אקורד סיום, חלומות ומבחנות...

את אקורד הסיום אני מתקתקת בין סדינים לבנים בחדר מלון בוטיק ומצועצע בעיירה Richmond.
לכל חדר במלון המתקתק הזה יש שם מטופש אחר. 
החדר שלנו מתהדר בשם  "Love Dream"...  שזה אומר בעיקר עיצוב מופרז בלבבות, שושנים אדומות, ובלבבות משושנים אדומות. 
בנוסף, יש כאן אמבטיה מגונדרת עם רגלים, שמונחת על רצפת דמקה, תחתיות כוסות מלב-בות וטפטים מצויירים של כלובי ציפורי שיר קטנות. כל האובר דקורציה הזו מקשה עלי להתרכז ולכתוב...
מה עוד שארמון האוהבים הלבבי הזה, יושב על רצפת עץ עקומה עם שיפוע משמעותי ומורגש (מדדנו עם אפליקציה של מצפן 6% שיפוע!). 
בכל צעד שלי לכיוון הדלת אני מאבדת גובה, הדרך מהאמבטיה לחדר כוללת זינוק בעלייה, וכל תנועה במרחב הקטן של החדר מרגישה כמו הליכה על סיפון של ספינה בים סוער.

ריצ'מונד נמצאת בצד השני של Yorkshaire Dales, זוהי עיירה יפה וציורית כמו של צ'רלי וממלכת השוקולד. הגענו אליה אתמול בצהריים מיד אחרי ההופעה האחרונה בהורסלי. 
אחרי ההופעה נסענו לישון אצל וויוואן ולינדזי, זוג חברים שגרים ליד ניוקאסל בחוות בודדים.
וויוויאן הייתה אלופת אנגליה וזכתה באין סוף פרסים ברכיבת סוסים נשים אומנותית (על הצד).
יש ליין שלם של עיצוב תלבושות וכובעים ששייך לספורט הזה, וגם מסתבר ליין שלם של חיות מחמד שהם מחזיקים בבית. ממש גן גורים של כלבים וחתולים שמתרוצצים ונכנסים בין הרגליים...

בבוקר שאחרי ההופעה האחרונה, אחרי שלוק קטן מהקפה הדליל ורווי החלב, הרגשתי פתאום לגמרי לא קומוניקטיבית ומאוד לא חברותית, החלפנו מבטים ובלי הרבה תיאום, החלטנו להתקפל, לעזוב את הבית הנוח של החברים ולחזור אחורה לשמורת הטבע היפה של יורקשייר. 
גם  כדי להיות קרובים גיאוגרפית לקוויקרים במידה ונחליט להשתקע... וגם כדי לטייל בצד האחר של השמורה את שאר הימים החופשיים עד שנחזור.

ובחזרה ליום של ההופעה האחרונה...
היה קשה לעזוב את הנוף הפראי של אירטון, את הקווייקרים, הבארן ואת מיטת הקומותיים האדומה. תוך כדי התקפלות,  ניסיתי למשוך זמן, אורזת לאט לאט ובחוסר יעילות מופגן. 
לפני שיצאנו אספנו כמו שני ילדים שמנסים למלא את הכיסים בממתקים, פרוספקטים, פליירים וכל דף מידע והסבר שנוגע לקוויייקרים שהיה מונח בדוכן בכניסה. 
אחר כך הנחנו בשקט את המפתח על האח בחדר התפילה, כפי שביקשה פאם. 
נפרדים בצער משרשרת החסינות.  

יצאנו לדרך.
היעד – Church Hall בעיירה קטנה בשם הורסלי, מרחק של שעתיים וחצי נסיעה.

מסתבר שהגענו מוקדם מידי ונצטרך לשרוף לפחות שלוש שעות. 
את השעה הראשונה אנחנו מצליחים לבזבז בנסיונות להבין את סידורי החנייה בעיר סמוכה להורסלי. 
לא הבנו.
אז החלטנו לנסוע ולהתנחל בפאב בו קבענו להיפגש עם פיטר, המוסיקאי המקומי שיופיע עם דרור.
הפאב היה סגור. אבל זה הצליח לסחוב עוד חצי שעה.  
אחר כך הסכמנו שהכי נכון יהיה לנסוע ל-Church Hall ולדבר עם מי שנמצא שם.
המבנה היה סגור.
מבחוץ אנחנו מתרשמים מהמבנה לטובה, האולם צמוד לכנסייה ומשמש גם למופעים מוסיקלים וגם כסדנאות לאומנים. 
בדרך חזרה לרכב, אנחנו פוגשים במתנדב של המקום. הוא מקבל אותנו, פותח לנו את האולם ומסביר על האופי והפעילות במקום.
יפה כאן. אנחנו עייפים מהדרך, מהזמן שעוד נותר לחכות ובעיקר מחוסר המעש. מוצאים בהמשך הדרך פאב קטן ומבלים בו את הזמן שנשאר. 

השעה שבע. ההופעה תתחיל בשבע וחצי בדיוק.

פיטר, איש גבוה לבוש מעיל ארוך וכובע קסקט שחור נכנס לחדר בצעדים בטוחים מלווה באשתו שמנסה להשיג אותו בצעדים קטנים ומהירים, הוא אוחז בכל יד קייס גדול וקשיח של גיטרה. 
כמו שיח סעודי המוקף בפמלייה של נשים, פורס את הגיטרות ברוב טקס, משאיר את מכסי הקייסים פתוחים כמו לתצוגת ראווה. אחר כך כשהוא מוציא את הגיטרה השחורה, המהודרת ומסתבר שגם המאוד יקרה, הוא מלטף ומכוון אותה בעדינות ובזהירות כמו שנוגעים בתכשיט יקר.
 
הקהל מורכב מחברים, מתנדבים של המרכז ועוד אנשים שגרים ביישוב הקטן הזה ושנוהגים לבקר במרכז. 
בזמן שאני מכוונת את מצלמת הוידאו, פונה אלי איש מהקהל בעברית ובקול של פלמ"חניק מטורזן:
"שלום, מן הראוי שאציג את עצמי", אומר את השם שלו, שאני לא זוכרת... 
הוא תל אביבי, נמצא כאן כבר 15 שנה, הגיע עם אשתו הבריטית לחזות בפלא הזה, בו מוסיקאי ישראלי משדרות! " אתם משדרות? אתם משדרות? דווקא משדרות?", בוחר להופיע דווקא בעיר הקטנה והנשכחת הזו. 
היה משהו יהיר בקלוץ הישראלי הזה. בדרך בה התנפח כמו תרנגול הודו כשהציג את אשתו הבריטית ובאופן בה שאל שאלות, כאילו שהוא לכל הפחות פקיד בכיר במחלקת ההגירה של בריטניה העומד לחרוץ את גורלינו.

מתחילים.
פיטר נותן את הסט שלו. מתרגש. הוא לא רגיל להופיע בפני קהל. נוהג להשתתף בערבי נגינה משותפים ובפולק קלאב. 
דרור עולה אחריו. הקול שלו חם ופתוח, הנגינה בטוחה וממלאת את החדר. 
משוחרר לגמרי, משנה את הסדר של השירים, מוסיף חדשים, אפילו מעז להקניט את פיטר על תשומת הלב הרבה שהוא מקדיש לכיוון הגיטרה שלו ומצהיר שהוא... מסתפק בלכוון בערך... (קשקשן...)
אה, כן... חצי שעה לפני הסיום אורח הכבוד שלנו, הישראלי המהולל, מרעיש עם הכיסא, אורז את אשתו ועוזב את החדר...ובכך מכתיר את עצמו לאדם היחידי שיצא באמצע ההופעות בכל המסע הזה כולו. 
תתבייש!

