Canadian Welcome

 

ביום שעזבנו את פרינס אדוארד איילנד צועדים בפעם האחרונה לחוף הים כדי להגיד שלום ולהיפרד, נתקלנו במחזה  סוריאליסטי… טרקטור מרעיש חורש תלמים בחול האדמדם, דוהר לאורך החוף כשבתוך הכף שלו מונחת כמו בלוע של מפלצת, סוכת המציל הציורית.
מסתבר שכאן כבר מכינים את החוף לחורף ובלי שלבי ביניים מסיימים וסוגרים את עונת הרחצה.

גם אני אוספת ואורזת מילים אחרונות לתוך תא המטען. מנפה, מסננת ובוחרת באקורדים של סיום.

בדרך לנובה סקוטיה עצרנו ב-Bay of Fundy. 
מפרץ פאנדי מתאפיין בהבדלים עצומים בין גאות ושפל (עד 16 מטר הפרשי גובה פעמיים ביום). 
קרניים אחרונות של שמש צובעות בפאלטה פסיכודאלית את רצועת החוף שמתגלה במערומיה בזמן השפל. אנחנו צועדים על קרקעית הים החשופה כמו אסטרונאוטים על אדמת הירח.
הולכים והולכים על אדמת הבוץ שאין לה סוף.
את הלילה בילינו בחניון לילה נרדמים לנוכח נוף חום ובוצי של שפל וקמים לנוף תכול של גאות… 

אנחנו בדרכינו לנובה סקוטיה, להשתתף בפסטיבל מוסיקה מקומי וקטן, שכרגיל, אף אחד לא שמע עליו… אבל לנו ביד יש שני כרטיסים!
נובה סקוטיה היא עוד פרובינציה של קנדה לחוף האוקיינוס האטלנטי - שוכנת מול חופי סקוטלנד רק מהצד השני של האטלנטי. עד לפני כ-1000 שנים התגוררו באזור אינדיאנים משבט מיק-מאק אליהם הצטרפו במהלך המאה ה-19, מהגרים מהממלכה המאוחדת.
המהגרים החדשים, אירים אנגלים והרבה סקוטים, העתיקו איתם גם את שמות המקומות רק בתוספת הקידומת  ״ניו״, ״ניו גלאזגו״ ״ניו ברנסוויק״  ו״ניו סקוטלנד״…גם את תרבות השתייה…ובעיקר את שמחת חיים, פתיחות, קבלה והתלהבות.

גם אנחנו, דרור ואני, שנינו יחד וכל אחד לחוד, ״מתלהבים״ סדרתיים. 
שזה אומר שבמצבים חברתיים מסויימים, בהם נשקלת האפשרות האם להביע פתיחות והתלהבות או להיות Cool - אנחנו בוחרים באפשרות הראשונה.  
להיות Cool זה תובעני, דורש סט של מניירות מוקפדות  ובקיצור…משעמם… 

וגם מה שיסופר בהמשך מתרחש תחת מעטה פטריית הנפץ שנקראת ״פתיחות, קבלה והתלהבות״…

את ״הסטנפילדס״, להקת גברים מסוקסים…חובשי כובעים של זורבה, פגשנו במקרה לפני מספר שנים, כשהם היו בתחילת דרכם והתלהבנו מהם מאוד. 
הם מצידם היו נגישים ורספונסיבים בפייסבוק, וככה במשך הזמן טרחנו לעקוב ולהתעדכן בקריירה ובעשייה המוסיקלית שלהם. וגם מידי פעם לפזר לייקים ושיתופים. 
״הסטנפילדס״, הנקראים על שם ראש ממשלה של קנדה שהיה מאוד אהוב ומוערך, על משקל ״בן גוריון״ שלנו - הם להקת פולק-רוק עם רפרטואר שירי ימאים, שירי שיכורים, מיתוסים ואגדות של יורדי ים, כאלה הנפוצות בעיקר באיזור ה-Maritime, האיזורים הימיים. 
כלהקה, יש להם נוכחות יפה ומרשימה על הבמה. הם זזים על הבמה כגוש אחד, קדימה ואחורה עם הגיטרות, הכינור והבוזוקי, בקצב אחיד כמו בחתירה רבת משוטים. 

הפסטיבל הזה בהשתתפותם של הסטנפילדס נקרא ״The Blacktop Ball״ מתרחש זו השנה השביעית אבל רק לפני שנה נפתח לציבור הרחב.

ולהלן סיפור המעשה הקשור לקבלה ולהתלהבות של נדיב מקומי ידוע העונה לשם מייסון…

מר מייסון, בעלים של חברה לסלילת כבישים, הוא איש עשיר ביותר, שכמו שהוא עשיר, ככה הוא חביב ונדיב, וכמו שהוא חביב ונדיב, ככה יש לו משפחה גדולה וענפה, וכמו שיש לו משפחה גדולה וענפה, ככה יש לו מאות דונמים של דשא, עליהם פזורים מספר בתי נופש מול פיסה גדולה של חוף ים מדהים - וכל זה בלי חד גדיא… אבל עם הרבה תרי-זוזי…

ומר מייסון, שיש לו פנים שמחות ועגולות, שתי גומות חן מחודדות וכרס מוצקה, כזו שמערערת את שיווי המשקל כשהולכים מהר, החליט לפני שבע שנים, לערוך מסיבת קיץ לבני שבט מייסון לדורותיו אליה הזמין להופעה פרטית את חברי להקת ״הסטנפילדס״.
המסיבה הייתה הצלחה גדולה. 
וכך בסוף הערב, כשליבו טוב עליו, נשבע מר מייסון קבל הלהקה ומשפחתו, כי הוא פותח במסורת ויקיים מידי שנה תחת חסותו נשף קיץ בהשתתפות ״הסטנפילדס״. 
וכך מידי שנה, הורחב מעגל המשתתפים, עד שכעבור חמש שנים הוחלט לפתוח את האירוע לקהל הרחב, להעניק שם לפסטיבל ולתרום לצדקה את הרווחים. 

כך קיבל הפסטיבל את השם ״The Blacktop Ball״ שזה החומר שמורחים ככיסוי על הכביש, האספלט,  (מבית היוצר של החברה לסלילת הכבישים של מר מייסון), נקבע תאריך קבוע ויפה בלוח השנה סוף השבוע של ה-Labor Day, הופצו למכירה כרטיסים, האירוע פורסם ברשת. והנה גם אנחנו כאן.

