אז נחתה עלי רוח ים. מספיק כדי לקשקש בכלב. רק שיחד איתה התחיל גם גל חום סובטרופי מהביל. לא יפה.
ממשיכים במעבורת מהירה לסַסֵבּוֹ (Sasebo) עיר נמל עם משבר זהות קל. מצד אחד יפן, מצד שני אמריקנה, בזכות בסיס הצי האמריקאי שפועל כאן מאז סוף מלחמת העולם השנייה וה־Sasebo Burger המפורסם, שמגיע במידות שפחות מתיישבות עם המינימליזם היפני ויותר עם אגו אמריקאי נפוח. וגם מסתבר שהַנְבָּאגָה זה המבורגר בלחמניה ואילו הַנְבָּאגוּ היא קציצה שמוגשת על צלחת. הזמנתי הַנְבָּאגוּ. גוּ גוּ.
בסוכנות טויוטה שולפים מניפת רשיונות. הפקידה מעיינת, סורקת, משדכת וגם מעגלת עיניים. סוּמִימַסֶן! קליק קטן על מסך האַיְיפֶּד, ולשיחה שלא מניעה מצטרפת מתורגמנית־אָוָטָאר שמסבירה מאחורי מסיכת קורונה, שלא נוכל לקבל רכב, כי הרישיון הבינלאומי לא הונפק בשנה האחרונה.
באופן מפתיע. או שלא. שנינו נושמים לרווחה. כאילו מישהו הסיר לנו את הזנב.
עכשיו זה שוב רק אנחנו, הדרך, ומה שעוד לא ידוע. לפעמים תחושת השחרור מגיעה דווקא כשדלת נסגרת — גם אם זו רק מחיצת נייר.
סָיוֹנָרָה טוֹיוֹטָה.
עם תרמילים על הגב, אנחנו נעשים ליריים. דרור אומר שהוא מרגיש שאנחנו במסלול נדידה. ולא מסביר לאן. אני אומרת שאחזור קצת אחרת. ולא מסבירה איך. רק שיפן מאכילה אצלי קולטנים רעבים. רעבים לניקיון, לאיכות, לשקט, לתשומת לב לפרטים וליופי שבו שום דבר לא צועק את עצמו.
התנועה במרחב מקרבת, מרחיקה ומתעתעת. התקשורת משתפרת והשפה יוצאת מהמצב הסכיזופרני של שליפת מילים בודדות ונעשית יותר שימושית. אין יחיד רבים, אין זכר נקבה. השיחה זורמת בין מה שאני יודעת להגיד לבין מה שהם משתדלים להבין.
אמוטיקונים למתקדמים.
אנחנו נעים בין הנופים והאנשים שמשתנים. יפנים של ים ויפנים של הרים, יפנים של עיר ויפנים של כפר — ומעל לכל 120 מליון הפטריות תלויים גבוה המקדשים, יערות במבוק, מפלי פֵנְג שואֵי והרים שנראים כמו תפאורה מגזירי נייר.
יורדים לעצירת לילה בתחנה של אֵמוּקָאֵה (Emukae). עיירה קטנה שנבנתה סביב תחנת רכבת קטנטונת, שכוללת ספסל, מסילה ולוח מודעות עם קלסטרונים של נוכלים מבוקשים. פעם, בתקופה הרומנטית שלי, חשבתי שמדובר בתמונות של נעדרים. נערים אבודים שיצאו את ביתם אל יער נוֹרְוֶוגי ולא שבו. עכשיו אני מבינה שזה שניהם — מבוקשים נעדרים.
חבל. היה לי סיפור יפה.
בדרך לגסטהאוס עוצר אותנו קשיש מהזן של אנשי ה־Blue Zone. הוא מבקש שנמתין, נעלם לרגע וחוזר עם שני בקבוקי מים וברכת דרך צלחה. קִיוֹצוּקֶטֶה!
שומרוני טוב, הגרסה היפנית.
מערבה מכאן.
