ראשון - דנוור קולורדו

אנחנו לגמרי בצד השני של העולם… ובמקומות מסויימים זה מרגיש כמו הצד האחר של של הפלנטה, גם בגלל המרחק, הג'ט לג, הקיבה המתהפכת שמחפשת להסתדר וגם כי אמריקה זה אמריקה...
התחלנו בדנוור קולורדו , מזג אוויר בהיר שמש ושמים נקיים
נסענו מערבה לכיוון ההרים, שרשרת הרי הרוקי  שמתהדרת בפסגות מדהימות. בתחנת דלק המליץ לנו איזה בחור לנסוע לעיירת סקי בסגנון ויקטוריאני בשם Breckenridge.
Breckenridge היא עיירה יפהפיה, ערימות של שלג ומאוד ציורית. אחד מאתי הסקי הרבים בדנוור. 
בכלל מסתבר שקולורדו היא המדינה בעלת הגובה הממוצע הגבוה ביותר בארה"ב. 
התאכסנו בלודג' מדליק ... כמו המלון של פולטי... מנוהל ע"י זוג בריטים, הבעל היה קצין בצבא הבריטי ושירת בארה"ב. כל המלון מאובזר בפריטי צבא, ענתיקות ותמונות מדהימות.
העירה הזו חיה ונושמת בעיקר בחורף ומשרתת את הגולשים הרבים. בקיץ נראה שאין פה כלום.
זה מעין אכסנייה, יש כאן גם חדרים פרטיים וגם חדרים משותפים. בערב כולם יושבים ומפטפטים ובבוקר יוצאים לעשות סקי. פגשנו כאן זוג שמשתכן כבר מספר חודשים. כל מה שהם עושים במהלך היום זה סקי ובערב נצמדים כל אחד לאייפד שלו.  הייתה אוווירה נחמדה שם, כולם לבביים. דרור ניגן להם בערב בגיטרה.  
למחרת בבוקר השכרנו ציוד לגלישה, לקחנו שיעור של מספר שעות וגלשנו, היה ממש כייף אבל כל הגוף למחרת כאב ברמות שאי אפשר לתאר...
 
מ-Breckenridge יצאנו דרומה. הכיוון הכללי Santa Fe שבניו מקסיקו, למעשה עברנו בנסיעה את שרשרת הרי הרוקי מצד לצד.
נסענו במישורים עצומים, בגובה של 1,000-2,000 מטר מעל פני הים. קולורדו מתאפיינת במישורים האלה. זה מדהים, תחושה שאתה נוסע ונוסע ולעולם זה לא הולך להיגמר.
מזג האוויר בהיר ושמשי, המרחבים אינסופיים, כשנוסעים ומביטים בעמודי החשמל לצד הדרך, לא רואים את הסוף שלהם. אני לא בטוחה איך להעביר את התחושה הזו, אבל זה מרגיש כאילו שאם תגיע לקצה הכביש, תיראה את הצורה של כדור הארץ, תגיע להתעגלות של הכדור...
בדרך עוברים בעיירות שוממות, הכל "For Rent", לא ברור מי גר כאן ואיפה הוא קונה אוכל... אבל מידי פעם רואים תחנות הסעה לבית ספר... אז כנראה שיש כאן חיים אחרי הכל...
כשעצרנו באיזה מקום לקפה, סיפר לנו בעל המקום שנראה כמו היפי-הומו-מזדקן, מפליטי וודסטוק, שלא ביקר בעולם במרפא שיניים... שאנחנו נמצאים באיזור שהאינדיאנים מאמינים שהוא ספיריטואלי ושיש בו רוחות ועוצמות וכאלה,. הוא המליץ לנו לבקר בשתי עיירות מעניינות. אז נסענו אליהן. בבית הקפה שלו יש גם גלריה עם כל מיני עבודות ויצירות שתושבי האיזור מכינים.. קניתי נעלי בית מצמר... 
מסתבר שמדובר באיזור שמשך אליו כל מיני קבוצות הזויות לגמרי...היפים, רוחנים, וכל מיני כאלה שמאמינים בעבמ"ים שנוחתים שם באיזור.הקבוצה הראשונה של היפים חיים בעיירות כמו של הwild  west
הם היפים אמיתיים, בלויי בגדים, שיער ארוך ומקליש, חיים בבתי עץ של פעם, כל החצרות שלהם מלאות ג'נק , כמו שוק פישפשים אחד גדול, המכוניות שלהם ישנות, בבתי הקפה הם יושבים וסורגים ומוכרים צמר.
