סגירת מעגל

שמחנו לעזוב את בישופס קאסל ולהיות שוב עם עצמינו בתנועה.  
בשעות הצהריים הגענו ל- Airton ומיד התאהבתי במקום. אירטון, כפר עתיק עשוי בתי אבן, יושב באחת משמורות הטבע המפורסמות של אנגליה, ""The North Yorkshire Dales בתוך נוף עוצר נשימה של גבעות מוקפות בגדרות אבן פראיות. 
קר מאוד כאן. אולי 3 מעלות ביום.

כשהגענו קיבלה אותנו בחיוך פאם, "החניך התורן" של יום ראשון בקהילה הקטנה. היא הובילה אותנו למקום ההופעה, ה-Meeting Room של הקהילה הקוויקרית. 
ה-Meeting Room  הוא חדר תפילה פשוט ומקסים, מצופה בצורה בסיסית ביותר בעץ עתיק.
יש בו מרפסת עץ, (גזוזטרא), בקומה השנייה שפונה וצופה על החלל כמו "עזרת נשים" בבית כנסת.
בחלל המרכזי מסודרים ספסלי עץ בצורת חית, ועל כולם פרוסים שטיחים מצמר כבשים. 
אין בחדר אף סממן דתי מלבד מספר קטן של ספרי תורה פזורים על הספסלים.
החדר מקסים, הצבעים שלו חמים וההסטוריה רבת השנים שלו נמצאת באויר ובריח של העץ. 
אבל קרררר.... 

פאם, הולכת לאט לאט, בצעדים שלווים ונינוחים כשהראש שלה מוטה בביישנות הצידה, חזרה והתנצלה אלף פעמים על כך ששכחה להדליק עבורינו את החימום מראש, ועכשיו זה יקח זמן. 
כשאנחנו פורסים את מעט הציוד, היא מגניבה מבט קטן בגיטרה ובדיסקים ואז מוסיפה שאין לה שום מושג לגבי השיווק שנעשה עבור המפגש היום, ושהיא לא אחראית לזה, אבל היא מתכוונת להשתתף. 
חמודה... 
לנוכח היופי, הפשטות והשוני של הכפר וחדר התפילה המקסים הזה, נשמע הצליל של המילה "שיווק" צורם ולא שייך.
אני מתיישבת מקורררררבלת...על כבשה בספסל אחורי. מסתכלת סביב. מושלם. 
מבחינתי אפשר להתחיל כאן ועכשיו. 

בזמן שאני מתפעלת ותוך כדי שאני מנסה להחזיר את התחושה באצבעות רגל שמאל (מאצבעות רגל ימין כבר נפרדתי), פאם מבקשת ממני להצטרף אליה ל-Barn שנמצא במבנה צמוד לחדר התפילה, כדי להביא רדיאטור וגם כדי שתראה לי את המקום בו אנחנו אמורים לישון.  
אני לא מתכוונת לחפש מילים כדי לתאר את הבארן כי זה אינסופי, רק אוסיף שהוא נבנה בשנת 1,710 ושופץ לאחרונה בסכום עצום ויש לו רצפת עץ מדהימה. 
כשנכנסנו, היה מונח על השולחן בכניסה, מכתב  מודפס שהשאיר החניך תורן הקודם לדרור. 
במכתב התנצל ה"חבר" שהוא לא יכול להשתתף, מסר שפאם תקבל אותנו ותידאג להפעיל את החימום מראש (אופס...) ושאנחנו יכולים להשתמש ולהישאר במקום כמה שאנחנו רוצים... 
ואנחנו רוצים. 
אני שוקלת ברצינות להצטרף לקהילה, מיד אחרי החתונה של מיכל. 
עד לרגע זה, לא גיליתי דבר אשר ימנע ממני להיות קווייקרית מן המניין. 
אני בעד מעשים טובים, אני יכולה להתחיל להאמין שבכל אדם יש אלוהים, כילדת פנימייה הייתי הרבה פעמים "חניך תורן", נראה לי שאני חברה טובה ואני מאוד אוהבת רצפת עץ. 

אני לא מצליחה להעלות בדעתי סיטואציה דומה במדינת ישראל האהובה...לא בעיר, לא בקיבוץ ולא   בכפר...

אד ואשתו שילה מגיעים. 
את אד ושילה הכרנו בפסטיבל באנגליה אליו נסענו בקיץ של השלוש שנים האחרונות.
שילה, אישה קטנה, נכנסת מכווצת ורועדת ונדבקת מיד לרדיאטור. פאם מתנצלת בפעם האלף ואחת על זה ששכחה להדליק מראש את החימום. 
דרור אומר שהוא לא מבין על מה אנחנו מדברים , מפשיל את שרוולי הסוודר ואומר שחם לו...

