בישופס קאסל סולד אאוט, קליקים וקווייקרים...

את ערב יום שישי בילינו מסביב לאח בבית המפנק של טרבור וקיי יחד עם חברי המקהלה הנוספים. 
אני לא זוכרת את השמות של כולם, אבל לפי הצורך אוכל לתת בהם סימנים.
שם המקהלה  "רפסיקוויליון" שנשמע כמו שם של מסדר אבירים מימי הביניים הוא למעשה שם חסר משמעות  אבל משאיר את הרושם הנדרש. 
המקהלה קיימת כבר 20 שנה, אבל טרבור, מדריך טיולים של שמורת טבע באיזור, הוא היחידי ששרד את כל השנים.  כיום היא מורכבת מ- 3 זוגות, שהם גם חברים טובים, מקפידים להיפגש פעם בשבוע לחזרות וגם לארוחת ערב, עם הרבה יין שנשפך לתוך קנקני לימונדה גדולים. בהופעות הם תמיד לבושים בחולצה אדומה כלשהיא.

טרבור, הוא קצת כמו ילד כזה, שמתפנק כשבאים אורחים... יש לו את הכורסא הקבועה שלו בסלון והוא קופץ עליה ונמרח בה כמו דביבון, מחזיק ומלטף את הכרס הקטנה שלו כמו שמחבקים כרית. 
הוא מביע עניין רב במסע ההופעות הזה, וכמישהו מהתחום מבקש  לשמוע על המסלול שעשינו, איך ומה וכמה היענות הייתה. 
אני מבינה איך אפשר בקלות לזלוג כמו ג'לי לתוך תבניות של מושגים ומדדים מקובלים של הצלחה כמו כמות כרטיסים, דיסקים ולייקים. 
אני שולחת רגל לכיוון האח ממנגלת אותה מצד לצד, סקרנית לשמוע לאיזה כיוון יקח דרור את התשובה.

דרור לוקח אויר (חם), נשען לאחור, מביט בתקרה כאילו מחפש להוריד מהמדף את הספר הטוב ביותר שלו, משמיע אנחת רווחה ואז מגיש בלי מנה ראשונה ובלי שתייה, דווקא את אירועי הערב ב-Green House בבאנגור.
בלי לסנן מילים, מספר על אשת הקשר שנעלמה ושלא עידכנה אף אחד לגבי הערב, על רוברט השיכור המקומי שהיה לעשרים דקות הקהל היחידי, צלחת הפירות המנחמת ואחמד, המנהל החדש, שלא ידע קיומו של הערב ומוסיף עד כמה נהננו מהמפגש האינטימי, מהשיחה הארוכה ומהמוסיקה. 

רפסיקוויליון אמורים לפתוח לדרור את ההופעה בשירים משלהם ולבצע איתו את השיר האחרון במופע. 
דרור שלח להם את השיר כדי שיתאמנו – והם מקצועיים לגמרי, הדפיסו מילים, הוציאו תווים, עבדו על הרמוניות מציעים לעשות חזרה.

ג'ני, בחורה גבוהה וחיונית, שולפת קלסר עבה עם דפי מילים ותווים מתוך תיק שחור של רופא, כזה שהיה מגיע לביקור בית, מניח את התיק על השולחן ומוציא ממנו סטטוסקופ ושפדל...
בן הזוג שלה, כבד שמיעה, יושב מחייך לעצמו, כאילו מישהו לוחש לו בדיחות מתוך מכשיר השמיעה... הוא חמוד ביותר, רוב הזמן יושב שקט ומצטרף לשיחה רק כשפונים אליו ישירות כשהם מתחילים לשיר בהרמוניות הוא מצטרף תמיד בזמן וזז מצד לצד כמו חניך גבעתרון קטן.
ויש עוד זוג, האישה מתופפת על תוף אירי, ובן הזוג שלה מנגן בקונצרטינה ובגיטרה... בדיוק כמו בשיר של אלתרמן. אני לא חושבת שידעתי מה זה קונצרטינה עד שראיתי את זה - סוג של אקורדיון קטן שמחזיקים בין כפות הידיים ונשמע כמו מפוחית.
כלי יפה.

הם עושים חזרה ומחליטים להצטרף לדרור בפזמון. ההבדל בין שני הסגנונות יוצר מתח ועניין חדש בשיר.

שעה לפני ההופעה, אנחנו בחדר במלון. 
אני מתקתקת על המקלדת במסירות. דרור עובר ומרענן את רשימת השירים, משנה, מוסיף ומתחבט. 
אני מביטה בו וחושבת, שלא ממש התייחסתי עד לרגע זה, לפחות לא בכתב, לאנרגיה, לביטחון העצמי  ולתעצומות הנפש שנדרשת ממנו כדי להחזיק בחדר אחד, חמישים אנשים, שיהיו קשובים לו במשך שעה וחצי, בעניין והנאה.
ועוד באנגלית. ערב אחרי ערב.

בישופס קאסל היא עיר קטנה מאוד, נקראת Town בגלל שהיא מוגדרת כ-Market Town, שימשה בעבר כמרכז שיווקי חקלאי וגם כיום מתנהל בה סחר וממכר של בקר.
יש בה רק רחוב אחד תלול, עם חנויות די קיקיוניות שמוכרות כל מיני מתנות לא שימושיות או סוודרים של רועי צאן שנסגרות כבר בשעה שלוש. 
מרגישים שתושבי האיזור הזה בעלי מעמד סוציו אקונומי גבוה יותר, אפשר להרגיש את זה בחנויות ובפניות של האנשים לצאת מהבית ולשמוע מוסיקה. 