דרור ופיטר שרים ומנגנים יחד את שיר הסיום.
הסתיים ערב מוצלח ביותר.
בדרך, אני אומרת לדרור שהוא צריך להיות גאה בשירים, במוסיקה וביכולת הכריזמטית שלו להופיע ולגרום הנאה והתרגשות לקהל כל כך מגוון.
 
חשבתי לא מעט על מילות הסיום, והחלטתי שאני לא מתכוונת לתת דברי סיכום מאורגנים. 
גם כי טרם הכינותי וטרם הספיקותי...וגם כי אין לי כל כוונה להסיק מסקנות, או להוציא מדריך המלצות  להופעות בווילג' הולס בפריפריה של ווילס וצפון אנגליה. 
אני רק רוצה לחזור ולהיות קווייקרית...
וברצינות (אבל לא יותר מידי...) כשיצאנו לדרך, הרגשנו כמו שני נסיינים, ששפכו כמה טיפות מחומר סודי במקום מסויים בעולם ועכשיו מגיעים כדי לחזות בתוצאה, לראות איך זה השפיע ומרגיש.
וכמו שזה נראה מכאן, בתוך מבחנות המעבדה הקטנה שלי, נראה לי כי הטיפות של החומר שטפטפנו בעולם, היו חסרות השפעה כשלעצמן – אלו היו סתם טיפות של נוזל פלסיבו.
הקשר, החום, הקירבה, והמפגש האנושי הכנה, כל אלה נוצרו בגלל כל המשתתפים יחד, 
בעזרת המשמעות והתוכן שיצקנו כולנו במהלך השעות בהם בילינו יחד במקומות השונים, מאזינים למוסיקה, נפתחים ומתמסרים לחוויה. 
ובמיוחד ובעיקר בזכות דרור, שהופיע בהנאה גדולה בכל מקום, מול כל קהל כשהוא מגלגל את האנרגיה הטובה והאופטימית שלו הלאה, לאנשי הקשר, לאורחים שהגיעו, לקהל שנכח ונתן את ההרגשה שזכה במפגש מיוחד במינו.

וזה מה שמשותף לרוברט השורד האחרון, לין המתנדבת במשושה, קית' מהצ'אפל, טינק והחתולים בצמרת, איאן, הכפיל של ד"ר שקשוקה, אחמד האיטלקי מה-Green House, סו 2, אשת השיווק המוצלחת מבישופס קאסל, החברה התורנית הקוויקרית פאם שאנחנו סולחים לה על זה ששכחה להדליק את החימום ואחרון חביב, המתנדב האלמוני מהורסלי – כולם נכחו, התמסרו והיו קרובים. 

ובמבחנה אחרת... מבעבעת גם ההבנה, שכל הקרנבל הזה לא היה מתקיים לולא היינו רוחשים כבוד לחלום ולפנטזיה.
 
אז זהו. סיימנו. ביום שלישי חוזרים. 
יש לנו עוד חתונה על הראש...
היה לי אתגר וכייף גדול. תודה לקוראים הנאמנים והפידבקים.
תודה לדרור שלא מפסיק להמציא את עצמו.
חג פורים שמח!
אני אשלח בניפרד לינקים למוסיקה של דרור.
 

סגירת מעגל

שמחנו לעזוב את בישופס קאסל ולהיות שוב עם עצמינו בתנועה.  
בשעות הצהריים הגענו ל- Airton ומיד התאהבתי במקום. אירטון, כפר עתיק עשוי בתי אבן, יושב באחת משמורות הטבע המפורסמות של אנגליה, ""The North Yorkshire Dales בתוך נוף עוצר נשימה של גבעות מוקפות בגדרות אבן פראיות. 
קר מאוד כאן. אולי 3 מעלות ביום.

כשהגענו קיבלה אותנו בחיוך פאם, "החניך התורן" של יום ראשון בקהילה הקטנה. היא הובילה אותנו למקום ההופעה, ה-Meeting Room של הקהילה הקוויקרית. 
ה-Meeting Room  הוא חדר תפילה פשוט ומקסים, מצופה בצורה בסיסית ביותר בעץ עתיק.
יש בו מרפסת עץ, (גזוזטרא), בקומה השנייה שפונה וצופה על החלל כמו "עזרת נשים" בבית כנסת.
בחלל המרכזי מסודרים ספסלי עץ בצורת חית, ועל כולם פרוסים שטיחים מצמר כבשים. 
אין בחדר אף סממן דתי מלבד מספר קטן של ספרי תורה פזורים על הספסלים.
החדר מקסים, הצבעים שלו חמים וההסטוריה רבת השנים שלו נמצאת באויר ובריח של העץ. 
אבל קרררר.... 

פאם, הולכת לאט לאט, בצעדים שלווים ונינוחים כשהראש שלה מוטה בביישנות הצידה, חזרה והתנצלה אלף פעמים על כך ששכחה להדליק עבורינו את החימום מראש, ועכשיו זה יקח זמן. 
כשאנחנו פורסים את מעט הציוד, היא מגניבה מבט קטן בגיטרה ובדיסקים ואז מוסיפה שאין לה שום מושג לגבי השיווק שנעשה עבור המפגש היום, ושהיא לא אחראית לזה, אבל היא מתכוונת להשתתף. 
חמודה... 
לנוכח היופי, הפשטות והשוני של הכפר וחדר התפילה המקסים הזה, נשמע הצליל של המילה "שיווק" צורם ולא שייך.
אני מתיישבת מקורררררבלת...על כבשה בספסל אחורי. מסתכלת סביב. מושלם. 
מבחינתי אפשר להתחיל כאן ועכשיו. 

בזמן שאני מתפעלת ותוך כדי שאני מנסה להחזיר את התחושה באצבעות רגל שמאל (מאצבעות רגל ימין כבר נפרדתי), פאם מבקשת ממני להצטרף אליה ל-Barn שנמצא במבנה צמוד לחדר התפילה, כדי להביא רדיאטור וגם כדי שתראה לי את המקום בו אנחנו אמורים לישון.  
אני לא מתכוונת לחפש מילים כדי לתאר את הבארן כי זה אינסופי, רק אוסיף שהוא נבנה בשנת 1,710 ושופץ לאחרונה בסכום עצום ויש לו רצפת עץ מדהימה. 
כשנכנסנו, היה מונח על השולחן בכניסה, מכתב  מודפס שהשאיר החניך תורן הקודם לדרור. 
במכתב התנצל ה"חבר" שהוא לא יכול להשתתף, מסר שפאם תקבל אותנו ותידאג להפעיל את החימום מראש (אופס...) ושאנחנו יכולים להשתמש ולהישאר במקום כמה שאנחנו רוצים... 
ואנחנו רוצים. 
אני שוקלת ברצינות להצטרף לקהילה, מיד אחרי החתונה של מיכל. 
עד לרגע זה, לא גיליתי דבר אשר ימנע ממני להיות קווייקרית מן המניין. 
אני בעד מעשים טובים, אני יכולה להתחיל להאמין שבכל אדם יש אלוהים, כילדת פנימייה הייתי הרבה פעמים "חניך תורן", נראה לי שאני חברה טובה ואני מאוד אוהבת רצפת עץ. 

אני לא מצליחה להעלות בדעתי סיטואציה דומה במדינת ישראל האהובה...לא בעיר, לא בקיבוץ ולא   בכפר...

