מוסיקת המקרה

 

חמישה לילות בילינו ב - PEI, פרינס אדוארד איילנד, בקמפינג בנשיונל פארק ציורי השוכן לחוף האוקיינוס.
PEI הוא אי בלתי צפוי ביופיו. עוד אחת מהפרובינציות של קנדה והקטנה מבינהן. 
הנוף בתולי כמו בסט של הסרט הקסום ״Moonrise Kingdom״ שדרך אגב צולם לא הרחק מכאן - ב-Rhode Island.
האי נקרא על שם אדוארד, אביה של המלכה ויקטוריה ונמצא צפונית לנובה סקוטיהֿ. 
עיקר התיירות מגיעה לאי בחודשים יולי ואוגוסט. בחודשים דצמבר עד אפריל, הים מסביב קופא וגם הדיג (בעיקר של סרטנים) מתרחש רק בחודשי הקיץ. בשיחות עם מקומיים נמסר לנו כי האי פעיל למעשה כ-8 שבועות בלבד בשנה… אנחנו הגענו בדיוק לשבוע האחרון…

בתוך התוכנית הגדולה המאוד לא מתוכננת שלנו, פרינס איילנד היה לגמרי לא בתיכנון…מה שמיד הקפיץ אותו לראש סולם ״אירועים מקריים חסרי משמעות״ שיש לתת להם זכות ראשונים…
 
וכדי לא להישמע כמו מטיף קפקאי… אתאר בצורה סכימטית את מהלך העניינים שהובילו אותנו אליו: 
ישבנו במסעדה ליד האגם בטורונטו
מלצרית מביאה תפריט
אנחנו מזמינים סלט
הסלט טעים ביותר
אנחנו אוכלים ונהנים
(עד כאן… לא נרשמים אירועים מיוחדים…)
המלצרית דוגמת אותנו שוב ושואלת כיאה למלצרית מנוסה, האם הכל בסדר, והאם ערבה לנו המנה.
אנחנו משתפים פעולה עם הריטואל המעייף הזה, מחייכים, מהנהנים ומודים לה. 

לפתע דרור שוקע במחשבות… 
מהורהר משהו, אומר שהמבטא והקול של המלצרית מזכירים לו מאוד מישהי… והוא חייב להיזכר…
עכשיו הוא כבר לוקח אויר וצולל עמוק יותר אל תוך נבכי מוחו המסועף…
המצח שלו מתכווץ…
ואז זה צף ועולה… 
אני יודע! היא נשמעת בדיוק כמו הזמרת Basia Bulat… 

בסיה בולאט היא זמרת שעקבנו אחריה לפני מספר שנים ומאז צללה גם היא לתהומות הנשייה שלנו. הכרנו בסך הכל שלושה שירים שלה, עדיין, הייתה לה משמעות סמלית עבורינו בעיקר בגלל הא ודא…
בביקור הבא של המלצרית אותנו, דרור מעז ושואל אותה האם היא במקרה… בסיה בולאט? או אולי אחותה?…
כל התשובות אינן נכונות.
הקול - קול בסיה, והידיים - … של מלצרית מטורונטו…

מסתבר ש- Basia Bulat קנדית. ההורים שלה היגרו מפולין לקנדה, וחוץ מזה שיש לה קול צרוד ומיוחד עם שין שורקת, היא גם מאוד מאוד דומה למנהלת הפולניה שהייתה לי מקראקוב… יוסטינה… רק בגירסה מיניאטורית, אבל זה לא קשור לסיפור…

תישארו איתי… אנחנו עדיין נמצאים בעיצומו של המסע האסוציאטיבי, זה שהוביל אותנו ל-PEI.
… אז המלצרית מטורונטו משיבה בשלילה לשאלת מידת הקירבה שלה לזמרת הפולניה, ובזה בעצם חותמת ומסיימת את תפקידה בתסריט…

ואצלנו… זה מתחיל…
דרור מזדקף, משנס אייפון 5 ובתנועת אצבעות מהירה מתקתק וגולש לאתר האינטרנט של בסיה בולאט.
מסתבר שבסיה זמרת פעילה מאוד.
הצצה בלוח ההופעות שלה מראה שהיא מופיעה ב-PEI, בדיוק ביום ההולדת של דרור! שיחול עוד מספר ימים ב- 27/8.
הצצה נוספת ב- Google Maps מראה ש- PEI נמצא באותו איזור של העולם אליו מועדות פנינו ובמרחק של גשר אחד, שני כרטיסים ושלוש שעות מנובה סקוטיה.
לא נותר לנו אלא להתמסר לאירועי השעה, להפקיר את עתידנו יחד עם כרטיסי האשראי ולרכוש כרטיסים להופעה שלה באיילנד.
עוד מספר קליקים ואנחנו מורידים גם את שני הדיסקים האחרונים שלה… סתם כדי להתעדכן…
ברכב אנחנו מאזינים לקול הצרוד והחם שלה… לא משהו… שמאלץ קנדי בניחוח פולני…אבל למי אכפת… הסיפור יפה… וההמשך אפילו מפתיע…