בשעה שבע וחצי בדיוק מתחילים להגיע אנשים עם פתקים שלופים בידיהם, אישור להזמנת הכרטיס שעשו דרך  האינטרנט. יש גם כאלה שרוכשים כרטיס במקום.
את כל האופרציה של הכרטיסים, הכיבוד ובאר המשקאות מנהלות בחורה צעירה בשם ליז יחד עם סו (השנייה).
הופעות כאן מתחילות בדיוק בזמן וזה חידוש מרענן. 
שמונה זה לא אומר שמתחילים בתשע. שמונה- זה אומר להגיע בשבע וחצי.
10 דקות לשמונה, ליז מודיעה שנמכרו כל הכרטיסים. גם חברי רפסיקוויליון מופתעים מאוד.

הערב מוצלח. הקהל מביע הנאה ומתעניין לגבי המשך המסע. אנחנו ממשיכים עם המקהלה למסעדה הודית לחגוג את ההצלחה המשותפת.
דרך אגב - מסעדות הודיות הן המסעדות היחידות שמגישות אוכל אחרי השעה שמונה בערב.

בבוקר שאחרי, אני מתעוררת עם סמפטומים כרוניים מעט מדאיגים. 
מסתבר שאחרי שבע הופעות רצופות, התחילו לי מן רפלקסים משונים שהם כנראה תוצאה של "האזנה מופרזת",  ואני מוצאת את עצמי  שרה התחלה של שיר או חוזרת על משפט שנון מההופעה... 

בדרך ל – Airton אשר בצפון יורקשייר, דרור נזכר שהרעיון למסע נזרע כשביקר כאן ממש. כאשר במהלך השוטטות שלו בכפר עבר ליד ווילג' הול עתיק וחשב לעצמו שהיה נחמד אם היה יכול להופיע כאן. אחר כך כשגילה באינטרנט את מאגר המידע של כל ה- Village Halls באנגליה ובווילס, כולל אנשי קשר, הבין כי במספר קטן מאוד של קליקים במקלדת, מתוך חדר העבודה בשדרות, הוא יכול לקבל אותם לעצמו לערב אחד ולהזמין לתוכם את אנשי כל הכפר. 

ובאמת המידע שיש לנו לפני המפגש על אופי המקום והאנשים, כולל לא יותר מכמה קליקים במקלדת...
ואולי ורק בגלל זה, יש למציאות את הכוח להפתיע  וליצור משהו חדש שאף אחד מהמשתתפים בו, לא ציפה לו ולא התכונן אליו.

היום (ראשון) אחר הצהריים מתוכנן מפגש מוסיקאלי בקהילה של קווייקרים ((Quakers בצפון יורקשייר. 
האיזור הזה נחשב לערש התרבות הקוויקרית באנגליה. 
קווייקרים הם נוצרים שמאמינים בקשר ישיר עם אלוהים. טוענים שאלוהים נמצא בכל אדם ולכן עליו לעבוד את האל בפשטות ודרך מעשים טובים, בלי צלב, בלי כנסייה, ללא רועה רוחני וללא טקסים.
הם פציפיסטים. במלחמת העולם הראשונה והשנייה ייסדו גדודים של חובשים ובכך תרמו את תרומתם למדינה. 
ההופעה ביום ראשון בשעה ארבע וחצי  תתקיים ב-Meeting House, ככה הם קוראים ל -Village Hall. 
זהו מבנה מהמאה ה-15, בו הם נפגשים פעם בשבועיים לשעת תפילה. את התפילה הם מתפללים בלב ורק אם מישהו רוצה להגיד משהו הוא משתף את הקבוצה. לאחר התפילה הם שותים תה ומשוחחים.

עוד פרט קטן, כל קוויקר נקרא ומציג את עצמו כ"חבר". הם נוהגים לנהל תורנות, מה שנקרא "חניך תורן" ב-Meeting Room, ככה שאיש הקשר שלנו הוא טיפוס דינאמי ומשתנה תוך כדי תנועה...
ה"חבר" הזה  גם הציע לנו לישון ב-Barn  (אסם) שזה מבנה ענק של שתי קומות משנת 1,700, עם חללים רבים, שני מטבחים, אולמות וחדר שינה עם מיטות קומותיים. 
המבנה המדהים הזה צופה מצד אחד לנהר ומצד שני לבית קברות עתיק וצמוד ל-Meeting Room שמסתבר שהוא הכי עתיק בעולם. 
וכל ההסטוריה המפוארת הזו תהיה שלנו ליומיים הבאים. אין פה אף אחד.

בהופעה אצל הקווייקרים, יצטרף מוסיקאי מקומי שהכרנו בפסטיבל בקיץ. מקומי זה אומר מרחק של שעה מכאן  – שמו אד והוא יגיע עם אשתו שילה. אבל על זה אספר בבלוג הבא, כי אני שוב נכנסתי לפיגור היסטרי...
מה עוד שאין פה אינטרנט ואין לי מושג איך אפשר לנהל ככה בלוג... 
בקצב הזה אני יש סיכוי סביר שאני אאבד קוראים...

ועוד אנקדוטה קטנה וחיננית לסיום... 
אמא של דרור אמרה שהיא מאוד נהנית לקרוא את הווצ'אפ שאני כותבת...