אד ואשתו שילה מגיעים. 
את אד ושילה הכרנו בפסטיבל באנגליה אליו נסענו בקיץ של השלוש שנים האחרונות.
שילה, אישה קטנה, נכנסת מכווצת ורועדת ונדבקת מיד לרדיאטור. פאם מתנצלת בפעם האלף ואחת על זה ששכחה להדליק מראש את החימום. 
דרור אומר שהוא לא מבין על מה אנחנו מדברים , מפשיל את שרוולי הסוודר ואומר שחם לו...

דרור ואד עושים חזרה על השיר המסיים. מבחינתי כבר התחלנו. הקולות וצלילי הגיטרות מתפזרים בחלל הקטן של החדר. 
השעה ארבע ועשרים, שעה קסומה למוסיקה. אל החדר נכנסים ומתיישבים: פאם בראש מורכן, אישה מבוגרת חמודה מאוד, לבושה סריג וכובע סגול שמתרגשת כמו ילדה קטנה, מתיישבת לידי ומתעניינת בנו ובמה שעוד הולך לקרות. אני מוצאת שאני מאוד מחבבת אנשים זקנים, במיוחד כאלה שלובשים סגול בייבי... מעבר לניסיון שלהם, יש בהם ענווה, הקשבה והם אסירי תודה.
אחר כך נכנס עוד קווייקרי עם עיניים תכולות גדולות, ושילה שעדיין מתחככת ומפלרטטת עם הרדיאטור. כולנו יושבים קרוב אחד לשני, על שטיחי הכבשים.

דרור נראה מרוצה מתפאורת המחזה ומהשחקנים הראשיים, מברך לשלום ומכריז:
"שלום! זכיתם בהופעה פרטית". 
אחר כך מציג את עצמו, מודה לנוכחים על השתתפותם ומבקש מאד להתחיל.

אד, שהיה מעט הססן בהתחלה, מתחמם, תרתי משמע, ונותן את כל כולו לקהל הנאמן. 
מספר באריכות על מקורות השירים והסיפור שמאחריהם, פורט בגיטרה וממלא את החלל בקול מאנפף של נער מקהלה. 
דרור, עם שירים שקטים יותר מספר על המסע, על הרעיון, על מפגשים וחברות בין אנשים. 
את שיר הסיום הם מבצעים יחד בהתלהבות בדיוק באור האחרון של שארית היום. 
הקלטנו את זה, לפחות עד שנגמרה הבטרייה...
בסוף ההופעה החדר כבר היה חמים ונשארנו עומדים לשוחח. פאם סיפרה על הקהילה ומקור השם שלה. מסתבר שהשם המקורי של הקהילה היה: "Friends of the Truth" – "חברי האמת".
הסביבה שהתנגדה להם נתנה להם את השם Quakers כשם גנאי. פירוש המילה קווייקר זה מתחזה או ההיפך מהאמת. עם השנים החליטו לאמץ לעצמם את שם הגנאי.  
ללא ספק שיטה טובה...

אחר כך יצאנו לאכול בכפר השכן עם אד ושילה. רצינו כבר לסיים ולחזור לקוקון הקוויקרי ולחדר השינה שמכיל שלוש מיטות קומותיים אדומות עם מצעים מעומלנים בצבע ורוד. 

במיטת הברזל האדומה, מכוסה בשמיכת יחיד, אני בוהה בברזלים של המיטה שמעלי וחושבת איך ישראל הולכת ומתרחקת ממני ואיך אנחנו כאן, בבועה בתוך בועה...
  
בבוקר יצאנו לטיול בשמורה "Malham Cove" טיפסנו בשביל מדרגות עד לפיסגה שנקראת, 
"The Pavement" שזו למעשה רצפת סלעים שיש בה חריצים עמוקים. מאוד מאוד יפה.
אני כבר מדלגת חופשי כמו עיזה פזיזה על הסלעים... ואפרופו עיזה, נתקלנו בקבוצת פרות מוזרות  שנראות כמו בואש. פרות שחורות עם פס לבן רחב באמצע... 

כשסיימנו את המסלול, צועדים לרכב, דרור נעצר ומצביע על מבנה אבן גדול. מסתבר שזה הווילג' הול הידוע, אשר ממנו שאב את ההשראה למסע הזה. 
כשעמדתי לתעד את האירוע, עצר מתבונן בנו איש חביב שגר בבית ממול. 
דרור פנה אליו בשיחה ושאל אותו, מתגרה בהסטוריה, האם מתקיימים מופעים מוסיקלים בהול הזה? כשנענה בתשובה שלילית, ביקש ממנו להקדיש לו רגע ולשמוע את סיפור המסע שהתחיל כרעיון, ממש כאן, בהשראת המבנה הזה...
המראה של האיש הזה היה משעשע, הוא היה נראה כמו צייד פרפרים, חבוש כובע, אוחז ביד ספר בצמוד לחזה עם הבעות פנים מודגשות...  
צילמתי את כל האירוע בוידאו כי חשבתי שכדאי לתעד את סגירת המעגל ההיסטורית...
בסוף הוא פנה אלי בעיניים ערמומיות מעבר למשקפים שלח לעברי אצבע בתנועת נו-נו-נו חייך ואמר לי שאני שובבה... "You Are Naughty…" 
מחר אנחנו יוצאים מכאן לעוד הופעה אחת אחרונה בהורסלי, באיזור ניוקאסל שם נפגוש ונישן אצל זוג חברים שגרים בחוות בודדים. 
אין לי פרטים כרגע לגבי המקום וזה גם לא באמת משנה...

אז בסוף יום של טיולים בטבע פראי, סגירת מעגל הסטורית וארוחת ערב טעימה של שאריות אוכל ב-Barn לא נותר לי אלא להגיד לילה טוב
 

בישופס קאסל סולד אאוט, קליקים וקווייקרים...

את ערב יום שישי בילינו מסביב לאח בבית המפנק של טרבור וקיי יחד עם חברי המקהלה הנוספים. 
אני לא זוכרת את השמות של כולם, אבל לפי הצורך אוכל לתת בהם סימנים.
שם המקהלה  "רפסיקוויליון" שנשמע כמו שם של מסדר אבירים מימי הביניים הוא למעשה שם חסר משמעות  אבל משאיר את הרושם הנדרש. 
המקהלה קיימת כבר 20 שנה, אבל טרבור, מדריך טיולים של שמורת טבע באיזור, הוא היחידי ששרד את כל השנים.  כיום היא מורכבת מ- 3 זוגות, שהם גם חברים טובים, מקפידים להיפגש פעם בשבוע לחזרות וגם לארוחת ערב, עם הרבה יין שנשפך לתוך קנקני לימונדה גדולים. בהופעות הם תמיד לבושים בחולצה אדומה כלשהיא.

טרבור, הוא קצת כמו ילד כזה, שמתפנק כשבאים אורחים... יש לו את הכורסא הקבועה שלו בסלון והוא קופץ עליה ונמרח בה כמו דביבון, מחזיק ומלטף את הכרס הקטנה שלו כמו שמחבקים כרית. 
הוא מביע עניין רב במסע ההופעות הזה, וכמישהו מהתחום מבקש  לשמוע על המסלול שעשינו, איך ומה וכמה היענות הייתה. 
אני מבינה איך אפשר בקלות לזלוג כמו ג'לי לתוך תבניות של מושגים ומדדים מקובלים של הצלחה כמו כמות כרטיסים, דיסקים ולייקים. 
אני שולחת רגל לכיוון האח ממנגלת אותה מצד לצד, סקרנית לשמוע לאיזה כיוון יקח דרור את התשובה.

