמת גימור של הוֹט קוּטוּר: נרתיק לעפרונות עם השם שלי ביפנית (שִׁיגָרִיטוֹ), וארנק קטן למפרטים של דרור. כמה ענוג.
אחר כך הקריאה מדף, בְּרָכָה שכתבה ושיננה בעברית מְתוּעְתֶקֶת ליפנית, במבטא זהיר ומרגש במיוחד.
החנווני מהחנות שיש בה הכל, תחב לידיי קרם-ידיים מֵייד אִין ג׳ָאפָּן, כאילו היה קמע לדרך והבטחה שנחזור.
אפילו לילי ויוֹאִי, שמיהרו לטקס החתונה שלהם בכנסייה, טרחו להגיע לרציף לבושים בבגדי חתונה מסורתיים כדי להיפרד, ולתת במתנה כלי הקשה אפריקאים עליהם מנגן יוֹאִי בכישרון רב.
אנחנו נשבעים אמונים כמו זוג עֲגוּרים יפניים. מָטָה נֶה (Mata ne) - נתראה שוב.
ארוזים לנו עוד שבועיים וחצי בתיקי הגב. איזה כייף שזה עוד לא נגמר.
תודה על הקריאה. אם תנחת עלי הרוח, אמשיך לכתוב.
סיגלית (שִׁיגָרִיטוֹ-סָאן)