אנחנו מגיעים לכרי הדשא הגדולים אשר לחוף הים במקום שנקרא: Ponds ונכנסים לנוהל פריסה והקמת האוהל. הפעם תנאי המאהל קשוחים ומאתגרים. 
שרותים כימיים ספורים. אין מקלחות. בלי להזיז את הרכב, בלי להדליק אש, מים יש רק במשורה, ובנוסף לכל זה גם נתקענו בלי מיכל גז נוסף… ככה שכל הכנת קפה או תה דורשת אישור של ועדת חריגים…
מצד שני… הנוף, אינפלציית החיוכים והאוירה הפמיליירית מסביב מבטיחים הנאה מרובה.

כ-400 איש מתפרסים ומקימים אוהלים על המדשאות הגדולות והמכוסחות של המייסונים. מרגישים שהאוכלוסייה אחרת, משוחררת וקולנית יותר. 
דרור ואני מרגישים כמו שני זרים שנקלעו למזח, מוקפים בחבורה צוהלת ולא יציבה… של יורדי ים…

ראשון מחייך ומתקרב לעברנו רודני, השכן מהאוהל ליד… אם אפשר לקרוא למשולש חסר הצלעות הזה אוהל…רודני מספר בהתרגשות ורק עם חלק מייצג של מה שנקרא שיניים, כי הוא חזר לכאן, ליישוב בו נולד וגדל אחרי 14 שנים של היעדרות בהם גם לא פגש את משפחתו…
אנחנו מציעים לו כיסא, הוא מתיישב ומתחיל לגולל בפנינו את סיפור חייו. 
במצב רוח נוסטלגי, מתרפק ומשתף אותנו בזיכרונות ילדותו מהמקום הזה. 
מספר ושותה. שותה ומספר. שותה ומתנצל. 
זה מן יום כזה… הוא אומר, ומבקש שנסלח לו על השתייה המרובה. 
אנחנו סולחים. 
דרור מוציא גיטרה ומתחיל לשיר בקול חם, שירים שקטים ורגישים. רודני מחייך מבוייש. מתרגש מאוד ובעיניים נוצצות מבקש מדרור שימשיך. 
לפתע הוא מתלהב, נעמד ומצהיר בקול רם שהוא מכיר כאן את כולם! כי הוא נולד כאן! אפילו את מר מייסון הוא מכיר והוא ידאג לכך שדרור יופיע עכשיו על הבמה…
דרור, מחבק אותו בעדינות, מושיב אותו ומרגיע אותו שהכל בסדר…
רודני נרגע, נכנס לאוהל שלו כדי להביא עוד פחית בירה וכשהוא חוזר הוא כבר שכח מה התכוון לעשות…

בשונה מפסטיבלים אחרים בהם השתתפנו, כאן לא קורה הרבה במהלך היום ואנחנו מנצלים את שעות האור לטיול באיזור, רביצה וקריאה.
ההופעות המוסיקליות מתחילות כשהחושך יורד ולוקח איתו מטה גם את הטמפרטורות. 
קר - קר - קר… אני לא עומדת בזה ומאמצת בחום את מראה הרפיוג׳י קמפ - שמה עלי שמיכה ומסתובבת כמו הומלסית במחנה.

התוכנית בגדול היא - יום שישי בלילה שרים ומנגנים מסביב למדורה. 
בשני הערבים הבאים, הסטנפילדס נותנים שתי הופעות מלאות וגם מארחים מספר להקות מקומיות.
אנחנו מצטרפים למדורה גדולה. כולם עליזים ושיכורים ברמה כזו או אחרת… בעיקר אחרת…
דרור מצטרף למעגל הראשון של נגני הגיטרה ויחד איתם מוביל את הנגינה והשירה. 
המעגל מתעבה ומתרחב ואיתו עולה השירה, רעמי הצחוק, אדי האלכוהול והגיציםר. 
חלק מהנגנים מתעייפים ופורשים, חדשים מצטרפים, דרור, ״The King of the Campfire״ כפי שכינה אותו ג׳ון, הסולן של הסטנפילדס ביום שאחרי, נשאר לנגן, בלי מניירות, מכה במיתרים ונענה לבקשות הקהל… 
כמעט עד לאור ראשון של בוקר…
היה מקסים! כולם אסירי תודה, מחבקים, מנשקים, מציעים שתייה, מזמינים אותנו לביתם…
למחרת יום חדש ורענן שנפתח במצוקת מים קלה. 
דרור נשלח למלא מים וחוזר אחרי שעה ארוכה, בלי מים אבל עם צמיד VIP  שמקנה לו כניסה לבמה… 
מה? למה? ואיך זה קרה?
ג׳ון, הסולן והלידר של הסטנפילדס שמע מפי רבים ממשתתפי המדורה אודות הנגינה המופלאה של דרור, ביקש להכיר אותו ולהודות לו באופן אישי.  וכאות הערכה  גם לבצע עם דרור שיר שלו על הבמה בהשתתפות כל חברי הלהקה! 
אני לא ארחיב. אני מצרפת וידאו שאומר הכל   https://www.youtube.com/watch?v=T_FnIJPtKAE

דרור ביצע את השיר ״המשולש והרצועה״ על במה מול כ-400 איש מריעים ונהנים. 
בינהם זיהיתי גם את הצווחה החתולית המתלהבת של רודני ואם גם תקשיבו היטב תשמעו את האישה שלידי צועקת בקול רם  ומתלהב… !!!Now... that’s a Canadian welcome

וזה כשלעצמו מסכם את חווית קנדה כפי שהיא פגשה אותנו  בקיץ 2016 - קבלת פנים חמה, נעימה ומקבלת מטורונטו ועד האליפקס.

