אל מול הלילה, הכתיבה מזמינה לשים לב שוב לרגעי היום. לשעות הערות המעודדות אותי לפקוח עיניים ולהתבונן. ההתבוננות לא רק מאפשרת להתמצא בדרכי העולם, אלא גם מכוננת מבע, מגע ואת הכוח להתנער ולהמשיך הלאה כמו כל יום, כמו תמיד.
אנחנו בַּסַיְיד של הקאנטרי־סַיְיד.
אין כמעט תיירים, חוץ מאוטובוס מבית הקשיש של נָגָסָאקי. בטח שלא תיירים מערביים. וגם אנחנו, בוא נודה, לא ממש מערביים. שני נֵייטיבְס מיפו.
וככאלה, אנחנו מרשים לעצמנו לקבל החלטות, גם לא רציונליות, כמו לזגזג עוד אל הדרום של הדרום בעזרת רשת הרכבות הטובה בעולם ולהיפגש עם חבר שמנגן בקונצרט בקָגוֹשִׁימָה - ככה יצא.
אבל לפני הזיגזגים. השִׁינְקַנְסֶן הקצר ביותר. שבע דקות. מאיץ אותנו משביל החלב של אוּרֵשינוֹ לטָקֵאוֹ שבמחוז סָאגָה בהמלצת יוֹאִי.
טָקֵאוֹ אוֹנְסֵן (Takeo Onsen) - היא עיירה קטנה עם ביטחון עצמי של עיר גדולה. היא מתגלה בעדינות כבַּבּוּשְׁקָה מענגת של הפתעות. ובכל בוקר אנחנו מאריכים בעוד לילה, כדי להינות מכולן.
הראשונה היא הספרייה העירונית. חלום אדריכלי. משהו בין מקדש, קתדרלה וספרייה עתידנית. מדפי הספרים מטפסים לגובה של שתי קומות, האור נשפך מכל עבר, ועץ וזכוכית מתחלפים זה בזה ובעיקר מזמינים להקים התנחלות עם ספר, קפה ומאפה.
דרור מכריז על יום עבודה ופותח לפטופ, גם אני. פותחת. סוגרת. ובלי הכרזות קמה כמו מוכת ירח לשוטט בספרייה. מדפדפת, מלטפת וממששת כריכות כמו שבודקים בד, ולאט ובלאט גולשת אל חנות הספריה, אל מדפים עמוסים בהמצאות יפניות קטנות, חכמות, אלגנטיות — וגם כל כך מיותרות.
ויש גם את שער בית המרחץ, בן יותר ממאה שנה, צבוע אדום־ארגמן בוהק.
ביפן שערים כאלה מסמנים מעבר ממקום אחד של תודעה לאחר. במקרה הזה — מן הרחוב של המלון אל אונסן בן יותר מ־1,300 שנה. ובסִדְרָה עוֹלָה — עץ קַמְפוֹר בן 3,000 שנה.
ואם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע — זה כנראה לא העץ הזה.
מילה יפה קַמְפוֹר. אני אשתמש בה שוב.
עצי קַמְפוֹר נראים כמו עצים שניהלו משא ומתן ארוך עם הרוח, הגשם והזמן. הגזעים שלהם עבים, מפותלים וחלולים. הקליפה מחורצת ומקומטת, והענפים מתרחבים לחופה ירוקה צפופה שמטילה צל עמוק וריח עדין של קַמְפוֹר באוויר. העץ המתושלח הזה יושב גבוה, אחרי עשרות רבות של מדרגות תלולות, ומְאוּתְרָג במעקה חבלים, כיאה לאוצר לאומי.
ויש גם את מיצב האור־קול של ה־TeamLab ביער במבוק שבתוכו שוכן בית מרחץ עתיק.
עם רדת החשיכה היער כולו הופך למסך. עצים, סלעים, בריכות וקירות אבן נטענים באור ובצליל. עונות השנה ודמויות משונות מופיעים, חולפים ונעלמים, כמו מתוך חלום עד שקשה להבחין היכן נגמרת היצירה והיכן מתחיל היער.
פוטושופ בטבע. אהבתי.
TeamLab הוא קולקטיב יפני של אמנים, מתכנתים ומהנדסים, שמנסה כבר שנים לטשטש את הגבול בין טבע, אמנות וטכנולוגיה.
והצליח להם.
גם המלון שלנו (Kyotoya) קצת מכושף. הוא בנוי סביב נוסטלגיה ליפן של לפני מאה שנה, תקופת טָאִישׁוֹ ( Taishō) — השנים שבהן יפן נפתחה למערב אבל עדיין שמרה בקנאות על נשמתה היפנית.
הכניסה ללובי מרגישה כמו כניסה למוזיאון חי ומזמר. שעונים ישנים מתקתקים ברקע, תיבות נגינה מפזרות ציוצי ציפורים, ובמרכז החלל עומד פסנתר אוטומטי שמנגן את עצמו לדעת. לצידו ניצבת גברת יפנית מיניאטורית בתנוחת קידה, כאילו קופלה מנייר אוריגמי, ומחייכת בפני החרסינה שלה לכל מי שנכנס בקצב של מֶטְרוֹנוֹם.
