היום שאחרי, היום שלפני וזה שעומד בזכות עצמו

בעיני היה מקסים.
אני לא צריכה הרבה יותר מאשר לראות מקרוב את הברק והחיוך בעיניים של האנשים, גם אם הם רק שלושה או ארבעה.
וגם – הפסיכיאטרית עם הכלב החירש לא הגיעה.

הגענו לשער הפארק בעלטה כבדה. לפני שהספקנו להבין איך ומה, הגיח לעברנו רכב שטח מרעיש ממנו קפץ רוברט כשהוא משאיר את פנסי הרכב דולקים. 

רוברט (מזכיר את ישראל גוריון מהדודאים), איש רזה, נמרץ ותזזיתי, לבוש בווסט של ספארי מלא כיסים, הוא הבעלים של בית ספר להכשרת מדריכי טבע לטיפוח הקשר של אדם-סביבה ופיתוח יכולות לפתרון בעיות בסיסיות ללא עזרת הטכנולוגיה. 
רוברט מאמין שצריך להוציא את הילדים מהחדרים ומהמסכים ולהקנות להם מיומנויות וכישורי חיים בסיסיים כמו טיפוס, הדלקת אש, עבודה עם עץ והכרת הסביבה.  

עמדנו בקור העז בחוץ ושוחחנו, הוא אנרגטי לגמרי, אמר שלא קר לו בכלל, ושאמא שלו אמרה שהוא נולד עם דם כחול... (או-קיי אבל לנו יש אדום...), חלקי הגוף שלו קופצים ונזרקים מידי פעם לחלל,  לא בטוחה שזה בכוונה...
עוד סיפר, שלאחרונה חזר מ"קמינו דה לה סנטיאגו" מסע רגלי של 800 ק"מ, שהיה קטן עליו... ושהוא מפעיל בהתנדבות את המקום הזה, בלב הפארק כדי להכשיר קבוצות נערים לחיים בטבע. במקביל הוא מגבש תוכניות לשיתופי פעולה עם בתי ספר כדי לשכנע אותם שההכשרה הזו תהיה חלק מתוכנית הלימודים וממקצועות הליבה.

כמו שזה נראה מכאן... רוברט הוא השורד האחרון, אפשר לעדכן את טילטיל...

אחר כך פתח לנו את המקום שנראה חמים ונעים, הראה לנו איפה השירותים, המטבח, הדליק את תנורי החימום, שלף יד מהכיס ולחץ לשלום, קפץ חזרה לתוך הרכב  המונע תוך כדי שהוא אומר שיחזור בתשע וחצי כדי לסגור את המקום ונעלם במהירות כשהוא משאיר אותנו המומים בפארק בחושך לבדינו.
להתראות רוברט...

לא עבר הרבה זמן ומתוך העלטה נשמעו קולות מתקרבים  ואחריהם אלומת אור.
לעברנו צעדו מאירים בפנסי ראש...הזוג שקנה כרטיסים דרך PayPal
אפשר לנשום לרווחה, הזדקפתי קלות...

האישה גדולת מימדים, עטופה בשמלת קטיפה סגולה גדולה טופפה לצד בן זוגה, כסוף שיער, מיניאטורי עם עיניים רכות וטובות.

אני כשלעצמי, לא אוהבת לספור גולגלות כדי להשתכנע שמה שקורה הוא טוב, אני בעד להרגיש את האיכות באויר גם אם הוא קר...ואיכות הייתה אתמול.

דרור התחיל בדיוק בזמן. סיפר, שר וניגן והביט להם בעיניים וזה היה מרגש ומעורר השראה.

אחרי שני שירים נשמעו רעשים קלים מבחוץ. 
אז נפתחה הדלת לתוך החדר נכנסה אישה, לבושה כמו רובין הוד במכנסי קורדרוי ירוקים, מעיל ירוק וכובע שחור מהודר והתיישבה לצידי בשקט. 
הפנים של דרור קרנו משמחה.
וגם אני מודה, שברגע הזה, כשהיא פתחה את הדלת ונכנסה לחדר, הרגשתי שהכל אפשרי  

כי אנחנו עכשיו כאן, בחדר הקטן הזה, במבנה הפרוביזורי בתוך החורשה החשוכה, בעיירה קטנה שאנחנו לא יודעים לבטא את שמה, בחורף, אי שם בווילס שבממלכה הבריטית...  
ואיתנו בחדר נמצאים עוד שלושה אנשים, לבושים בירוק וסגול, והם יושבים ומקשיבים באמת!
וזו איכות.

דרור היה משובח ואסיר תודה לאורחיו. הקול שלו היה חם, הקישורים בין השירים והסיפורים על השירים היו מרתקים, מעין "סלון תרבות" ארוך.
אפשר היה לראות שהחבורה הקטנה נהנית, העיניים שלהם נצצו מהתרגשות.
אהבתי במיוחד את הדברים שאמר על השיר האחרון שביצע, שיר די חדש:
"From The Nose To The Fin" נראה שהם לא היו מתוכננים והתגבשו תוך כדי אוירת הסיום, האינטימיות וההתרגשות.
ובקצרה... הוא אמר שהשיר מתעסק בשאלה מה הוא בעצם מחפש להגשים לעצמו או לקבל כיוצר... והתשובה היא שכיוצר הוא מחפש הקשבה אמיתית ואת זה הוא קיבל הערב.
יש Grace  בפורמט האינטימי-האקוסטי

בסוף הערב, הילרי (רובין הוד) הציגה את עצמה כאומנית, מפסלת ומציירת ונתנה לנו קישורים לעבודות שלה. אחר כך טרחה להגיד שוב ושוב, שהיא פשוט לא מבינה למה לא פירסמנו את הערב גם פה וגם שם, ועם מי דיברנו על זה, ועם מי כדאי היה לדבר, ושהיא במקרה ראתה... ושהיא מכירה כל כך הרבה אנשים שאם רק היו יודעים היו נהנים מאוד מאוד וחבל שפה וחבל ששם.
הזוג הסגול הסכים איתה ואמר שהוא מזמן לא נהנה ככה וביקשו לקבל את רשימת ההופעות הבאות כדי להמליץ לחברים שלהם. 
דרור חזר ואמר שהמפגש עצמו הוא העניין, ולא הדיבור על זה לפני או אחרי, והמפגש כבר קרה, ומי שבא הרוויח את העניין עצמו וזהו.

הענקנו להם דיסקים. הם ביקשו שדרור יחתום עליהם... דרור קישקש להם עם מרקר ורוד על הציור שלי...

רוברט חיכה מעבר לדלת עם צרור המפתחות ביד, השארנו אותו לקפל את עשרות הכסאות שהוא הכין, אמרנו לילה טוב וחזרנו לבית של הזקנה עייפים ומרוצים.