דרור לוקח אויר (חם), נשען לאחור, מביט בתקרה כאילו מחפש להוריד מהמדף את הספר הטוב ביותר שלו, משמיע אנחת רווחה ואז מגיש בלי מנה ראשונה ובלי שתייה, דווקא את אירועי הערב ב-Green House בבאנגור.
בלי לסנן מילים, מספר על אשת הקשר שנעלמה ושלא עידכנה אף אחד לגבי הערב, על רוברט השיכור המקומי שהיה לעשרים דקות הקהל היחידי, צלחת הפירות המנחמת ואחמד, המנהל החדש, שלא ידע קיומו של הערב ומוסיף עד כמה נהננו מהמפגש האינטימי, מהשיחה הארוכה ומהמוסיקה. 

רפסיקוויליון אמורים לפתוח לדרור את ההופעה בשירים משלהם ולבצע איתו את השיר האחרון במופע. 
דרור שלח להם את השיר כדי שיתאמנו – והם מקצועיים לגמרי, הדפיסו מילים, הוציאו תווים, עבדו על הרמוניות מציעים לעשות חזרה.

ג'ני, בחורה גבוהה וחיונית, שולפת קלסר עבה עם דפי מילים ותווים מתוך תיק שחור של רופא, כזה שהיה מגיע לביקור בית, מניח את התיק על השולחן ומוציא ממנו סטטוסקופ ושפדל...
בן הזוג שלה, כבד שמיעה, יושב מחייך לעצמו, כאילו מישהו לוחש לו בדיחות מתוך מכשיר השמיעה... הוא חמוד ביותר, רוב הזמן יושב שקט ומצטרף לשיחה רק כשפונים אליו ישירות כשהם מתחילים לשיר בהרמוניות הוא מצטרף תמיד בזמן וזז מצד לצד כמו חניך גבעתרון קטן.
ויש עוד זוג, האישה מתופפת על תוף אירי, ובן הזוג שלה מנגן בקונצרטינה ובגיטרה... בדיוק כמו בשיר של אלתרמן. אני לא חושבת שידעתי מה זה קונצרטינה עד שראיתי את זה - סוג של אקורדיון קטן שמחזיקים בין כפות הידיים ונשמע כמו מפוחית.
כלי יפה.

הם עושים חזרה ומחליטים להצטרף לדרור בפזמון. ההבדל בין שני הסגנונות יוצר מתח ועניין חדש בשיר.

שעה לפני ההופעה, אנחנו בחדר במלון. 
אני מתקתקת על המקלדת במסירות. דרור עובר ומרענן את רשימת השירים, משנה, מוסיף ומתחבט. 
אני מביטה בו וחושבת, שלא ממש התייחסתי עד לרגע זה, לפחות לא בכתב, לאנרגיה, לביטחון העצמי  ולתעצומות הנפש שנדרשת ממנו כדי להחזיק בחדר אחד, חמישים אנשים, שיהיו קשובים לו במשך שעה וחצי, בעניין והנאה.
ועוד באנגלית. ערב אחרי ערב.

בישופס קאסל היא עיר קטנה מאוד, נקראת Town בגלל שהיא מוגדרת כ-Market Town, שימשה בעבר כמרכז שיווקי חקלאי וגם כיום מתנהל בה סחר וממכר של בקר.
יש בה רק רחוב אחד תלול, עם חנויות די קיקיוניות שמוכרות כל מיני מתנות לא שימושיות או סוודרים של רועי צאן שנסגרות כבר בשעה שלוש. 
מרגישים שתושבי האיזור הזה בעלי מעמד סוציו אקונומי גבוה יותר, אפשר להרגיש את זה בחנויות ובפניות של האנשים לצאת מהבית ולשמוע מוסיקה. 

בשעה שבע וחצי בדיוק מתחילים להגיע אנשים עם פתקים שלופים בידיהם, אישור להזמנת הכרטיס שעשו דרך  האינטרנט. יש גם כאלה שרוכשים כרטיס במקום.
את כל האופרציה של הכרטיסים, הכיבוד ובאר המשקאות מנהלות בחורה צעירה בשם ליז יחד עם סו (השנייה).
הופעות כאן מתחילות בדיוק בזמן וזה חידוש מרענן. 
שמונה זה לא אומר שמתחילים בתשע. שמונה- זה אומר להגיע בשבע וחצי.
10 דקות לשמונה, ליז מודיעה שנמכרו כל הכרטיסים. גם חברי רפסיקוויליון מופתעים מאוד.

הערב מוצלח. הקהל מביע הנאה ומתעניין לגבי המשך המסע. אנחנו ממשיכים עם המקהלה למסעדה הודית לחגוג את ההצלחה המשותפת.
דרך אגב - מסעדות הודיות הן המסעדות היחידות שמגישות אוכל אחרי השעה שמונה בערב.

בבוקר שאחרי, אני מתעוררת עם סמפטומים כרוניים מעט מדאיגים. 
מסתבר שאחרי שבע הופעות רצופות, התחילו לי מן רפלקסים משונים שהם כנראה תוצאה של "האזנה מופרזת",  ואני מוצאת את עצמי  שרה התחלה של שיר או חוזרת על משפט שנון מההופעה... 

בדרך ל – Airton אשר בצפון יורקשייר, דרור נזכר שהרעיון למסע נזרע כשביקר כאן ממש. כאשר במהלך השוטטות שלו בכפר עבר ליד ווילג' הול עתיק וחשב לעצמו שהיה נחמד אם היה יכול להופיע כאן. אחר כך כשגילה באינטרנט את מאגר המידע של כל ה- Village Halls באנגליה ובווילס, כולל אנשי קשר, הבין כי במספר קטן מאוד של קליקים במקלדת, מתוך חדר העבודה בשדרות, הוא יכול לקבל אותם לעצמו לערב אחד ולהזמין לתוכם את אנשי כל הכפר. 

ובאמת המידע שיש לנו לפני המפגש על אופי המקום והאנשים, כולל לא יותר מכמה קליקים במקלדת...
ואולי ורק בגלל זה, יש למציאות את הכוח להפתיע  וליצור משהו חדש שאף אחד מהמשתתפים בו, לא ציפה לו ולא התכונן אליו.

היום (ראשון) אחר הצהריים מתוכנן מפגש מוסיקאלי בקהילה של קווייקרים ((Quakers בצפון יורקשייר. 
האיזור הזה נחשב לערש התרבות הקוויקרית באנגליה. 
קווייקרים הם נוצרים שמאמינים בקשר ישיר עם אלוהים. טוענים שאלוהים נמצא בכל אדם ולכן עליו לעבוד את האל בפשטות ודרך מעשים טובים, בלי צלב, בלי כנסייה, ללא רועה רוחני וללא טקסים.
הם פציפיסטים. במלחמת העולם הראשונה והשנייה ייסדו גדודים של חובשים ובכך תרמו את תרומתם למדינה. 
ההופעה ביום ראשון בשעה ארבע וחצי  תתקיים ב-Meeting House, ככה הם קוראים ל -Village Hall. 
זהו מבנה מהמאה ה-15, בו הם נפגשים פעם בשבועיים לשעת תפילה. את התפילה הם מתפללים בלב ורק אם מישהו רוצה להגיד משהו הוא משתף את הקבוצה. לאחר התפילה הם שותים תה ומשוחחים.