חוצים גשר ארוך שמוביל לאי.
הנוף מסביב פסטורלי. הצבעים מובחנים כמו בציור. חופים עם חול אדמדם ביניהם מבצבצים עשבי חוף ירקרקים פסטלים, והאוקיינוס תכול ושקט נפרס מכל עבר לעבר אופק מצוייר בקו. 
אנחנו עושים את דרכינו לאתר קמפינג (Stanhope) אשר נמצא ליד חוף קסום ואגדתי.
אין כאן דובים. דובים יש בצפון. כאן חיים בכייף… בואש, איילות והרבה הרבה הרבה שועלים.

אנחנו מטיילים על החוף. שוחים. כבר שחיתי במים יותר קפואים מזה. 
החוף מדהים. חולי ורחב. מידי פעם, כמו בגן פסלים נתקלים בגזעי עצים שנסחפו. גם השפל משאיר אחריו צמחי מים, צבתות של סרטנים וצדפות גדולות.
האוקיינוס נוהם. השמש באה והולכת ואיתה משתנים הצבעים. צריך להתרגל לזה שכאן השמש שוקעת מול הים ולא אל תוך הים.

השקט, השלווה והאדיבות מסביב מרככים, פותחים נקבוביות בעור ומסירים שכבות של ציניות שאני נוטה לשאת איתי לניכר, סוללים דרך להתבוננות אחרת, מפוכחת על הדברים.ֿ
אני שמה לב שלא שואלים אותנו מאיפה אנחנו - פרופסור רון, עליו אספר בהמשך, אומר לי שזה לא מנומס לשאול מה המוצא שלך, ומוסיף שקנדה היא מדינה שאוכלוסייתה מורכבת כולה ממהגרים או צאצאי מהגרים. כולם שווים ורצויים. 
ושהדגל של קנדה עם עלה המייפל האדום, מתנוסס ככה סתם במרפסות המסעדות ובחצרות הבתים - ואני חושבת למה דגלי ישראל מתנוססים רק ביום העצמאות, בעצרות זיכרון, במגדלים של צה״ל  או בהתנחלויות. וכמה זה נחמד, שמכוניות נעצרות לפני מעבר חצייה הרבה לפני שאני בכלל החלטתי אם אני רוצה לעבור את הכביש.
והכל בסדר, כמו שאומר דרור.

בערב יום ההולדת של דרור אנחנו מתקשטים במיטב בגדינו…וכמו שני פליטים סודנים שיוצאים ממתקן חולות לאירוע בבאר שבע… מזדחלים מתוך האוהל לאור פנס קטן,  שמים פעמינו לערב ההופעה של בסיה בולט המתקיים במועדון בעיר הבירה של האי - שרלוטאון. 
שרלוטאון עיר קטנה ומתוקה. מתאימה בדיוק למידות שלנו. מהיכן שלא תבוא - תגיע למרכז העיר. 
אני מתה על זה! זה כל כך הולם את הדיסאוריינטציה שלי.

אנחנו נכנסים לאולם ותופסים מקום נוח. המקום מתמלא ומתמלא… כמעט 300 איש.
בסיה נראית קטנה במציאות -  והיא באמת קטנה ביותר.

בהופעה החיה היא נשמעת טוב יותר… יש לה אנרגיות טובות. 
אנחנו מחכים שתשיר את שלושת השירים המוכרים לנו, ואז לקראת הסוף, מרגישים מספיק נוח כדי לפרוש,  לפשוט מעלינו את בגדי הנשף, לזחול כמו שועלי שמשון אל תוך האוהל המוגן ולהתעטף בשק השינה לקול נהמת הערש של האוקיינוס.

למחרת בשעות הערב המוקדמות, אנחנו מחליטים לחזור ולבקר בשרלוטאון, לשתות קפה ולהתחבר לאינטרנט… 
וכאן מתחיל פרק 2 בטרילוגיה - ״אירועים מקריים חסרי משמעות״

לאחר שסיימנו את עסקינו חסרי המשמעות בעיר החמודה ובעודנו מהלכים באיטיות ובנחת-רוח לעבר החניה. אנחנו שומעים שוב את הקול הצרוד והשין שורקת ומזהים בזוית העין את הגברת בסיה בולאט, יושבת ליד שולחן ארוך עם עוד חמישה אנשים בבאר יין, ממש לצידנו.
וכמו ב״דלתות מסתובבות״ - ישנם לפחות שני תסריטי המשך לסיפור… 
הראשון והמתבקש: 
אנחנו שומעים קול צרוד ושין שורקת, מגניבים מבט לעברה… כן, זו היא, אותה בסיה מאמש… ממשיכים לרכב כמתוכנן ונוסעים מרוצים ומלאי סיפוק חזרה לקמפינג…
ובתסריט השני… אפשר לנסות ״לערבב את הקלפים״ ולקשט במעט את המציאות. 
יצא ככה… שמישהו בחר באפשרות השנייה.