על אדי האלכוהול והתרועות המשכנו להאליפקס, בירת נובה סקוטיה לקנח את המסע בנוף עירוני, בין סדינים לבנים וארוחות טובות.
וככה בין לבין אנחנו יושבים בבתי קפה קטנים, מבלים בספרייה העירונית המדהימה, טובלים במים צוננים בחוף נשכח עם חולות לבנים ובלי בגדים, מנהלים שיחה עם עם חמיד, מהגר מאיראן ובעלים של מסעדה פרסית על תוכניות הגירה, קבלה ופתיחות. 
ובעיקר שוקעים במחשבות ארוכות ארוכות ארוכות…
 

מוסיקת המקרה

 

חמישה לילות בילינו ב - PEI, פרינס אדוארד איילנד, בקמפינג בנשיונל פארק ציורי השוכן לחוף האוקיינוס.
PEI הוא אי בלתי צפוי ביופיו. עוד אחת מהפרובינציות של קנדה והקטנה מבינהן. 
הנוף בתולי כמו בסט של הסרט הקסום ״Moonrise Kingdom״ שדרך אגב צולם לא הרחק מכאן - ב-Rhode Island.
האי נקרא על שם אדוארד, אביה של המלכה ויקטוריה ונמצא צפונית לנובה סקוטיהֿ. 
עיקר התיירות מגיעה לאי בחודשים יולי ואוגוסט. בחודשים דצמבר עד אפריל, הים מסביב קופא וגם הדיג (בעיקר של סרטנים) מתרחש רק בחודשי הקיץ. בשיחות עם מקומיים נמסר לנו כי האי פעיל למעשה כ-8 שבועות בלבד בשנה… אנחנו הגענו בדיוק לשבוע האחרון…

בתוך התוכנית הגדולה המאוד לא מתוכננת שלנו, פרינס איילנד היה לגמרי לא בתיכנון…מה שמיד הקפיץ אותו לראש סולם ״אירועים מקריים חסרי משמעות״ שיש לתת להם זכות ראשונים…
 
וכדי לא להישמע כמו מטיף קפקאי… אתאר בצורה סכימטית את מהלך העניינים שהובילו אותנו אליו: 
ישבנו במסעדה ליד האגם בטורונטו
מלצרית מביאה תפריט
אנחנו מזמינים סלט
הסלט טעים ביותר
אנחנו אוכלים ונהנים
(עד כאן… לא נרשמים אירועים מיוחדים…)
המלצרית דוגמת אותנו שוב ושואלת כיאה למלצרית מנוסה, האם הכל בסדר, והאם ערבה לנו המנה.
אנחנו משתפים פעולה עם הריטואל המעייף הזה, מחייכים, מהנהנים ומודים לה. 

לפתע דרור שוקע במחשבות… 
מהורהר משהו, אומר שהמבטא והקול של המלצרית מזכירים לו מאוד מישהי… והוא חייב להיזכר…
עכשיו הוא כבר לוקח אויר וצולל עמוק יותר אל תוך נבכי מוחו המסועף…
המצח שלו מתכווץ…
ואז זה צף ועולה… 
אני יודע! היא נשמעת בדיוק כמו הזמרת Basia Bulat… 

בסיה בולאט היא זמרת שעקבנו אחריה לפני מספר שנים ומאז צללה גם היא לתהומות הנשייה שלנו. הכרנו בסך הכל שלושה שירים שלה, עדיין, הייתה לה משמעות סמלית עבורינו בעיקר בגלל הא ודא…
בביקור הבא של המלצרית אותנו, דרור מעז ושואל אותה האם היא במקרה… בסיה בולאט? או אולי אחותה?…
כל התשובות אינן נכונות.
הקול - קול בסיה, והידיים - … של מלצרית מטורונטו…

מסתבר ש- Basia Bulat קנדית. ההורים שלה היגרו מפולין לקנדה, וחוץ מזה שיש לה קול צרוד ומיוחד עם שין שורקת, היא גם מאוד מאוד דומה למנהלת הפולניה שהייתה לי מקראקוב… יוסטינה… רק בגירסה מיניאטורית, אבל זה לא קשור לסיפור…

תישארו איתי… אנחנו עדיין נמצאים בעיצומו של המסע האסוציאטיבי, זה שהוביל אותנו ל-PEI.
… אז המלצרית מטורונטו משיבה בשלילה לשאלת מידת הקירבה שלה לזמרת הפולניה, ובזה בעצם חותמת ומסיימת את תפקידה בתסריט…

ואצלנו… זה מתחיל…
דרור מזדקף, משנס אייפון 5 ובתנועת אצבעות מהירה מתקתק וגולש לאתר האינטרנט של בסיה בולאט.
מסתבר שבסיה זמרת פעילה מאוד.
הצצה בלוח ההופעות שלה מראה שהיא מופיעה ב-PEI, בדיוק ביום ההולדת של דרור! שיחול עוד מספר ימים ב- 27/8.
הצצה נוספת ב- Google Maps מראה ש- PEI נמצא באותו איזור של העולם אליו מועדות פנינו ובמרחק של גשר אחד, שני כרטיסים ושלוש שעות מנובה סקוטיה.
לא נותר לנו אלא להתמסר לאירועי השעה, להפקיר את עתידנו יחד עם כרטיסי האשראי ולרכוש כרטיסים להופעה שלה באיילנד.
עוד מספר קליקים ואנחנו מורידים גם את שני הדיסקים האחרונים שלה… סתם כדי להתעדכן…
ברכב אנחנו מאזינים לקול הצרוד והחם שלה… לא משהו… שמאלץ קנדי בניחוח פולני…אבל למי אכפת… הסיפור יפה… וההמשך אפילו מפתיע…

חוצים גשר ארוך שמוביל לאי.
הנוף מסביב פסטורלי. הצבעים מובחנים כמו בציור. חופים עם חול אדמדם ביניהם מבצבצים עשבי חוף ירקרקים פסטלים, והאוקיינוס תכול ושקט נפרס מכל עבר לעבר אופק מצוייר בקו. 
אנחנו עושים את דרכינו לאתר קמפינג (Stanhope) אשר נמצא ליד חוף קסום ואגדתי.
אין כאן דובים. דובים יש בצפון. כאן חיים בכייף… בואש, איילות והרבה הרבה הרבה שועלים.

אנחנו מטיילים על החוף. שוחים. כבר שחיתי במים יותר קפואים מזה. 
החוף מדהים. חולי ורחב. מידי פעם, כמו בגן פסלים נתקלים בגזעי עצים שנסחפו. גם השפל משאיר אחריו צמחי מים, צבתות של סרטנים וצדפות גדולות.
האוקיינוס נוהם. השמש באה והולכת ואיתה משתנים הצבעים. צריך להתרגל לזה שכאן השמש שוקעת מול הים ולא אל תוך הים.