עוד פרט קטן, כל קוויקר נקרא ומציג את עצמו כ"חבר". הם נוהגים לנהל תורנות, מה שנקרא "חניך תורן" ב-Meeting Room, ככה שאיש הקשר שלנו הוא טיפוס דינאמי ומשתנה תוך כדי תנועה...
ה"חבר" הזה  גם הציע לנו לישון ב-Barn  (אסם) שזה מבנה ענק של שתי קומות משנת 1,700, עם חללים רבים, שני מטבחים, אולמות וחדר שינה עם מיטות קומותיים. 
המבנה המדהים הזה צופה מצד אחד לנהר ומצד שני לבית קברות עתיק וצמוד ל-Meeting Room שמסתבר שהוא הכי עתיק בעולם. 
וכל ההסטוריה המפוארת הזו תהיה שלנו ליומיים הבאים. אין פה אף אחד.

בהופעה אצל הקווייקרים, יצטרף מוסיקאי מקומי שהכרנו בפסטיבל בקיץ. מקומי זה אומר מרחק של שעה מכאן  – שמו אד והוא יגיע עם אשתו שילה. אבל על זה אספר בבלוג הבא, כי אני שוב נכנסתי לפיגור היסטרי...
מה עוד שאין פה אינטרנט ואין לי מושג איך אפשר לנהל ככה בלוג... 
בקצב הזה אני יש סיכוי סביר שאני אאבד קוראים...

ועוד אנקדוטה קטנה וחיננית לסיום... 
אמא של דרור אמרה שהיא מאוד נהנית לקרוא את הווצ'אפ שאני כותבת...
 

על בי-בי-סי ופעמיים סו

את היום והלילה שבאו אחרי הערב ב -Green House  בחרנו להעביר רק בין כתלי האוניברסיטה המפנקים. 
באנגור היא עיר יפה, ללא ספק, אבל האוניברסיטה של באננגור יפה יותר.
 
וככה מצאנו את עצמינו, כמו שני סטודנטים על מילגה מנצלים בלי אלוהים ובלי דוקטורט את הפסיליטיז המפנקים ועתירי הממון של האקדמיה.
צועדים במסדרונות, עוברים בין הפקולטות השונות, מתנחלים בספרייה המדהימה אשר אין לי מילים לתאר את היופי שלה, השקט והתרוממות הרוח שמרגישים כשנכנסים אליה. 
את האור הרך שחודר דרך חלונות גבוהים ומאיר את טורי המדפים עמוסי הספרים, משם ממשיכים לארוחה בבראסרי, מתיישבים לצד משפחת תורמים מפוחלצת עם עיניים פקוחות לרווחה אשר זוכה לכירכור בלתי נלאה של הצוות, ובסוף הערב שוקעים בתוך ספות מעור פרה בבאר היין מנהלים שיחות סלון לצד פרופסורים נכבדים.   
 
כמו שזה נראה מכאן, אפשר להעביר חיים שלמים במסדרונות האקדמיה. חלק לא מבוטל מהאנשים שנתקלתי בהם כבר עושים את זה...אפשר לזהות אותם לפי צבע עורם החיוור, ההבעה האדישה הקפואה על פניהם, השיער המדובלל  והצעדים הקטנים והמהוססים שלהם במסדרונות כשהם מהלכים צמודים מידי לקיר.
 
דרור יוצא מהמקלחת האקדמאית האחרונה עם שתי הכרזות פומפוזיות.
הראשונה, שהוא מרגיש שזו נסיעה של פעם בחיים, במובן שאנחנו מטיילים יחד ועושים גם משהו אחר, לוקחים, כל אחד לעצמו תפקיד וזוית משלו בתוך המסע.
השנייה, שזרם המים כאן, בטוש האוניברסיטאי מעולה והכי טוב שהיה עד עכשיו.
אני מסכימה עם שתי ההכרזות.
 
בדרך לרכב אנחנו מגלים כי ממש בסמוך למלון שלנו נמצא בניין ה-BBC  של ווילס. 
בחניון אנחנו מזהים גם שני רכבי שידור של ה-BBC, שבמבט שטחי ביותר נראה שלא זזו מהחניה מאז "ימי הרדיו"... 
דרור מתעלם במופגן מהעובדות, שולף כמו שריף שני דיסקים מהתיק ומצמיד אותם לחלונות רכבי השידור כמו דורש בכך לחזור לשיטות ההפצה הרומנטיות של פעם - כשאנשי ה-BBC יתיישבו ליד ההגה, הם יבחינו בדיסק הצמוד לחלון, יסתקרנו, יאזינו, יתלהבו - ויפיצו את הבשורה בכל תחנות השידור...  

ועד אז - אנחנו יוצאים לדרך 
היעד – Bishops Castle
 
בלי הרבה טקס בישבן, אנחנו למעשה עומדים לעזוב היום את אדמת ווילס ולעבור לאנגליה. 
בישופס קאסל נמצאת כבר על אדמת אנגליה אך בסמוך לגבול עם וויילס. כידוע, בריטניה הגדולה, או הממלכה המאוחדת  כוללת את: אנגליה, סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד.
 
בדרך אנחנו חולפים על פני עיירות קטנות, מזג האויר עדיין שטוף שמש וחמים. אנחנו עוצרים להתרעננות וחילוץ עצמות בעיירה קטנה שעונה לשם וויילשפול. 

אולי אני מדמיינת...אבל נראה כאילו יש כאן אחוז גבוה של נשים שנתמכות במקל הליכה.... 
אני תוהה האם כולן בקטע של שיפוצים ביפו ונפלו מהסולם, או שזו סתם ההרגשה המתעתעת שלכולם יש  סובארו, רק כי אבא שלך קנה ממש עכשיו סובארו...

בכל אופן, בזמן שאני משוטטת ברחובות ומתחבטת במחשבות מתעתעות וחסרות משמעות על סובארו, דרור החליט להתיישב לשתות קפה, וכך, בדפדוף אקראי וחסר תוחלת בעיתון המקומי,  הבחין לפתע בשם שלו מתנוסס  שחור על גבי עיתון, תחת מדור הבילויים – "ערב אקוסטי עם המלחין והיוצר דרור קסלר במוצ"ש בבישופס קאסל" .
דרור מצביע נרגש על הכתוב בעיתון.
וואו! 
מישהו (סו?) טרח לשלוח ולפרסם את המודעה גם בעיתונות הכתובה!
אני מייד מכריזה על עליית מדרגה ושוקלת ברצינות גם עלייה בדרגה, של אשת הקשר שלנו מספר שבע, סו.
 
ה-Town Hall  של בישופס קאסל הוא מקום שנוהג לקיים מופעים מוסיקלים בקביעות. 
ההופעה של דרור שתתקיים מחר, תארח גם מקהלה של שישה זמרים (שלושה זוגות) שגרים באיזור ושרים בהרמוניות א-קפלה. אנחנו מכירים שניים מחברי המקהלה, את הזוג טרבור וקיי אותם פגשנו לפני שנה באתר קמפינג.
טרבור וקיי הם זוג נשוי בפרק ב'. המעניין הוא, שהבן של טרבור והבת של קיי מנישואיהם הראשונים – נשואים גם הם אחד לשני...
לא זוכרת אם הם ציינו מי הכיר והתחתן קודם, הילדים או ההורים. בכל אופן, אם מזמינים את ההורים של הבת , אז ההורים של הבן מתייצבים גם...
 