הִירָאדוֹ (Hirado) היא אחת הנקודות המערביות ביותר ביפן. במשך שנים הייתה שער הכניסה של הזרים למדינה, בעיקר של סוחרים הולנדים. יחד עם סוכר, משי, זכוכית ועוגות ספוג, הם הביאו גם מפות של העולם, ספרי רפואה, טלסקופים וטכנולוגיות חדשות.
העיר מרגישה כמו מקום שבו ההיסטוריה מטיילת ברחובות. סמוראים, הולנדים ומיסיונרים קתולים השאירו עקבות זה לצד זה. טירה על גבעה, רציף הולנדי, נמל קטן, פורצלן כחול ותחושה שהעולם הגדול עגן כאן פעם — והמשיך הלאה.
אפילו הנשים בחנויות נראות כאילו יצאו מסרט משנות הארבעים. מגונדרות, בשמלות צהובות ובתסרוקת גבוהה בסגנון אודרי הפבורן, פונות משוחררות בפתיינות קלה ומציעות תה ירוק ומזכרות מקומיות. קניתי. עפיפון לכל נכד.
גם המלון המסורתי שלנו יושב על הגבעה כמו מבצר. הוא כל כך גדול שיש בו גשרים בין אגפים ומבוכי מסדרונות. אני הולכת לאיבוד ושוקלת לשלוח את המיקום של עצמי לעצמי או לפחות לפזר אבנים קטנות בדרך לאונסן באגף פנימית ב׳ קומה 12 — זה שגורם לי להרגיש כאילו אני טובלת באונסן של עננים.
בערב, בפינת רחוב של הִירָאדוֹ, בבר קטן לא מסומן, אנחנו מצטרפים למקומיים שמגיעים לאט, מזמינים לשתות וגם לשיר קריוקי. המַאמָה־סאן מקבלת את פניהם, יושבת אצלם קרוב, מעודדת לשיר ואפילו מצטרפת לפזמון. היא ערנית לכל מה שקורה, דואגת שאף אחד לא יישאר בצד, מזרימה משקאות וקעריות עם ממתקים וחטיפים יפניים.
גם אנחנו שרים. בילי ג׳ואל. ושותים. ומקשיבים לשירי עופר לוי יפני. ומרגישים אצלם קרוב.
הידעת? המילה קָרָאוֹקֶה מורכבת מקָארָה, שזה רִיק ומאוֹקֶה, קיצור של אורקסטרה: תזמורת ריקה.
קוּרוּמֶה (Kurume) כמו שאומר הצ׳ט המזמר, היא עיר יפנית אמיתית. אני לא הייתי מסייגת דווקא את קוּרוּמֶה. כל עיר ביפן שבה ביקרתי - הייתה יפנית.
אנחנו עוצרים בה בגלל טקס ה-Chinowa Kuguri שמתקיים פעם בשנה, בחודש יוני, כחלק מטקס טיהור והסרת מזל רע.
המשתתפים ואני. לא ברור לאן נעלם דרור־סאן. נעים במסלול מעגלי של הספרה שמונה סביב טבעת קש ואז דרכה. סגולה לבריאות ואריכות ימים, להשאיר מאחור את ששת החודשים שחלפו ולהיכנס נקיים אל המחצית השנייה של השנה. יש בטקס אלמנטים של מחזוריות ועונות השנה לאמור — החיים אינם מתקדמים בקו ישר אלא במעגלים קטנים של חזרה והתחדשות, רק שבכל סיבוב אנחנו כבר לא בדיוק אותם אנשים.
במהלך הצעידה מהמהמים את המשפט: Harae Tamae, Kiyome Tamae שזה ביפנית עתיקה — טהר אותנו, הסר את הטומאה. נקה אותנו, זכך אותנו.
חשבתי. ומבלי להיכנס לדיון תיאולוגי, כמה זה דומה אך שונה מ״חטאנו לפניך רחם עלינו״ כי אין כאן הודאה בחטא ובקשת סליחה ומחילה — אלא בקשה להסיר את מה שדבק באדם במהלך הדרך ולהחזיר אותו למצב של ניקיון והרמוניה.