השקט, השלווה והאדיבות מסביב מרככים, פותחים נקבוביות בעור ומסירים שכבות של ציניות שאני נוטה לשאת איתי לניכר, סוללים דרך להתבוננות אחרת, מפוכחת על הדברים.ֿ
אני שמה לב שלא שואלים אותנו מאיפה אנחנו - פרופסור רון, עליו אספר בהמשך, אומר לי שזה לא מנומס לשאול מה המוצא שלך, ומוסיף שקנדה היא מדינה שאוכלוסייתה מורכבת כולה ממהגרים או צאצאי מהגרים. כולם שווים ורצויים. 
ושהדגל של קנדה עם עלה המייפל האדום, מתנוסס ככה סתם במרפסות המסעדות ובחצרות הבתים - ואני חושבת למה דגלי ישראל מתנוססים רק ביום העצמאות, בעצרות זיכרון, במגדלים של צה״ל  או בהתנחלויות. וכמה זה נחמד, שמכוניות נעצרות לפני מעבר חצייה הרבה לפני שאני בכלל החלטתי אם אני רוצה לעבור את הכביש.
והכל בסדר, כמו שאומר דרור.

בערב יום ההולדת של דרור אנחנו מתקשטים במיטב בגדינו…וכמו שני פליטים סודנים שיוצאים ממתקן חולות לאירוע בבאר שבע… מזדחלים מתוך האוהל לאור פנס קטן,  שמים פעמינו לערב ההופעה של בסיה בולט המתקיים במועדון בעיר הבירה של האי - שרלוטאון. 
שרלוטאון עיר קטנה ומתוקה. מתאימה בדיוק למידות שלנו. מהיכן שלא תבוא - תגיע למרכז העיר. 
אני מתה על זה! זה כל כך הולם את הדיסאוריינטציה שלי.

אנחנו נכנסים לאולם ותופסים מקום נוח. המקום מתמלא ומתמלא… כמעט 300 איש.
בסיה נראית קטנה במציאות -  והיא באמת קטנה ביותר.

בהופעה החיה היא נשמעת טוב יותר… יש לה אנרגיות טובות. 
אנחנו מחכים שתשיר את שלושת השירים המוכרים לנו, ואז לקראת הסוף, מרגישים מספיק נוח כדי לפרוש,  לפשוט מעלינו את בגדי הנשף, לזחול כמו שועלי שמשון אל תוך האוהל המוגן ולהתעטף בשק השינה לקול נהמת הערש של האוקיינוס.

למחרת בשעות הערב המוקדמות, אנחנו מחליטים לחזור ולבקר בשרלוטאון, לשתות קפה ולהתחבר לאינטרנט… 
וכאן מתחיל פרק 2 בטרילוגיה - ״אירועים מקריים חסרי משמעות״

לאחר שסיימנו את עסקינו חסרי המשמעות בעיר החמודה ובעודנו מהלכים באיטיות ובנחת-רוח לעבר החניה. אנחנו שומעים שוב את הקול הצרוד והשין שורקת ומזהים בזוית העין את הגברת בסיה בולאט, יושבת ליד שולחן ארוך עם עוד חמישה אנשים בבאר יין, ממש לצידנו.
וכמו ב״דלתות מסתובבות״ - ישנם לפחות שני תסריטי המשך לסיפור… 
הראשון והמתבקש: 
אנחנו שומעים קול צרוד ושין שורקת, מגניבים מבט לעברה… כן, זו היא, אותה בסיה מאמש… ממשיכים לרכב כמתוכנן ונוסעים מרוצים ומלאי סיפוק חזרה לקמפינג…
ובתסריט השני… אפשר לנסות ״לערבב את הקלפים״ ולקשט במעט את המציאות. 
יצא ככה… שמישהו בחר באפשרות השנייה.

דרור מהסס לרגע. מתקרב אל השולחן של החבורה הרעשנית ואז בנימוס ואדיבות הוא… מתנצל על ההפרעה, מרים את האצבע כמו תלמיד התובע לעצמו את זכות הדיבור, מחייך ומחכה…
יושבי השולחן עוצרים ומחייכים גם הם. 
דרור פונה לבסיה, מודה לה על ההופעה הטובה מאתמול ושואל אותה בחיוך ממזרי האם היא מעוניינת לשמוע סיפור קטן על איך ולמה היינו בהופעה שלה.
הפנים שלה ושל שאר יושבי השולחן זורחות ומתמלאות סקרנות.
ואז החל לתאר את כל מהלך העניינים שהובילו אותנו לרכוש כרטיסים להופעה שלה.  
בזמן שהוא מספר את השתלשלות האירועים, היא נעמדת מרוב התרגשות, סופקת כפיים, מתקרבת אלינו, מחבקת ומזמינה אותנו לשבת.

וככה מצאנו את עצמינו בתחילתו של ערב ארוך בחברת רון, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת PEI, שמעריץ את תורתו של מרטין בובר, אשתו קיית׳לין, מרצה לסוציולוגיה שחולמת כבר 50 שנה לעבור לגור במדינה חמה כי היא לא מצליחה להסתגל לחורף הקנדי…ועם אנדרו, החבר הגיטריסט של בסיה שנולד וגדל באיילנד ונראה קצת כמו ילדה עדינה. לצידם, זוג, בחור ובחורה, שהייתי בטוחה שהם  אחים תאומים כי הם ממש נראים זהים… וגם שניהם יחד וכל אחד לחוד, דומים מאוד לשחקנית סקרהלט ג׳ונסון, ומסתבר שהם זוג רומנטי, חברים של אנדרו מהפקולטה לפילוסופיה.
זוג המרצים הציגו את עצמם כמנטורים הרוחניים והמקצועיים של שלושת הסטודנטים, בני האיילנד  אשר ״גידלו את שלושת הצעירים בין כתלי באוניברסיטה״…

הפרופסור, כמו פרופסור טוב לפילוסופיה אקסיצינטליסטית דאג להשקות את כולנו ביין, התעניין בישראל והביע בקיאות רבה בנעשה בה. סיפר שיש לו תוכניות רציניות להגיע לישראל בקיץ הבא והפציר בי שאספר לקיית׳לין, אשתו, החוששת להגיע לישראל , כמה בטוח ונחמד בתל אביב - 
סיפרתי לה כמה בטוח ונחמד בתל אביב… 
באיזה שהוא שלב, אנדרו, החבר של בסיה וכנראה גם סוג של ״נסיך מקומי״ הציע לעבור לפאב הסמוך שם מתקיים מידי יום ראשון ״”Open Mic  - במה פתוחה.״
וכך זזה לה כל החבורה כאיש אחד ועברה לפאב הסמוך אשר קיבל אותנו בברכה.
את הבמה הפתוחה ניהל טוד, בחור עליז וחיובי, חבר של אנדרו. טוד אירח אומנים מקומיים שונים, כולל את אמא שלו ואחר כך פינה את הבמה לחבורה העליזה שלנו.
דרור ניגן לבד וביחד. גם בסיה נשברה בסוף והודיעה שהיא חורגת רק הפעם ממנהגה ועלתה לשיר למרות שהיא אחרי שתי כוסות של יין (בכל זאת פולנייה…). 
ובסידרה של צילומי ״סיום מחזור י״ג באיילנד״… הגיע לסיומו ערב מהנה, משוחרר, מלא פתיחות וחיבה.
חיבוקים נשיקות… פייסבוק וטלפונים.
רגע לפני שאנחנו נפרדים, ניגשת אלי הסוציולוגית, מתמוגגת מאושר ומבקבוק יין, מושיטה שתי ידיים לעבר שתי הלחיים שלי, קצת מכווצ׳צ׳ת אותי… ובמבט קרוב וקצת צפוף מידי לטעמי… אומרת בקול חד וברור… You are a very powerful woman