דרור ואד עושים חזרה על השיר המסיים. מבחינתי כבר התחלנו. הקולות וצלילי הגיטרות מתפזרים בחלל הקטן של החדר. 
השעה ארבע ועשרים, שעה קסומה למוסיקה. אל החדר נכנסים ומתיישבים: פאם בראש מורכן, אישה מבוגרת חמודה מאוד, לבושה סריג וכובע סגול שמתרגשת כמו ילדה קטנה, מתיישבת לידי ומתעניינת בנו ובמה שעוד הולך לקרות. אני מוצאת שאני מאוד מחבבת אנשים זקנים, במיוחד כאלה שלובשים סגול בייבי... מעבר לניסיון שלהם, יש בהם ענווה, הקשבה והם אסירי תודה.
אחר כך נכנס עוד קווייקרי עם עיניים תכולות גדולות, ושילה שעדיין מתחככת ומפלרטטת עם הרדיאטור. כולנו יושבים קרוב אחד לשני, על שטיחי הכבשים.

דרור נראה מרוצה מתפאורת המחזה ומהשחקנים הראשיים, מברך לשלום ומכריז:
"שלום! זכיתם בהופעה פרטית". 
אחר כך מציג את עצמו, מודה לנוכחים על השתתפותם ומבקש מאד להתחיל.

אד, שהיה מעט הססן בהתחלה, מתחמם, תרתי משמע, ונותן את כל כולו לקהל הנאמן. 
מספר באריכות על מקורות השירים והסיפור שמאחריהם, פורט בגיטרה וממלא את החלל בקול מאנפף של נער מקהלה. 
דרור, עם שירים שקטים יותר מספר על המסע, על הרעיון, על מפגשים וחברות בין אנשים. 
את שיר הסיום הם מבצעים יחד בהתלהבות בדיוק באור האחרון של שארית היום. 
הקלטנו את זה, לפחות עד שנגמרה הבטרייה...
בסוף ההופעה החדר כבר היה חמים ונשארנו עומדים לשוחח. פאם סיפרה על הקהילה ומקור השם שלה. מסתבר שהשם המקורי של הקהילה היה: "Friends of the Truth" – "חברי האמת".
הסביבה שהתנגדה להם נתנה להם את השם Quakers כשם גנאי. פירוש המילה קווייקר זה מתחזה או ההיפך מהאמת. עם השנים החליטו לאמץ לעצמם את שם הגנאי.  
ללא ספק שיטה טובה...

אחר כך יצאנו לאכול בכפר השכן עם אד ושילה. רצינו כבר לסיים ולחזור לקוקון הקוויקרי ולחדר השינה שמכיל שלוש מיטות קומותיים אדומות עם מצעים מעומלנים בצבע ורוד. 

במיטת הברזל האדומה, מכוסה בשמיכת יחיד, אני בוהה בברזלים של המיטה שמעלי וחושבת איך ישראל הולכת ומתרחקת ממני ואיך אנחנו כאן, בבועה בתוך בועה...
  
בבוקר יצאנו לטיול בשמורה "Malham Cove" טיפסנו בשביל מדרגות עד לפיסגה שנקראת, 
"The Pavement" שזו למעשה רצפת סלעים שיש בה חריצים עמוקים. מאוד מאוד יפה.
אני כבר מדלגת חופשי כמו עיזה פזיזה על הסלעים... ואפרופו עיזה, נתקלנו בקבוצת פרות מוזרות  שנראות כמו בואש. פרות שחורות עם פס לבן רחב באמצע... 

כשסיימנו את המסלול, צועדים לרכב, דרור נעצר ומצביע על מבנה אבן גדול. מסתבר שזה הווילג' הול הידוע, אשר ממנו שאב את ההשראה למסע הזה. 
כשעמדתי לתעד את האירוע, עצר מתבונן בנו איש חביב שגר בבית ממול. 
דרור פנה אליו בשיחה ושאל אותו, מתגרה בהסטוריה, האם מתקיימים מופעים מוסיקלים בהול הזה? כשנענה בתשובה שלילית, ביקש ממנו להקדיש לו רגע ולשמוע את סיפור המסע שהתחיל כרעיון, ממש כאן, בהשראת המבנה הזה...
המראה של האיש הזה היה משעשע, הוא היה נראה כמו צייד פרפרים, חבוש כובע, אוחז ביד ספר בצמוד לחזה עם הבעות פנים מודגשות...  
צילמתי את כל האירוע בוידאו כי חשבתי שכדאי לתעד את סגירת המעגל ההיסטורית...
בסוף הוא פנה אלי בעיניים ערמומיות מעבר למשקפים שלח לעברי אצבע בתנועת נו-נו-נו חייך ואמר לי שאני שובבה... "You Are Naughty…" 
מחר אנחנו יוצאים מכאן לעוד הופעה אחת אחרונה בהורסלי, באיזור ניוקאסל שם נפגוש ונישן אצל זוג חברים שגרים בחוות בודדים. 
אין לי פרטים כרגע לגבי המקום וזה גם לא באמת משנה...

אז בסוף יום של טיולים בטבע פראי, סגירת מעגל הסטורית וארוחת ערב טעימה של שאריות אוכל ב-Barn לא נותר לי אלא להגיד לילה טוב