במהלך הנסיעה הארוכה נעים גלגלי השיניים בראש לכל הכיווונים. 
באויר עומדת ההרגשה שהסתיים פרק אחד ומתחיל פרק שני. 
יש התרגשות ודריכות לקראת ההופעה בבישופס קאסל, אך יחד איתה מתגנבת גם ההכרה, שיתכן והחלק המופרע והסוטה של המסע כפי שהיה עד כה, עומד בפני סיום ומעכשיו עומד להתחיל החלק המהוגן והנורמלי שמורכב מפרמטרים ידועים ומשעממים של הצלחה.  

אני לא מסכמת עדיין.
רק סוקרת לאחור את ששת המפגשים, ששת סלוני התרבות הניידים, את התנועה הטרובאדורית מכפר לכפר, את העונג שבאי הוודאות והפתיחות שחווינו במפגשים הקטנים. 
אבל יותר מהכל אני מעריכה את התנאים שאיפשרו לנו ולאנשים שפגשנו להתייחס למפגשים האלה בתמימות, ללא ציניות או ביקורת.  והם היו ללא ספק "תנאים של חיבה".
 
כשאנחנו נכנסים למלון הקטן בעיירה סמוכה לבישופס קאסל, ניגש לעברנו בעל המלון כשהוא מחייך בפה גדול ושואל את דרור האם הוא המוסיקאי שהתמונה שלו מתנוססת בכל הסביבה....
דרור המום למדי, אומר שכנראה שזה הוא, מנסה להבין את ממדי הפרסום בעיירה ומוסיף בכנות שהוא בסך הכל הגיע כדי לשיר ולנגן בגיטרה. 
בעל המלון מרוצה מכך שהאומן מישראל בחר להשתכן דווקא אצלו, מספר שבגלגול הקודם שלו שימש במשך 20 שנה כנציג מכירות של פנדר (חברה לייצור גיטרות) בחצי מהעולם.  
עדיין הוא לא מתעכב  ולו כדי לקבל פירור נוסף של אבק כוכבים, מתנצל בפנינו שהוא חייב לרוץ הבייתה, נולדה לו בת ראשונה יפהפיה רק לפני שבועיים... זורק לנו את המפתח לחדר מספר שתיים ונעלם.  
וככה חולפת לה תהילת עולם...

את היום למחרת (שישי) העברנו בלעשות כביסה במרכז קואופרטיבי עצום מימדים עם מליוני מוצרים מסוגים שונים. דמיינו את הום סנטר, רמי לוי, משתלת גן רווה, מחסני חשמל, מקדונלד, מחסני תאורה, המשביר והכל בדולר, תחת קורת גג אחת, וגם את כל זה בתוך קומפלקס שכולל סניף דואר שמתנהל בדיוק כמו בארץ נהדרת (פרטנו שם מטבעות ללנדרומט), מכבסה, שטיפת מכוניות ואפילו כלוב עם תוכי ענק שבני המקום עוברים ומשוחחים איתו. 
וגם כאן נתקלנו בפרסום של ההופעה של דרור על מספר לוחות מודעות.

בהמשך היום נסענו לבישופס קאסל עצמה, שם גילינו אינפלציה של מודעות המכריזות על ההופעה במוצ"ש. 
מסתבר שסו פירסמה את ההופעה בכל ערוץ אפשרי, כולל פיזור פליירים בבתי מלון ו-B&B.
כצפוי. נעשינו אדישים. 

אחר כך עלינו לבקר בטאון הול שנמצא במבנה יפה עם קירות זכוכית, במעלה רחוב תלול וצופה על העיירה כולה, כדי לבחון את המקום ובעיקר כדי להיפגש ולהודות לסו על עבודת שטח נפלאה.
וכאן ...אופס...חלה תקלה קטנה.
לאור המיתולוגיה שבניתי סביב ששת המופלאים, ששת אנשי הקשר, ולנוכח הקירבה שאנחנו חשים כלפיהם ואני מניחה שגם אתם, צר לי לדווח כי קיימת אי בהירות לגבי זהותה של סו ...
כפי שזה נראה כרגע, יש שתי נשים בטאון הול של בישופס קאסל הנושאות את השם – סו, שתיהן עמדו מול דרור ונתנו הסברים... שתיהן טוענות לכתר.
אומנם אחת גבוהה והשנייה נמוכה, אבל זה לא ממש עוזר, וכתר -  יש רק אחד. 

סו & סו הסבירו את כללי המקום, הם יפתחו את הבאר ויסדרו את הכיסאות, חייבת להיות הפסקה במהלך ההופעה כדי למכור משקאות, האומן משלם על פתיחת הבאר וזה לא אופציונאלי, ובשבע וחצי נפתחת הקופה למכירת יתרת הכרטיסים. 
בסיום הקראת התקנון, הצהירה סו הנמוכה, שהיא מתנצלת אך לא תוכל להגיע להופעה כי בעלה קבע משהו אחר באותו ערב. 
אני חוששת שעל הרקע הזה ("אכלו לי-שתו לי") היא עומדת להיות מודחת מהמירוץ וכנראה שלא תוכל להיות המושבעת השביעית של אנשי הקשר...

אמרנו תודה ויצאנו. 

הערב נפגשנו לארוחת ערב ומיני חזרה עם חברי המקהלה, הם מקסימים. שרים בהרמוניה א-קפלה וזה מאוד מאוד יפה.

אני בטוחה שתהיה הופעה טובה, המקום יפה ואנחנו כבר לא טירונים.

על אחמד והפקולטה למדעי החיים... 

הדרך לבאנגור, מתפתלת, עוקפת את הרי סנודוניה הגבוהים ועוברת דרך כפרים ציוריים. 
באנגור, עיר אוניברסיטאית, אחת משש הערים של ווילס, שוכנת בחוף הצפוני והקטנה מביניהן. 
המלון שלנו, מסתבר, נמצא ממש בתוך קמפוס האוניברסיטה, במבנה מרשים ועתיק מהמאה ה-18 וצופה למפרץ. בדרך לחדר אנחנו צועדים בנונשלנטיות במסדרונות ארוכים, לצד אנשי סגל מחוייטים עם אפים נפוחים ואדומים, כשמחברת תקועה להם מתחת לבית החזה.

המלון נקרא "The Management Center", משמש לאירוח אנשי סגל, תורמים, אורחי האוניברסיטה ועכשיו גם אותנו. 
כשהזמנו את המלון, לא ידענו שהוא חלק מהמבנה של האוניברסיטה. חשבנו שהשם שלו הוא שם  בהשאלה... כמו שיש "פיצה רומא" או "קפה אקדמיה". 
הדרך לחדר מסובכת, מבוכית ומלאה שלטים עם חיצים והפניות. כל מסדרון צבוע בצבע אחר.
לאור הסיבוכיות, אנחנו די מתעצלים להוציא את המזוודות מהרכב ונוקטים בשיטת ה"תפוס כפי יכולתך" לוקחים ביד רק סט של בגדים להחלפה, מחשב ומברשת שיניים.  

יש לי דה-ז'אוו למסדרונות הפנימייה הארוכים.
לדרור יש דה-ז'אוו לעובדה שסוף סוף יהיה לנו אינטרנט כמו שצריך ומתחיל לתכנן את כל 
ה-Uploads והסרטים שיעלה לאויר דרך הפס הרחב בממלכת האינטרנט הגדולה של האוניברסיטה. 

כשהגענו לבאנגור אתמול אחר הצהריים הרגשנו כמו שני עכברי כפר שהגיעו לעיר. 

בכניסה לעיר כיוונו את ה-GPS  ל- ""Green House שנמצא בפינת רחוב שקטה יחסית המצטלבת עם הרחוב הראשי,High Street . לפי וויקיפדיה, זה  ה-High Street הכי ארוך בווילס ובממלכה הבריטית.  