ובנימה כישופית ומעט קריפית זו… אנחנו מסיימים את הערב.

מחר, יום חדש, נעזוב את האי ונמשיך את מסעינו אל נובה סקוטיה, לטייל וגם להשתתף בפסטיבל המהולל של להקת ״הסטנפילדס״…

שבוע טוב
 

מרחבים

דרך ארוכה לפנינו. 
כ-16 שעות נסיעה בכיוון מזרח. בדרך נעבור דרך קוויבק וניו ברנזוויק.
אנחנו מתכננים עצירה ארוכה בפרינס אדווארד איילנד (PEI) שם גם נראה הופעה של זמרת בשם Basia Bulat ומשם להאליפקס בנובה סקוטיה (NS).
חשבנו לטוס את המרחק. אבל זה הרגיש לנו קצת ברוטאלי לעבור שוב בשדה התעופה. 
התאים לנו יותר לצאת מטורונטו ברכב ולהכיר את החלק הזה של קנדה תוך כדי התגלגלות.

לשם שינוי אני יכולה לנהוג כאן. בנסיעות האחרונות שלנו שהיו בעיקר לאנגליה או וויילס לא התנדבתי לנהוג. אולי רק פעם או פעמיים. 
ההגה בצד ימין והגיר הידני היו אתגר שהתקשיתי לעמוד בו, במיוחד בכבישים הצרים סבוכי הצמחיה ונטולי השוליים של האיזורים הכפריים בוויילס. 
בכל פעם שניסיתי להעביר הילוך - פתחתי בטעות את החלון כי הושטתי את יד ימין הצידה לתיבת ההילוכים במקום את שמאל…
אבל כאן ב- Highway 401 הכבישים רחבים ורבי מסלולים. פס ההפרדה בין הנתיבים רחב ומשתרע כמו גני יהושוע. 

מרגישים בגוף איך גומעים מרחקים בתוך המרחב האינסופי של קנדה. 
השמים נפתחים ואיתם נפרסים לצדדים היערות והאגמים. לרגעים נדמה שאם ניסע מהר נגיע לסוף.
בכניסה לקוויבק אני מחליפה את דרור בנהיגה. 
אנחנו נוסעים ונוסעים. המוסיקה מתנגנת והלב שלי נפתח ומתרחב.
אני דוהרת במרחב כמו… ״תלמה ולואיז״ כאשר בזוית העין אני מבחינה לתדהמתי בניידת משטרה שעומדת על פס ההפרדה בין השיחים.
אני מרגיעה את המהירות בעזרת ברקס עצבני ומפנה את הראש לדרור בעיניים כלות ופה פעור. 
דרור מטה את ראשו הצידה בהבעה אמפטית מתנצלת כמו אומר… ״אהבתי אותך… ונשתדל לשמור על קשר…״
אני מגייסת מספר פירורים של אופטימיות וממלמלת ״…לא בטוח ששמו לב אלי״…
דרור שותק.
לוקחת נשימה עמוקה ומסדרת בתנועות קטנות את עצמי על המושב. חשוב שיהיה לי עכשיו נוח. מזדקפת. מכחכחת בגרוני ומסגלת לעצמי ארשת פנים אדישה ובוגרת. הכל בסדר. בכל בשליטה.
כשאני מבחינה בזוית העין באורות הניידת מרצדים על המראה, כל מערך ההגנה שבניתי קורס ואני הופכת לשלולית…
הניידת בעקבותי. עכשיו כבר מסמנת לי לעצור בצד הדרך.
אני לא מאמינה שזה קורה לי!
שוטרת במבטא צרפתי מתקרבת אל החלון ומבקשת ממני את הרשיון. 
בתנועות של שיתוק קטאטוני אני פותחת לפחות שישה תיקים ומזוודות עד שאני שאני מוצאת את הארנק ומציגה בפניה את הרשיון.
השוטרת שולפת פנקס ושואלת מה הכתובת שלי. 
״אנחנו תיירים מישראל בחופשה״. אני מוסרת את הכתובת בשדרות… ״ברית ערים 3״…
היא לא מבינה ושואלת שוב. 
אני מתחילה לאיית באנגלית … ״BR״ כשהיא לפתע אומרת… ״את יודעת שנסעת  XX (…) מעל המותר.״
אני משפילה עיניים. מהנהנת וחושבת מאיזה זוית להגיש את הידיים לאזיקים…
״אני אסתפק באזהרה הפעם, שימי לב למהירות המותרת וחופשה נעימה״ 
אה…… ווי…
אני בודקת לעצמי דופק. מכוונת את האוטומט למהירות המותרת וזהו. 
לא תלמה ולא לואיז…ואני לא בשום סרט. 

אחרי האפיזודה הזו אנחנו שמים לב שמוטיב הכל 20 מטר מציל  - חוזר על עצמו בכביש המהיר, בתפקיד המציל - ניידת משטרה ובאמת לאורך הדרך, כל כמה עשרות ק״מ עמדה ניידת.