הפסנתר קורא גליל נייר מחורר ומפיק מוזיקה באמצעות מנגנון מכני. פעם זו הייתה פסגת הַקידְמָה — דרך להביא מוזיקה אל הבית גם כשלא היה פסנתרן יפני בסביבה.
היום זה פשוט קסם.
הטבע אדיש לנוכחות שלנו.
קָגוֹשִׁימָה היא עיר שחיה בצלו של כור אטומי טבעי. היא יושבת מול מפרץ שקט כשמעליה מרחף — וגם מודפס על כל חולצה, מגבת או מחזיק מפתחות — סַקוּרָאגִ׳ימָה - הר געש פעיל עם קמטים עמוקים סביב הפה המעשן כבד.
הנוף גולמי ולא־מהוקצע. כאילו הכל מוחזק יחד בכוחו של חומר קדום.
מדפי סלע בזלתיים, חדים ושסועים, מכסים את קו החוף כמו קרש כביסה ענק. בשנת 1914 התפרץ ההר בעוצמה כזו, שזרמי הלבה חיברו אותו לחצי האי אוֹסוּמִי (Ōsumi) בקִיּוּשׁוֹ.
בסַקוּרָאגִ'ימָה חיים כמה אלפי תושבים למרגלות הר הגעש, והאפר הוולקני הוא חלק מהשגרה המאובקת של המקום. יש משהו יפני מאוד באופן שבו הם חיים לצד האיום בדו־קיום יומיומי שאינו מבקש לנצח את הטבע — רק להסתדר איתו.
אני מתחילה לחשוב שהספר ״אל שלולית המים״, שמביט בעולם דרך מזג אוויר, טבע ונוף - היה סוג של ספוילר לטיול הזה. כי מפה לשם חווינו כמעט את כל פגעי מזג האוויר האפשריים. כאילו המציאות עצמה מדפדפת בין דפי הספר, שיר אחר שיר, ומעירה לחיים גם את אבא שלי.
מיד עם צאתנו מהרכבת בקָגוֹשִׁימָה מודיעים בכריזה על אזהרת טַיְפוּן, שטורפת את התוכניות העירוניות שלנו לצעוד אַנְגָּזֶ׳ה בעיר הדרומית. במקום זה אנחנו צועדים עם מטריות בין שקי חול שפזורים ברחובות. החנויות מוגפות. התחבורה משותקת, וגשם זרזיפי יורד — חסר חן, מיותר ומטריד.
נוהל חירום בלי התראה מוקדמת.
התחזית - ווֹלְקָני
בוקר. אני מביטה מחלון החדר ונדהמת למראה ענן שחור־אדמדם שמתקרב כמו עמוד האש או עמוד ענן. או שניהם. אני אומרת לדרור, שמתקתק נונשלנטי אלגוריתם לבוש יוּקָטָה של אחרי אוֹנְסֵן, שאני חושבת שבעקבות הטייפון, גם סערה גדולה מתקרבת. ומבלי להמתין לתגובה, אני יוצאת מהחדר ורצה 10 קומות למטה במעלית כמו רודפת סופות.
רק כשאני נעמדת מול הענן העצום ומריחה את הגפרית באוויר, אני מתחילה להבין שהסערה הזאת יוצאת מההר סַקוּרָאגִ‘ימָה והענן הזה לא עומד להוריד גשם אלא יותר נשורת גרעינית.
מסתבר שזה קורה כאן אחת לשבועיים בערך. סַקוּרָאגִ׳ימָה פולט ענן אפר שחור-אדמדם שמכסה את הכול בשכבה דקה של אבק — מכוניות, מרפסות, מדרכות.
כמו מילות השיר - ״כשהטבע כועס״ - רק שכאן קוראים לטבע הכועס - סַקוּרָאגִ'ימָה.
וְיֵשׁ, שֶׁגַּם הֶהָרִים כּוֹעֲסִים
לֹעַ גָּדוֹל וְאַלִּים פּוֹעֲרִים
פּוֹלְטִים אֵשׁ, אָבָק וְעָשָׁן!
גַּזִּים, אֵפֶר שָׁחֹר אוֹ אֲדַמְדַּם
הַר כָּזֶה — הוּא הַר גַּעַשׁ
בְּעֵת כַּעֲסוֹ, מַשְׁמִיעַ רַעַשׁ
ומענן לענן באותו עניין.
יש מושג שנקרא "המזל של קוֹקוּרָה" (Kokura’s Luck). העיר קוֹקוּרָה הייתה היעד הראשי לפצצת האטום השנייה באוגוסט 1945, אך עננים ועשן כיסו את העיר. המטוס חג מעליה שוב ושוב, לא הצליח לזהות את המטרה, והמשיך ליעד המשני — נַגָסָאקִי.