האגדה מספרת, שמי שעובר את טקס הטיהור של תחילת הקיץ (1-2/6) יאריך ימים לאלף שנים. השתתפתי בטקס של ה-1 ביוני 2026. Save The Date.
בזמן שעברתי סביב ובתוך טבעת החיים, זיהיתי את דרור בסוף התור, וגם עלו בי מחשבות נוגות עם ניחוח מוֹרְבִּידִי. נזכרתי בהוריי, בדומיית המוות בפניהם, במקומות שהייתי איתם ועכשיו כבר לא, ובכל מה שכבר אי אפשר לשאול או לומר.
כשנשמעו הפעימות העמוקות של תופי הטַאִיקוֹ, שמטרתן לזמן את האלים — מצב הרוח שלי השתפר קלות וצעדתי עם יותר הרגשת חִיּוּת ופחות מוות. אפילו הרגשתי משהו מן הזיכוך וההתעלות שהטקס מבטיח בבְּרוֹשׁוּר.
יש בסך הכל ארבע הצהרות כדי להתגייר לשינטו: המשפחה והמסורת הם ערך. הטבע מקודש. לשמור על ניקיון ולחגוג את האמונה בפסטיבל. הצטרפתי.
מחשבות צדדיות.
גודל החדר נמדד ביחידות של טאטאמי. ספרתי שמונה. זה גדול.
יש ליפנים תכונה להופיע בדיוק ברגע שצריך עזרה, כמו דָּנידינים קטנים.
צמח הבמבוק מסמל חיים, צמיחה והתחדשות. הוא צומח במפרקים, וכל מפרק הוא בעת ובעונה אחת סוף והתחלה. אבל גם לבמבוק יש סוף.
משרדי הדואר ביפן הם חוויה. קצת בית מרקחת, קצת חנות כלי כתיבה, קצת מרכז קהילתי. יש פינות אריזה, גלויות, מזכרות ודובוני דואר. מי זוכר שהסמל של הדואר הוא הצבי ישראל?
יפן עדיין מסבירה את עצמה בנייר. לכל דבר יש מדריך, דף מנוילן עם טבלאות, איורים ותרשימי זרימה. וברגע הנכון נשלף הדף המתאים מתוך קלסר כאילו מישהו כבר חשב מראש על כל שאלה שעשויה לעלות. כן. מישהו חשב.
המִילְקִי וֵוי
ממשיכים באוטובוס לאוּרֵשינוֹ אוֹנְסֵן (Ureshino Onsen). הנוף נפתח לערוגות ארוכות ירוקות וסימטריות של שדות תה ירוק. גוונים עזים של ירוק מכסים הרים שנופלים ועולים כמו אישה גדולת ממדים שמותחת איבריה. אנחנו מתעקלים עם האופניים בין חמוקיה המתפקעים מרוב ירוק.
איזה כייף זה אופניים.
אוּרֵשִׁינוֹ מפורסמת במי המעיינות החמים שלה — מים עשירים במינרלים, במרקם חלב קטיפתי, שנחשבים גם למי־יופי, וגם בשדות התה שמקיפים אותה מכל עבר.
כל העיירה היא בריכת שכשוך גדולה ואפשר להחזיק אותה בשתי ידיים רכות. יש בה נהר, גשרים קטנים וערפילי אדים שעוטפים את הבתים.
כשעה לפני השקיעה, כשהאור רך — זוהי גם שעת הקסם. השמיים באמת נופלים למים ומשתקפים ורדרדים במי החלב, בדיוק כמו שכתב אבא שלי בשיר:
״אל שלולית המים נפלה פיסת שמיים
תכולה והפוכה — כמו ראי שפוכה״
אוֹיַסוּמִינַסַאִי, לילה טוב 🌙
נמשיך מכאן, משביל החלב, לשביל אחר.
סיגלית