במהירות מותרת על פי החוק אנחנו מגיעים די מאוחר בלילה לקוויבק סיטי, עיר הבירה של הפרובינציה קוויבק. קוויבק היא הפרובינציה הגדולה בקנדה מבחינת שטח ומונה כ- 8 מליון תושבים.
הרבה דברים לא ידענו על קוויבק. 
חשבנו לתומינו שבקוויבק מדברים גם צרפתית - טעות. בקוויבק מדברים רק צרפתית, למעשה צרפתית היא השפה הרשמית היחידה ורק היא מופיעה על השלטים. 
היא נקראה ״צרפת החדשה״ אבל לאחר תבוסת צרפת במלחמת 7 השנים, העדיף לואי ה-1  למכור אותם בעד נזיד עדשים ולמעשה וויתר על קוויבק לאנגלים תמורת מטעי הסוכר שבגוודאלופ (בדרום אמריקה).
מה שהכי מעניין זה שההתיישבות הצרפתית בקוויבק התחילה עם הגירה של כ- 7,000 איש לאזור. אחרי הכיבוש של אנגליה את האיזור, הופסקה ההגירה ולמעשה מוצאם של רוב תושבי הפרובינציה, כל ה-8 מליון… הוא מאותם 7,000 מתיישבים ראשונים.  

החלטנו להישאר באיזור וחיפשנו לעשות קמפינג. מדהים איך אף אחד כאן לא מדבר אנגלית אפילו ברמת תחביב… לא יפה… בכל זאת אמריקה.
הגענו לנשיונל פארק du Lac-Témiscouata -יער ענק ששוכן לצד אגם גדול. 
אני יודעת שאני חוזרת על עצמי… אבל כולם בפארק ללא יוצא מהכלל צרפתים. פשוט צרפתים…
ורדרדי חוטם, בעלי מצח קטן ואף לומיירי. צאציאי לואי ה-15 או לואי דה פינס… בהבדל אחד - את הרנו והפז׳ו מחליף מונסטר טראק…

הפארק אינסופי - כל אחד חולש ומקבל קרחת יער משלו. העצים מסביב גבוהים גבוהים, האדמה רכה, ספוגית וקפיצית משכבות על שכבות של עלים. אנחנו מסדרים את המחנה, פורסים וחונכים את כל מה שקנינו ומתכוננים לחניה של יומיים.  
אני מרגישה איך השהות בטבע העצום והראשוני מגבירה אצלי את תחושת התלות בחפצים. כל כפית הופכת להיות בעלת ערך וכל קופסת גפרורים מרגישה כמו חפץ מעבר…
האוהל בגודל מושלם וגם אפשר לעמוד בו. 
בכל חלקה יש שולחן וחבית להדלקת אש. דרור מתרגש ומיד ניגש למבחן האש. 
יש אש. יש ארוחה. יש אגם. 
אני מתחילה להתרגל לרעשי הרקע הרבים, צרצרים, ציפורים, סנאים, איילות והרוח על הענפים. כשהערב יורד והחושך מתחיל להתיישב, מתחלפים הקולות בקולותיהם של יצורי משמרת הלילה. 
ספריי נגד יתושים. תה ליד המדורה. דרור מנגן בגיטרה ומצטרף גם הוא לרעשי הרקע. 
עם האור האחרון אנחנו פורשים לשינה.
בבוקר אנחנו יוצאים לטיול רגלי ארוך בשמורה. 
עוד לילה. ועוד יום.  מתקפלים. נפרדים מהרנג׳רים הצרפתים ויוצאים לדרך.
עכשיו הנוף משתנה מיערות לגבעות גבוהות שמאפיינות את ניו ברנזוויק.
ניו ברנזוויק נמצאת באזור הרי האפלאצ’ים. פרובינציה דו לשונית והיחידה בה השפות הרשמיות הן אנגלית וצרפתית יחד.
התושבים הראשונים שלה, לפני המהגרים מאירופה היו שבטים אינדיאנים. 
האיזור עשיר בגידולי תפ״א ונקרא גם ״The Poteto County״. 
אנחנו עוצרים לשינה במלון בעיירה וודסטוק. ליד המלון יש חנות מוסיקה שמוכרת ומשכירה כלי נגינה.  אנחנו נכנסים. דרור פותח בשיחה עם הבעל והאישה המנהלים את המקום. 
המבטא שלהם כבד ועצל. הם זזים לאט. מגיבים לאט ואפילו מחייכים לאט. 
אני מדמיינת אותם מר וגברת תפ״א. 
דרור מתעניין בסצינה המוסיקלית באיזור אם יש כזו. 
בעל המקום מספר במבטא דרומי כבד שהאיזור הזה מאוד נוצרי ושיש כאן הרבה מאוד מוסיקה שכקשורה לדת. הוא עצמו חבר במספר הרכבים מוסיקלים. 
הוא ניגש למחשב בפינה ומציג בפנינו וידאו של אחד מההרכבים שלו. 
לא יאומן. מר תפ״א ביום הוא רוק סטאר בלילה שמעיר לתחיה בסולו גיטרה אנרגטי את ישו וסנטה מריה…

לא התעכבנו יותר מידי בניו ברנזוויק, רצינו כבר להגיע  ל- Prince Edward Island.
למעשה אני כבר כותבת מהאי. 
הם קוראים לזה בראשי התיבות - PEI
אנחנו כבר כמה ימים כאן בקמפינג חלומי ליד הים בנוף עוצר נשימה.
הצבעים של הים והחול מטריפים. כאילו מישהו לחץ על אפקט “vivid” במצלמה.
הימים האחרונים כאן על האי חלומיים. אתמול אפילו התרחצנו באוקיינוס.
עכשיו אנחנו בדרך לבית של הסופרת ״לוסי מוד מונטגומרי״ שגדלה כאן באי ופה כתבה את סידרת הספרים שהראשון בהם הוא ״האסופית״… 

וגם אני אסופית… אוספת עכשיו את המחשב ויוצאת - המשך יבוא.

טורונטו של חיה ומוטי

זה אתגר לכתוב שוב ולקשקש. מה עוד שאני לגמרי לא בטוחה הפעם לגבי הפורמט והקצב. 

עדיין, החלטתי להיענות לאתגר ולכתוב. 

הרעיון לטוס לקנדה עלה וירד מספר פעמים בחודשים האחרונים. משך הנסיעה גם הוא התכווץ והתארך. אפילו מטרת הנסיעה כמה שזה נשמע יומרני, שינתה את פניה, התגבשה והתפרקה לרסיסים ומשכה לכיוונים שונים. 

ואז ביום שבת אחד מהביל, תחת עץ המזגן ביפו, זה התבהר, משימות קטנות מעיקות הושלמו ופתאום זה נראה אפשרי ונכון. 
מדברים שם אנגלית (ככה לפחות חשבנו עד שהגענו לקוויבק), יהיה כייף לפגוש את חיה ומוטי, נהיה שבוע בטורונטו ואז נשעט אל המרחבים הגדולים של נובה סקוטיה.