הקבוצה השנייה, הם רוחנים יוצאי  הודו וטיבט והרי קרישנה. אי אפשר לתאר איזה מבנים מדהימים הם בנו שם בין ההרים. מקדשים בודהיסטים ואשרמים להתבודדות, הכל מפוזר בין ההרים, בנוף קשה. עוד דבר מדהים הוא שהכל מתוחזק ונקי ברמות שאי אפשר לתאר. זה נראה הזוי לגמרי
הם יושבים על האדמה, הילדים שלהם משחקים בשלג ובבוץ, מדליקים קטורת, חיים בקומונות, מאמינים שהאיזור מלא בעבמ"ים... זה היה מרתק לראות, אנשים שפשוט זזו לגמרי הצידה מהחיים הרגילים, מאות אנשים כאלה.
 
משם הדרמנו עוד, מחפשים מקום לישון... עיירות רפאים... בסוף הגענו לעיר גדולה... שכל מה שיש בה זה קולג' - אלמוסה.
בבר המקומי פוגשים את אמריקה הפרובינציאלית. צעירים שאף פעם לא יצאו מהמקום הקטן שלהם, סוג של בורות.
משם המשכנו ומצאנו מקום בלודג' בדרך. כמו בסרטים.. האוטו חונה מול הדלת של החדר.. אתה מרגיש באמצע No where
בעלי המקום (גם הם זוג מדנוור שעשה שינוי ופרש לעת זיקנה לנהל את המקום הזה) אמרו לנו שבשמונה הכל נסגר והמליץ  לנו להקדים ולהגיע לפיצריה המקומית.
הלכנו לשם. המלצרית כאילו יצאה מהסרט "Pleasent Ville" או מהמופע של טרומן... ,לרגע אתה חושב שהיא עשוייה מפלסטיק, מחייכת ללא הרף, מדקלמת טקסטים קבועים. היינו שם לבד- מקום ענק... לא ברור מתי הוא מתמלא בכלל....
זהו.. זה בינתיים.
היום נצא לכיוון Taos בניו מקסיקו. עיירת חימר.... בערב נגיע לסנטה-פה
רשמים בהמשך...
שבת שלום

פרק שני

 
הי לכם,
אני כותבת לכם כששלג יורד בחוץ, בבית מדהים באמצע שום מקום שזה אומר בערך 20 דקות מסנטה-פה במדינת ניו מקסיקו, למרגלות אח בוער... חושך, דממה בחוץ רק הרעש של ניפוצי העץ באח, האש מאירה קלות (ואני תוך כדי בודקת את מיומנות ההקלדה העיוורת שלי... די סביר אבל דורש שיפור...) אבל אחזור לאח ולבית המהמם הזה אחר כך, כי התחלתי לכתוב כשהיינו עדיין בקולורדו בלודג' באמצע הדרך... חוץ מזה שאין כאן אינטרנט וגם ככה אשלח את זה רק כשאהיה מחוברת לחוטים של העולם...
התעוררתי מספר פעמים במהלך הלילה. משכתי עוד ועוד, היו לי מליוני חלומות שמאפיינים נסיעות, שזה אומר סיוטים... כמו זה שהעיר אותי לגמרי, חלמתי שנגמר לי כבר הטיול ואני נמצאת בעבודה ולא ברור לי איך הכל נגמר כל כך מהר, רק התחלתי להינות והילה מהעבודה אומרת לי שאני פשוט לא זוכרת אבל באמת נעדרתי ל- 3 שבועות ואני משום מה זוכרת רק שבוע.... סיוטים שכאלה... אבל בארבע לפנות בוקר נראה שהספיק לי, אז קמתי.  בחוץ קור מקפיא, האיזור פתוח. נראה לי משהו כמו מינוס עשר, קור חותך בעצמות.
ניצלתי את השעות ואת האינטרנט החופשי כדי להתעדכן קצת במה שקורה בקוטנדו  אשר מיד עם נסיעתי, בקול תרועה, הפכה לאקאמאי. מליוני מיילים מאקאמאי...החל מברוכים הבאים למחלקת הכספים של אקמאי ו-looking forward working with you  ועד התראות  על גירסאות של תוכנה לא תקניות שמותקנות לי במחשב (האח הגדול...), נראה שתם עידן התמימות השכונתית של קוטנדו...
 
בעלת הלודג' המליצה על בית קפה שמגיש ארוחת בוקר טובה . יש כאן הרגשה אמיתית של ה- wild west. חלק מיושבי הקפה, קאוביים מזדקנים, המלצרית אינדיאנית  עם תסרוקת מוזרה עוברת וממלאה את כוסות הקפה האמריקאי הדלוח.  כולם מחייכים ומלוקקים ומסבירי פנים.