דרור מהסס לרגע. מתקרב אל השולחן של החבורה הרעשנית ואז בנימוס ואדיבות הוא… מתנצל על ההפרעה, מרים את האצבע כמו תלמיד התובע לעצמו את זכות הדיבור, מחייך ומחכה…
יושבי השולחן עוצרים ומחייכים גם הם. 
דרור פונה לבסיה, מודה לה על ההופעה הטובה מאתמול ושואל אותה בחיוך ממזרי האם היא מעוניינת לשמוע סיפור קטן על איך ולמה היינו בהופעה שלה.
הפנים שלה ושל שאר יושבי השולחן זורחות ומתמלאות סקרנות.
ואז החל לתאר את כל מהלך העניינים שהובילו אותנו לרכוש כרטיסים להופעה שלה.  
בזמן שהוא מספר את השתלשלות האירועים, היא נעמדת מרוב התרגשות, סופקת כפיים, מתקרבת אלינו, מחבקת ומזמינה אותנו לשבת.

וככה מצאנו את עצמינו בתחילתו של ערב ארוך בחברת רון, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת PEI, שמעריץ את תורתו של מרטין בובר, אשתו קיית׳לין, מרצה לסוציולוגיה שחולמת כבר 50 שנה לעבור לגור במדינה חמה כי היא לא מצליחה להסתגל לחורף הקנדי…ועם אנדרו, החבר הגיטריסט של בסיה שנולד וגדל באיילנד ונראה קצת כמו ילדה עדינה. לצידם, זוג, בחור ובחורה, שהייתי בטוחה שהם  אחים תאומים כי הם ממש נראים זהים… וגם שניהם יחד וכל אחד לחוד, דומים מאוד לשחקנית סקרהלט ג׳ונסון, ומסתבר שהם זוג רומנטי, חברים של אנדרו מהפקולטה לפילוסופיה.
זוג המרצים הציגו את עצמם כמנטורים הרוחניים והמקצועיים של שלושת הסטודנטים, בני האיילנד  אשר ״גידלו את שלושת הצעירים בין כתלי באוניברסיטה״…

הפרופסור, כמו פרופסור טוב לפילוסופיה אקסיצינטליסטית דאג להשקות את כולנו ביין, התעניין בישראל והביע בקיאות רבה בנעשה בה. סיפר שיש לו תוכניות רציניות להגיע לישראל בקיץ הבא והפציר בי שאספר לקיית׳לין, אשתו, החוששת להגיע לישראל , כמה בטוח ונחמד בתל אביב - 
סיפרתי לה כמה בטוח ונחמד בתל אביב… 
באיזה שהוא שלב, אנדרו, החבר של בסיה וכנראה גם סוג של ״נסיך מקומי״ הציע לעבור לפאב הסמוך שם מתקיים מידי יום ראשון ״”Open Mic  - במה פתוחה.״
וכך זזה לה כל החבורה כאיש אחד ועברה לפאב הסמוך אשר קיבל אותנו בברכה.
את הבמה הפתוחה ניהל טוד, בחור עליז וחיובי, חבר של אנדרו. טוד אירח אומנים מקומיים שונים, כולל את אמא שלו ואחר כך פינה את הבמה לחבורה העליזה שלנו.
דרור ניגן לבד וביחד. גם בסיה נשברה בסוף והודיעה שהיא חורגת רק הפעם ממנהגה ועלתה לשיר למרות שהיא אחרי שתי כוסות של יין (בכל זאת פולנייה…). 
ובסידרה של צילומי ״סיום מחזור י״ג באיילנד״… הגיע לסיומו ערב מהנה, משוחרר, מלא פתיחות וחיבה.
חיבוקים נשיקות… פייסבוק וטלפונים.
רגע לפני שאנחנו נפרדים, ניגשת אלי הסוציולוגית, מתמוגגת מאושר ומבקבוק יין, מושיטה שתי ידיים לעבר שתי הלחיים שלי, קצת מכווצ׳צ׳ת אותי… ובמבט קרוב וקצת צפוף מידי לטעמי… אומרת בקול חד וברור… You are a very powerful woman

ובנימה כישופית ומעט קריפית זו… אנחנו מסיימים את הערב.

מחר, יום חדש, נעזוב את האי ונמשיך את מסעינו אל נובה סקוטיה, לטייל וגם להשתתף בפסטיבל המהולל של להקת ״הסטנפילדס״…

שבוע טוב