מדהים איך לפעמים משימה מעיקה ואיזוטרית יכולה למסך את החשיבה כמו ענן גשם…
וכשהיא נפתרת… השמים הם הגבול…

והנה אנחנו כאן. בצפון אמריקה. בקצה רחוק של העולם ובמקומות מסויימים מרגיש כמו הניגטיב של המזרח התיכון.

היה מוזר להמיר את שגרת השוטטות שלי חסרת התוחלת ברחובות הקטנים המטונפים והרועשים של יפו לשוטטות ברחובות השקטים, המצוחצחים והאקולוגים של השכונה היהודית ״פורסט היל״ בה מתגוררים חיה, מוטי, שלושת הבנים שלהם, הכלבה פושקה ועוד כמה מאות אם לא אלפי יהודים.

הרחובות של ״פורסט היל״ ארוכים ורחבים, הבתים כמו נשים בעלות אגן רחב משתרעים ויושבים כמעט על כל רוחב המגרש, מתחילים עם סיומה של מדשאה רצופה המופרדת על ידי ה-drive way אל החניה בגראז׳ בצד הבית.

בחזית כל בית עומד כמו קשיש זקוף-קומה עץ גדול. אין גדרות. אין חומות. הדשא מכוסח למשעי בגובה וצבע אחיד. פרחי העונה מקשטים את הכניסה. הכל נקי. שקט. מנומס. 

חיה היא חברה טובה שלי מבויאר. למעשה היא החברה היחידה מהפנימיה איתה שמרתי על קשר רצוף לאורך השנים. היא גרה עם מוטי ושלושת הבנים בטורונטו כבר 11 שנים ובבעלותה חברה מצליחה בתחום הנדל״ן.  

בדרך כלל אני לא מתלהבת להתארח ולישון בבתים של חברים בחו״ל ואני נוהגת להתפתל סביב עצמי ולסרב בנימוס.  אני מסוגלת לספק הסברי רציונאלי משכנע לתופעה אבל האמת היא יותר בכיוון של הפרעה פתולוגית … 
זה לא קרה הפעם. 
בלי למצמץ היה לי ברור שיהיה כייף ונוח אצל חיה ומוטי וזה משלושה טעמים: 
הראשון… אנחנו חברות מהפנימייה… מה שמיד מקפיץ את האינטימיות של מערכת היחסים לדרגה תשע…
השני… חיה ומוטי הם אחלה אנשים! 
והשלישי… היא לא הייתה מוכנה לשמוע על זה שנישן במלון.

בסוף…נחתנו…הם אספו אותנו מהשדה אל חיקם הנעים ואנחנו התמסרנו.

קיבלנו את קומת המרתף. למעשה חנכנו את קומת המרתף שנמצא עדיין בתהליך של רינוביישן.
חיה בתפקיד החדרנית, דאגה לכל פרט כדי שיהיה לנו נוח, מתנצלת שהם טרם שמו דלת לחדר השירותים. אנחנו צוחקים… גם בבית ביפו אין עדיין דלת לשירותים…מי יודע אם תהיה אי פעם…
מוטי בתפקיד איש האחזקה, התעסק ללא ליאות בכיוון וויסות הטמפרטורה של המזגן, מחפש דרכים צדדיות להעלות את האויר הקר קומה ולדרדר במקומו אל קומת המרתף את האויר החם. 

בסוף הוא הצליח! והסתובב גאה כמו טווס שואל מידי פעם איך הטמפרטורה בחדר למעלה? ואיך למטה? ואיך בסלון? מוודא שאין נפגעים...

גם אני מסתובבת ובוחנת כמו בוב הבנאי את סטנדרט הבנייה האמריקאי-קנדי.
הבנייה הקלה, הגבס, הפולימרים והפרופילים מעץ המחוברים באקדח סיכות מרגיש לי לא אמיתי… ובעיקר קצת לא פייר…התרגלתי לסדקים העמוקים חשופי הברזלים בקירות של יפו, לפינות המעוגלות, לטיח הצבעוני… הנוחות כאן היא ״אם כל חי״… ושם המשחק

לא הייתי בטוחה איך יראה השבוע האורבני הזה בטורונטו, מזמן לא היינו בטיול עירוני בעיר גדולה, מה עוד שטורונטו אמנם נמצאת בצפון אמריקה אבל מרגישה כמו האחות החורגת של ניו יורק, חיוורת, מנומנמת וחסרת חן.  

גומות החן היחידות שלה מבחינתי הם ימת (אגם) אונטריו, אגם מבהיל במימדים שלו - השטח שלו כמו השטח של מדינת ישראל כולה. מגוחך לנסות לדמיין במקביל את הכינרת…  והגומה השנייה היא הסטודיו לאומנות של נאווה ווקסמן, עליו ועליה אספר בהמשך.

בכל אופן, שמחתי שלא אצטרך לוותר על השכשוך היומי שלי במים וכבר יום אחרי שהגענו החלטנו להגיע לאגם. 

שפע האדרנלין ששטף אותנו כתוצאה מג׳ט לג עצבני עודד אותנו לצאת בהצהרה פומפוזית, שמתחשק לנו לצעוד ברגל עד לאגם. חיה ניסתה לרמוז לנו בנימוס טורונטי שזה מאוד רחוק.
הלכנו.
והלכנו.
לאורכה של טורונטו.
עשרים ק״מ שעבור כל אחד ואחד מהם הצבעתי ברגליים.
כשהגענו לקו החוף כבר עיטרו את אצבעותי מספר מכובד של שלפוחיות…  

אגם אונטריו נפרס לפנינו במלוא הדרו. המים תכולים מתוקים ושלווים, החוף רחב וחולי. 
כשהתקרבנו ראינו איך לאורך האגם פרוסים במרחק זהה של כ-20 מטר אחד מהשני סירות משוטים קטנות. בתוך כל סירה יושב כמו דחליל מציל לבוש חליפה זוהרת, חבוש בכובע ומשקפי שמש ולצווארו משקפת ומימיה כאשר מידי רבע שבע הוא חותר במשוטים שתי חתירות קדימה ושתיים אחורה. 

כל סירת הצלה כזו  אחראית לשטח הגיזרה שלה. בלי משרוקית, בלי מגאפון ו״גברת, כן את עם הכובע, לכי שמאלה…!״ בלי חסקה ועם הרבה מאוד קרם הגנה.