מאז משמש הביטוי כמטפורה למצב שבו אדם ניצל מאסון גדול בזכות צירוף נסיבות מקרי ומבלי לדעת עד כמה היה קרוב אליו.
לפעמים ההיסטוריה נכתבת בידי מצביאים. ולפעמים בידי ענן.
ואם קוֹקוּרָה היא סמל לגורל שנקבע במקרה — אז הקמיקזות של צִ'ירָאן הם סמל לגורל שנבחר במודע. ובין המקרה לבחירה - נפרש כל הסיפור האנושי.
צ‘ירָאן (Chiran) היא עיירה שקטה שבה נכתב אחד הפרקים הכואבים של יפן. מכאן, באביב 1945, המריאו מאות טייסי קָמִיקַזֶה למשימות שלא הייתה מהן דרך חזרה. רובם נערים צעירים, בקושי בני עשרים.
במוזיאון השלום של צ'ירָאן פוגשים פנים. לא מושג ולא מיתוס, אלא מאות תצלומים, מכתבים אחרונים להורים, שורות קצרות של שירה, חפצים אישיים. "קָמִיקַזֶה" מפסיק להיות מילה, כמו אותם חרקים שנמשכים אל האור עד אובדן כיוון — והופך לאוסף של חיים צעירים שנגדעו.
העצבות מחלחלת ומפעל ההנצחה מעורר גם זכרונות מהשבעה באוקטובר.
אנחנו מתנערים מהם.
כשאנחנו יוצאים משם — המציאות לוחשת את עצמה מחדש, דרך אלוהי הפרטים הקטנים ביותר.
ואלו הם:
אחרי שמצליחים לסיים הזמנה של אוכל במסעדה - מסתמנת הקלה כאילו פתרנו את החידה היומית.
אני אוהבת שלא צריך לקנות בקבוק מיץ כדי להיכנס לשירותים. יש אינפלציה של שירותים ציבוריים — בכלל, ממתי שרותים זה מותרות?
לשאול ״בת כמה את״ זה חלק אינטגרלי מההצגה העצמית. הם לא מהססים לשאול גם אותי. אני מעגלת למטה. בקצת.
בקָנָאל סִיטִי (Canal City), בכניסה לחנות צעצועים להרכבה, סורקים את הפנים כדי למנוע התמכרויות. מותר לקנות צעצוע רק פעם אחת ביום.
ראיתי בגלריה איש מחפש טלפון בספר טלפונים - מי אמר זן נדיר ולא קיבל.
כל הדברים שחסרים פה - אני לא מרגישה בחסרונם.
השלוליות היפניות גורמות לי להאמין באגדות.
אנחנו אוכלים יומיים ברצף אצל בעלת מסעדה שנראית כמו זֶלְדָּה המשוררת.
הגורם האנושי
קָגוֹשִׁימָה, יוני 2026. מתרגשים לקראת הקונצרט של שָׁלֵיו, נגן צֶ׳מְבָּלוֹ מהולל בתזמורת ברלין, שנע בין אולמות קונצרטים ומגיע לסדרת הופעות ברחבי יפן — כי ככה יצא. אנחנו נוסעים במיוחד לקָגוֹשִׁימָה כדי לשמוע קונצרט, וגם כדי להיפגש ולקשקש על דרינק באִיזַקָיָה מקומית.
שאלתי את עצמי — וגם חשבתי — למה בעצם אנחנו נרגשים לפגוש חבר בחו״ל, לפעמים אפילו יותר מאשר בישראל.
אולי זה כי אנחנו לא פוגשים אותו בחו״ל — אלא במקום שהוא עצמו נע דרכו. מרחב שהוא לא גיאוגרפיה אלא קֶצֶב. רגע שבו מרחקים מאבדים סמכות והגבולות בין כאן לשם מתרככים, ומשהו בנו באמת נפתח. אנחנו מפסיקים להתווכח עם העולם ומתחילים להקשיב.
כי במפגש הזה, כשאנחנו נעים זה לקראת זה, נשליך הצידה מחשבות רדיקליות, קצוות של חוסר בהירות ומחלוקות. כל הלהג על המדינה, המלחמה, יוקר המחיה והמובן מאליו יזמזמו ברקע כמו יתושים. ואנחנו — נהיה צנועים, ונגלה שגם מעצמנו וגם מארצנו חסרת הפיוט — אפשר לעשות שירה.
גְּרַנְד פִינָאלֶה.
״כשאתה צועד — הסתפק בלצעוד. כשאתה יושב — הסתפק בלשבת. אך מעל הכל, אל תתמהמה!״ (זֶן כלשהו)
נדמה שכולם אומרים את זה בדרכם — גם הבַּנְגָּלִי שאנחנו פוגשים שוב בפארק בפּוּקוֹאוּקָה ל-Walk & Talk, וצועדים איתו יחד עם חברים ותיקים וחדשים בארבע הקפות של הפארק וסֶלְפי מצחיק אחד.
ואם תשאלו — אז מה באמת גורם לי לצאת למסע הזה ביפן?
אין לכך הסבר.
תודה! שיגריטו-סאן