באמריקה, כמו באמריקה, מה שלא תזמין, יהיה בסוף טבול במוצק שעבר תהליך התכה... זה מדהים כמה הם אוהבים להטביע את האוכל בנוזלים שמנוניים... בקיצור... אני חשבתי שהזמנתי חביתה תמימה, לא ברור מה הלך שם בדיוק על הצלחת, אבל זה נראה רע ...  עיסה גדולה עם ניצולי חביתה שהתחפשה...ובצבוצים של שעועית אדומה וירוקה, הם קוראים לשילוב המרהיב הזה של השעועית האדומה והירוקה בשם הקוד: Christmas בגלל שהקישוטים של חג המולד הם שילוב של נצנצים אדומים וירוקים...המושג הזה שלמדתי בארוחת הבוקר... היה הדבר הכי מעניין שהיה בצלחת בשמונה בבוקר אחרי 4 שעות ערות ורעב...
נסענו לכיוון Taos שנמצאת כבר בניו מקסיקו. בלי להרגיש עוברים את הגבול, קולורדו היא בין המדינות הבודדות באמריקה שהגבול שלהן מצויין בקווי אורך ורוחב (לא נהר או שרשרת הרים שמפרידה בין המדינות). אז בלי להרגיש פשוט חוצים שלט. הנוף משתנה, מזכיר את נופי המדבר של הסידרה שהתמכרתי אליה Breaking Bad שלא במקרה מצולמת באלבקורקי שבניו מקסיקו, אבל עדיין רואים שלג לאורך המישורים הגבוהים.
Taos בסדר, לקח לי זמן עד שהתחלתי לחבב אותה, זה קרה אחרי שוטטות קלה ובעיקר תוך כדי שיחות עם אנשים מקומיים. בכלל בטיול הזה אני מדברת הרבה...
יש כאן הרבה אינדיאנים שמתפרנסים ממכירת מזכרות מעפנות. העיר מיוחדת בכך שכל המבנים בנויים בסגון ספרדי. בתים עשויים חימר, נמוכים וארוכים וכולם צבועים בצבע חום אדמה, משתלבים יפה בנוף. 
זו עיר שיש בה מרכז גדול של מורשת האינדיאנים... קצת כמו שאור יהודה היא מרכז מורשת יהדות בבל... מה שמעניין זה שפע האומנות הפלסטית שיש באיזור, שמתחיל כאן ומגיע עד סנטה פה.
טאוס משכה אליה הרבה אומנים אמריקאים בגיל 50-60 שהחליטו לעזוב ערים מרכזיות ולעקור לשם כדי ליצור ולהזדקן בשקט. סוג של פלורידה אבל עם אינדיאנים, בתי חימר וגלריות.
יצא לנו לדבר עם כמה בעלי גלריות ויש מלא... כולם מספרים שהם עברו לכאן לפני כ-15 שנה, שהם מתים על המקום, שיש בו חופש וקצב אחר. לכל אחד מהם יש סדנת יצירה וגלריה מעוררי קנאה.
האיזור כולו עד סנטה-פה מלא באומנות ברמות שאי אפשר לתאר. אומרים שהאזור משך אומנים מהרבה סיבות: התאורה במקום מתאימה לציור, מזג האויר הנוח ובעיקר הסובלנות של התושבים המקומיים (כולם מציינים את זה) .
D.H. Lawrence היה מתושבי המקום בזמן שכתב את הרומנים האסורים שלו.  המקום אסף אליו בשנות העשרים-שלושים הרבה אומנים חדשניים, בוהמיינים שעזבו את חיי התרבות בערים הגדולות וחיפשו חיי קהילה פשוטים, ליד האינדיאניים.
בטאוס עובר נהר הריו גרנדה בקניון מרשים.  הדרך לסנטה פה עברה בכבישים ועיירות מוזנחות. היינו מתים לעצור לשתות קפה, אבל הכל סגור ומסוגר.
הגענו אחר הצהריים לסנטה-פה. סנטה-פה (חוץ מזה שזה דגם של מכונית יונדאי כמו שגיא אומר) היא גם הבירה של ניו מקסיקו והוכרזה ע"י אונסקו כאחת מ-5 ערי האומנות בעולם.  
כאן , בסנטה-פה, דרור אמור היה לפגוש את טום בלוג שהיה הראשון להעסיק אותו בחברת הסטרט-אפ שהקים, לפני 24 שנים, כאשר דרור הגיע לאמריקה לחפש עבודה ללא אישור עבודה.
טום הוא ג'ינג'י נמרץ ומבריק, גייס אותו אז לעבודה וסידר את כל האישורים. די מהר החברה מאוד הצליחה וטום עשה אקזיט שסידר אותו יפה בחיים. מסתבר שהוא זוקף לזכות דרור חלק גדול מההצלחה וזה ניכר מאוד הן בהערכה אליו והן בשפע וברצון שלו להסביר לנו פנים ולארח אותנו.