חיה מצטרפת אלינו אחר הצהריים לרביצה על החוף, מתקשה לעכל שהלכנו את כל הדרך ברגל.
מזג האויר מושלם. 
אני מתבוננת באנשים סביבי ומגלה שאין להם אף מכנה משותף…קיבוץ גלויות זה כאן. 
כל כך הרבה גזעים של אנשים, הודים ופרסים וסינים-סינים-סינים ואיטלקים, אירים וסקוטים וישראלים וסורים…. כולם הגיעו לכאן כדי לחיות חיים נוחים, איכותיים ושלווים. מדינה שלמה על פרוזאק. 

גם אנחנו התמסרנו לנוחות ונכנסנו לשגרה. בבוקר טיול עם פושקה הכלבה, שאני מודה שהיא הכלבה הכי מקסימה ונעימה שפגשתי. היה לי קשה מאוד להיפרד ממנה. 

אחר כך בצעדים קטנים, קצת קניות, קצת שוטטות בעיר, ביקור במשרדים של חיה, עוד טבילה באגם וביקור בסטודיו המדהים של נאווה ווקסמן. 

נאווה חברה של חיה, ישראלית לשעבר (במקור מנתיבותֿ) היא אומנית רב תחומית שעושה הרבה דברים מעניינים ויפים, אבל מה שהכי משמעותי וחדשני בעיני הוא הדרך בה היא מדגישה ומקדשת בעבודתה את תהליך היצירה. 
יחד עם אומנים נוספים ייסדו תנועה שנקראת “Draw to Perform”  בה האומן יחד או לחוד יוצר את האומנות מול קהל חי ותוך כדי תנועה, ריקוד או הידברות עם הצופים מה שמדגיש את הרב תחומיות של היצירה האומנותית. 

הסטודיו של נאווה ווקסמן נמצא באיזור תעשיה בתוך האנגר גדול ומעורר קנאה. נאווה אישה יפה ואנרגטית מקבלת אותנו עם צימוקים וכוסות ערק ומתארת בהתלהבות את הדרך שלה להדגיש את תהליך היצירה. הקיר המרכזי בסטודיו נקרא ״Untitled Wall״. 

בזמן היצירה היא מצלמת ומתעדת את התהליך. היצירה כוללת ריקוד מול הקיר, ציור והנחת חפצים שונים לפניו או עליו. בסופו של תהליך כזה היא בוחרת קטעים בודדים מתוך הסרט שצולם ומפתחת אותם לתמונות המהוות את התיעוד היחידי שנשאר מהיצירה. היצירה על הקיר זמנית ונמחקת עם סיום העבודה.

התמלאתי השראה.

את שעות הערב העברנו בשיחות שמעוררות מחשבות ארוכות, בארוחות משותפות וגם ״סלון תרבות טורונטו״ שהיה שיבוט מוצלח של ״סלון תרבות יפו״. 

ביום שישי הם הזמינו מספר זוגות חברים. כולם ישראלים בשנות החמישים שלהם אשר כולם כמעט עברו לטורונטו לפני כ-11 שנים, מסרבים לחיות תחת סדרות הפיגועים והטרור ששטפו את ישראל ואשר הגיעו לשיאם בשנת 2005. ויש גם כאלה שעזבו אחרי רצח רבין…השאיפה הטבעית לחיות בשקט ובשלווה נשמעת פתאום כל כך נכונה.
אנחנו עושים היכרות … או מה שנקרא Meet and Greet

ישראלים זה ישראלים. בסוף זה מגיע לנח״ל ולבית ספר יסודי בראשון לציון ופתאום כולם מוכרים מאיפה שהוא ושמות של מורות נזרקות לאויר… 

חיה פורסת בפנינו את התכנית: נתחיל בברביקיו,  אחר כך מוטי יקרין סדרת תמונות מהמסע שלו האחרון להודו, דרור יתן הופעה, אחר כך הקרנה נוספת בגירסת מיני של סלון תרבות טורונטו ובסוף בסוף  דרור ורונן ילוו בגיטרות שירה בציבור.
מרשים!
אחרי האוכל מתכנסים בסלון לצפות בתמונות מהודו. 
למוטי אין מניירות. יש לו את הסגנון הברהמני שלו... התמונות רצות מהר על המסך, ללא כיתוביות, ללא דיבור מלווה, רק תמונות מרצדות כשברקע מוסיקת Om Mani. 

אחר כך דרור מתיישב מולנו, מעט מבוייש? מקדים ואומר שזו לא באמת הופעה. 
הוא שר מספר שירי מחאה וביקורת בעברית  ומשתף בתחושות שלו בין השירים. האורחים מאוד מאוד נהנים ומבקשים שישיר עוד ועוד. 
אחר כך עולות שאלות ותהיות ומתפתח דיון מעניין על כאן ושם, על בחירה, אחריות ואינדיבידואליזם. 

ואז סרט קצר.
ועכשיו שירה בציבור. רונן הכין מצגת עם המילים. 
המגבר לגיטרה החשמלית של רונן לא עובד. דרור משאיל לו את הגיטרה ומגלגל לסלון יחד עם מוטי את הפסנתר החשמלי (שמסתבר שהיה שייך פעם לארקדי דוכין).

אנחנו שרים. 
גם שירים של אריק סיני…
היה ערב מעולה!

את טורונטו עזבנו אחרי שבוע לא לפני שהצטיידנו בציוד קמפינג, אוהל, כריות, שמיכה, ספריי נגד יתושים, ספריי הרגעה לטיפול בעקיצת היתושים וגם ספריי דובים… 
מוטי אמר שחייבים… 
ספריי דובים - Sold out… אמאל׳ה… 

בתוכנית להגיע לחוף המזרחי, לנובה סקוטיה, שם השמש זורחת בים…
הדרך לשם כ-16 שעות של נסיעה רצופה. 
אנחנו מתכננים להימרח בדרך ולהתגלגל דרך קוויבק, ניו ברנזוויק, פרינס אדוארד איילנד עד להאליפקס.

יצאנו לדרך אחרי ארוחה מעולה בצ׳יקן פורטוגז…. תודה מוטי!
השארנו מתכון מנצח לשניצלים. 
החלפנו כמו אינדיאנים מתנות קטנות עם חיה, מוטי והילדים ויצאנו.

בדרך עצרנו בנשיונל פארק באיזור קוויבק שהיא מיני צרפת בקנדה…ועל זה בפעם הבאה.

לילה טוב ושבת שלום

סיגלית