הייתה עמימות כלשהיא במידע לגבי ה-Green House, או שהתעצלנו להתרכז בפרטים... בכל אופן, לא פיתחנו ציפיות כלשהן לגבי המקום. 
ידענו שזה מבנה קהילתי בעיר אוניברסיטאית, ידענו שזה נמצא בפינת רחוב, דרור אף זרק לאויר בשלב מסויים, שהוא חושב שזה בכלל בית קפה קואופרטיבי, אבל בעיקר ידענו שחשוב להגיע בזמן כדי לקחת את המפתח בשעה ארבע מאשת הקשר שלנו, ליסה. 
לכל אורך הדרך, ליסה לא הייתה תקשורתית במיוחד, ולמעשה גם לא הייתה נוכחת במיוחד במקום כשהגענו. 
ליסה הייתה ונותרה תעלומה, עד לרגעים אלו ממש.

החנינו את הרכב בסמוך למקום. במבט חטוף ביותר ניתן לזהות שזו שכונת מגורים של אוכלוסייה מוסלמית.
אנחנו צועדים שקטים, כל אחד לעצמו עם מחשבותיו. הנסיעה היתה ארוכה. העיר רועשת  ואנחנו רעבים ועייפים.
נכנסנו שואלים על ליסה. 
ליסה לא נמצאת, עונה לנו בחור צעיר עם עיניים שמחות ומחייכות במבטא איטלקי מתגלגל.
הכירו את אחמד.
אחמד הוא מעכשיו איש הקשר שלנו בבאנגור.

אחמד מציג את עצמו כמנהל המרכז, הוא רק מספר חודשים בתפקיד וכרגע נמצא בעיצומו של תהליך הגדרה מחדש של ייעדי המרכז. המקום קיים כבר 30 שנה, פעל בעבר כמרכז שיח בנושאים של אקולוגיה,קיימות וזכויות להטב"ים אבל כיום מתרכזת רוב הפעילות שלו, בהשכרת המבנה והחדרים לסמינרים וסדנאות.
אחמד מסביר פנים ורוצה לסייע אבל לגמרי לא בעניינים. ליסה, אשת סודינו אשר נעלמה ולקחה איתה את הסוד...לא חשפה אותו לתקשורת שהייתה לה עם דרור, ואין לו שמץ של מושג לגבי מה שאמור להתרחש הערב כאן אצלו, ממש מתחת לאף. 

דרור עייף מכונס מסתפק בלקבל את המפתח וללכת.
אחמד מוסר לנו את המפתח, מסביר איפה מדליקים את האור והחימום, אומר שאנחנו יכולים לסדר את החדר כרצוננו וממהר לחזור לעיסוקיו. 
אני מרגישה עצבות מזדחלת, מתחילה לנוע באי נוחות, ומחליטה שעכשיו זה הזמן להסיר את החסינות שלי כעיתונאית ולקחת אחריות על מה שקורה כאן. אני פונה לדרור בשקט ומבקשת ממנו  לעשות מאמץ קטן נוסף ולהסביר לאחמד במה מדובר, מה  ולמה עשינו את כל הדרך לכאן.

דרור מביט לנקודה בחלל, לוקח אויר ומתחיל את השיחה בהפניית שאלה לאחמד לגבי אופי השכונה כאן מסביב. 
אחמד בוחר מילים ושומר על נוסח פוליטקלי קורקט... זו שכונה של משפחות הוא אומר, נמנע מלשייך את המשפחות למיגזר מסויים, מוסלמי למשל.   
דרור מתחמם...מתחיל להציג את עצמו, את הרעיון והפורמט, מספר שאנחנו כבר 10 ימים בדרכים ושזה אמור להיות מפגש מספר שש. 
אחמד מתלהב, מעוניין להיות חלק מהמסע וקופץ על קרון מספר שש ברכבת הפרברים. 
הוא יפרסם את זה מיד בעמוד הפייסבוק של המרכז. לא בטוח שזה יעזור בשלב הזה, אבל הוא בכל אופן מתכוון בהחלט להגיע הערב. 

אנחנו יוצאים משם קצת מעודדים והרבה רעבים. 
מחליטים לא לאכול בבראסרי שנמצא בין כתלי האוניברסיטה, במקום זה בוחרים ללכת לאורך High Street, למצוא מקום נחמד לאכול ולהתנחם. 
החלטה שגוייה כשלעצמה, וזה עוד לפני שידענו שהרחוב הזה הוא אינסופי, מה עוד שנכנסנו אליו בצד המעאפן ביותר שלו.
הרבה סינים יש בבאנגור. קשה לנו להחליט איפה לשבת. בסוף בחרנו במסעדה לפי מידת ההשקעה בעיצוב השלט. מסעדה סינית.
טעות מספר שתיים. 
הזמנתי עוף עם עדשים שחורים
טעות מספר שלוש.
העוף מרגיש כמו חתול. מזל שאלוהים ברא את האורז.

בחזרה לפקולטה. נכנסים לנוהל הופעה. מכוונים שעון לשש בערב.

הרחוב שקט וריק מאדם. 
אנחנו פותחים את הדלת, מקפלים את השולחנות ומסדרים את הכסאות במעגל. דרור אומר שצלחת עם פירות תיתן לו הרגשה טובה. אני מביאה מהאוטו את השקית עם הפירות שנותרו מהנסיעה.
ליבלבו אגס וגם תפוח. אנחנו נתחיל ללבלב רק עוד 20 דקות.
ברבע לשמונה נכנס איש מבוגר לבוש מעיל שחור ארוך ולוחש האם כאן מתקיים הערב עם דרור קסלר. הוא מציג את עצמו בשם פיטר פרנס, כמו צרפת לא כמו שמעון. 
פיטר נולד, גדל וחי בשכונה הזו, אמר שאמא שלו עדיין גרה בשכונה (???), אחר כך הוא מתנצל ואומר שהיה מאוד רוצה להישאר לכל הערב, אבל יאלץ לעזוב באמצע כי יש לו קונפליקט עם משהו אחר שהתחייב לעשות ושהוא צריך לחבר את הטלויזיה ל -YouTube ...
הוא מדבר בשקט ובראש מורכן, מקפיד להפנות את אדי האלכוהול הבוקעים מפיו כלפי מטה.
בשמונה בדיוק דרור מתחיל. 
פיטר מתיישב ורוב הזמן מתעסק בצילום ותיעוד של דרור גם במצלמה וגם בטלפון. 
אחרי 10 דקות מגיעים יחד אחמד ובחור נוסף ומתיישבים. אחמד סמוק  לחיים, יליד איטליה, עבר לכאן לפני חמש שנים כדי ללמוד באוניברסיטת באנגור. 
החבר שלו, שלא הצלחתי לקלוט את שמו, מתעסק בטיפוס מסוג בולדרינג, שזה טיפוס ללא חבלים רק בגיבוי של אדם נוסף. הוא הציע לנו לבלות איתו את היום בטיפוס... סירבנו בנימוס. 

שניהם צעירים ורעננים, לא התביישו להביע בגלוי את ההנאה שלהם מהמוסיקה ומהשיחה שהתפתחה ונשארו לשבת גם כשנגמרה רשמית ההופעה המוסיקאלית.
זו גם הייתה הפעם הראשונה שמישהו העז לשאול אותנו שאלות ישירות. ענינו בכנות ובפתיחות, כל אחד ותשובותיו הוא, והיו גם כאלה שאלות שנשארו תלויות באויר.