זה לגמרי לא היה צפוי, גם לא מצידו של דרור, חשבנו שניפגש, קצת נוסטלגיה, חיבוקים נשיקות וכאלה,  אבל טום פשוט איש מדהים שלקח את המפגש מאוד ברצינות, פינה זמן ומשאבים והיה לבבי בדרך נוגעת ללב.  הוא עבד כיועץ אסטרטגי (בתחום הטכנולוגיה) בכל מיני חברות ולפני מספר שנים החליט לעשות שינוי משמעותי, למד משפטים והוא היום עובד במשרד התובע מחוזי (DA) באלבקורקי, נשוי ואב לשניים.
יש לו רשיון טיס, לדעתי גם מטוס פרטי כי הוא כל הזמן דיבר על תחזית מזג האויר וכיוון הרוחות  ושהוא יטיס אותנו ברגע שיתבהר...  בגלל שהבת שלו התקבלה לביה"ס פרטי מכובד באלבקורקי (שעה נסיעה מסנטה-פה), הם סגרו מאחריהם את הבית המדהים שלהם בסנטה-פה, השאירו אותו פשוט כפי שהוא ועברו לאלבקורקי.  בסופי שבוע הם באים לכאן, אבל בגדול הבית עומד ריק. ואת הבית הזה הוא נתן לנו למשך השהות שלנו כאן. אתם לא מבינים איזה בית זה... ובעיקר באיזה מקום  הזוי הוא נמצא.  משהו מדהים.  בית בסגנון ספרדי כמובן. הכל עץ  ולבנים. מהמם..
אחרי החיבוקים והנשיקות, וכל משפטי ה"לא השתנית בכלל"  ו"הייתי מזהה אותך ברחוב"... הוא לקח אותנו למסעדה מקסיקנית מדהימה- חריף ברמות שאי אפשר לתאר.
יש להם, למקסיקנים, שמבשלים לאמריקקים טכניקה מעניינת לעזור להם להתגבר על החריפות, הם מגישים יחד עם האוכל החריף כמו אש גם טורטייה ודבש. אחרי שלוקחים ביס ולפני שמתחרשים מרוב חריפות... לוקחים ביס גם מהדבש והטורטייה. זה היה נראה הזוי לערבב דבש עם צ'ילי... אבל פיקוח נפש... וזה דווקא הוכיח את עצמו גם כטעים וגם כיעיל.
אחר כך הלכנו למועדון עם מוסיקה חיה, טום מקסים, מדבר בלהט ללא הרף. הוא איש חכם עם מאגרי ידע בלתי נדלים. סיפר לנו הרבה דברים על החוקים וההסטוריה של האיזור וגם על העבודה שלו כתובע. על בעיית המים שיש במדינות מסויימות באמריקה. (לא רק אצלנו).  אני מודה שאני עדיין מתפעלת מכך שהוא הפקיר בידינו את הנכס היקר הזה שלו על כל תכולתו, כשאבני היסוד של הקשר שלו עם דרור מבוסס על חברות בפייסבוק... שגם היא נעשתה רק לאחרונה, לפני הנסיעה...
סנטה פה יפה יפה יפה, גם כאן יורד שלג כל הזמן אבל בהיר, אפשר להסתובב, לא נורא קר וגם כל הזמן נכנסים לגלריות מחוממות.  יש כאן בשטח די קטן כ-250 גלריות מדהימות גם בעיצוב שלהן וגם בפריטי האומנות שמוצגים בהם.
ירד שלג כל היום, והעיר מרהיבה  במיוחד תחת מעטה השלג.
אז אחרי שגמעתי אומנות לכמה שנים טובות, החלטנו להנות קצת גם מהבית. קנינו קצת אוכל, הדלקנו את האח... ו....בקיצור... אם הייתם יכולים לראות באיזו פוזיציה אני נמצאת כעת כשאני מתקתקת במחשב... לא הייתם מאמינים... גם אני לא... אפילו אם הייתי מזמינה את סטיבן שפילברג אישית לביים סצינה, הוא לא היה מעלה על דעתו סצינה כזו מושלמת. .
.. אני ליד אח בוערת, בבית של אולי 5-6 מליון דולר לפחות, בעיר סנטה-פה, באמצע שום מקום, השכן הכי קרוב נמצא במרחק של 20 דקות נסיעה על כביש מושלג... בחוץ יורד שלג ואני על כורסא מפנקת, צופה בפתיתי השלג  הרכים ומקשיבה לפצפוץ העץ באח... נראה לי... שבתנאים האלה אני יכולה לכתוב שוב את "מאה שנים של בדידות"...
זהו יקיריי. מחר אם יתבהר מתוכננת טיסה בשמי הארץ... חשבנו לבקר בסנט אלמוס, מכון המחקר של נשק גרעיני, שיבוט גנטי... אולי אחזור עם אוזן שלישית...נראה...
ביי ונשיקות