בערב הזה בבאנגור, המוסיקה והשירים היוו גשר ופלטפורמה לשיחה ולא להיפך. 
אני מודה שלא ציפיתי שדווקא המפגשים הקטנים האלה, האיזוטרים, של כמעט אחד על אחד, יהיו כל כך נעימים וכייפים.

במהלך הנסיעה, בדרך חזרה לספסלי האקדמיה ציירתי קו דמיוני בין כל אנשי הקשר – 
רוברט, לין, קית', טינק, איאן ואחמד

היום עבר במנוחה, עשינו רק תנועות קטנות, וגם אותם רק בין כתלי האוניברסיטה. 
מחר אנחנו אמורים לסיים כאן את התואר ולעשות צ'ק אאוט. אני מצפה לתואר "דוקטור של כבוד" לפחות.

אז לפנינו עוד שלוש הופעות או שמא שלושה מפגשים...
היעד, Bishops Castle, מרחק של שלוש שעות מכאן בכיוון דרום מזרח (תסלחי לי צ'יטרה שאנחנו לא יורדים מערבה)
אשת הקשר – סו

חוץ מזה שקיבלנו מייל נחמד מהמקסיקנית, זו שביקשה את השיר "הבה נגילה", היא הודתה על ערב בלתי נשכח, שזו הייתה זכות גדולה להשתתף בערב, ואף סיימה ב"מוכרחים להיות שמח"...

על צ'יטרה, אריה אדום והשראה 

ניצלנו את היום למנוחה אמיתית ולשוטטות קלה בחוף הים.
בערב הלכנו לבקר את צ'יטרה, הפסלת, שנולדה כאליסון. את צ'יטרה פגשנו לפני יומיים בבית הקפה במנוביר כשחיפשנו מקום להתיישב. 
היא נעצה בנו עיניים קטנות ובוחנות מעבר למשקפי הקריאה, חייכה חיוך מסתורי וסיננה לעברנו שאנחנו זוג יפה... אחרי שהחלפנו מספר משפטים, התעקשה שנבוא לשתות אצלה תה ביום ראשון בערב, לפני שאנחנו עוזבים.
זה היה הערב הפנוי הראשון ללא הופעה מאז שהגענו. 
כשצעדנו ברגל במעלה הרחוב לבית שלה, הרגשנו כמו דיירים מקומיים שקופצים לקפה אצל השכנה ממול.

צ'יטרה אישה יפה, קטנת גוף בשנות החמישים שלה, בעלת שיער ארוך ושופע ועיניים קטנות מתרוצצות ועירניות היא היפית רבת שנים מבית היוצר של הארי-קרישנה. 
סיפרה שטיילה בישראל לפני 30 שנה כתרמילאית וידעה לתאר בפרטי פרטים את המקומות בהם ביקרה. אחר כך שוטטאה וגרה בהודו כ-10 שנים. כשחזרה לאנגלי התגוררה במקום שנקרא Skanda Vale בדרום מערב ווילס, שזה סוג של מיני הודו, עם אשרם, קהילה גדולה שמאמינה באינדו ואפילו פילים מסתובבים שם בין כרי הדשא והכבשים. 
פירוש השם צ'יטרה זה תמונה. יש לה שני ילדים יפים ועדינים. הגדולה שמה טאלולה...שזה מים זורמים (16) והצעיר שמו צ'אליס (10) שזה הגביע הקדוש. צ'אליס לא הולך לבית ספר ונמצא במסגרת של Home Schooling. 
היא מגדלת אותם בעזרת האינסטינקטים הבריאים שלה , ללא חומרים משמרים, בלי חיסונים ובעזרת הרבה מחשבה חופשית.
ישבנו כולנו כשלוש שעות סביב שולחן עץ גדול במטבח עמוס צנצנות עם זרעים בצבעים וגדלים שונים ומשונים, שתינו יין  ורוב הזמן הקשבנו לסיפור חייה, אותו סיפרה בגילוי לב ובשטף.
כמו סלמון, היא שוחה נגד הזרם כבר הרבה שנים. היא נמצאת בכפר הזה רק מספר חודשים ספורים, עברה לכאן כי הקארמה שלה מנחה אותה לנוע תמיד רק לכיוון מערב...
בזמן שהקשבתי לה חשבתי כמה היא אמיצה וחופשייה באמת.

יצאנו לדרך בבוקר במזג אויר מושלם, לפנינו נסיעה של כשלוש שעות, והקארמה שלנו מנחה אותנו לנוע לכיוון צפון-מזרח... 
בדרך עצרנו לטייל בשמורת טבע של ביצות. מאוד יפה.

הערב מתוכננת הופעה ב- Village Hall בכפר קטן בשם Ystrad Meurig
הנוף מסביב – הררי ומקסים 
שם איש הקשר שלנו – איאן
שם המלון – האריה האדום
סימנים מיוחדים: איאן פירסם את הערב גם בפייסבוק וגם באתרים נוספים ברשת  והיה מאוד ענייני ורספונסיבי

וסימן מיוחד נוסף - דרור אומר שזאת הפעם הראשונה שהמלון ומקום ההופעה נמצאים באותו כפר, ככה שאנחנו לא צריכים לבזבז זמן לפני ואחרי. סבבה.

כשהגענו אחר הצהריים לכפר, או למען הדיוק, כשחשבנו שהגענו, הסתבר לנו שהשם שחשבנו שהוא שם הכפר, הוא למעשה שם כולל לכל הכפרים במחוז הזה ...וכמעט בכל אחד מהם יש Village Hall...

לא היה קשה לאתר את המלון, "האריה האדום" שנמצא מעל הפאב בכפר, אחלה חדר, נותן הרגשה של קוקון. פרקנו את החפצים ויצאנו מיד לדרך כדי לאתר את האולם.
עברנו מספר כפרים עד שמצאנו את האולם שנמצא באמצע הדרך, על ראש גבעה, צופה לעמק.
בשעת בין הערביים האור כל כך יפה. אנחנו צועדים לעבר דלת הכניסה וכבר מרחוק אפשר לראות את הפוסטר של דרור בולט בצבעוניותו מבעד ללוח המודעות. 

פיתחנו מן הרגל חטטני ומטופש לסרוק ולקרוא את כל המודעות הנעוצות על הלוח, כדי למצוא סימני חיים... או רמזים לגבי מידת הפעילות בכפר והסיכוי שנפגוש מי מהם בערב. 
וככה כמו שני נברנים, עמדנו מול לוח המודעות, קוראים ביסודיות פרוטוקולים וסיכומים של ישיבת מועצת הכפר מחודש נובמבר, שכללה התנצלות של אחד המשתתפים, לא היה כתוב על מה, רק צויין שהוא מתנצל, והמשיכה בדיון על נושא המים שעבר למחלקה המשפטית והסתיימה בהצעה לשינוי מחירי השכירות של האולם... 
יש לי הרגשה שהפנייה של דרור לשכור את המקום להופעה יצרה בועת נדל"ן בכפר...
חוץ מזה הייתה מודעה שמזמינה את תושבי הכפר, בכל יום חמישי השלישי של החודש, לקפה ועוגה בהול, אבל לפי תמונת האישה שליוותה את המודעה, נראה שזה היה רלבנטי בשנות השלושים של המאה.

בדרך להופעה מספר חמש, דרור אומר שהוא מרגיש שינוי. בתחילת המסע הוא היה מאוד מחובר למניעים ולמטרת הנסיעה ועכשיו הוא מרגיש קל יותר, עכשיו הוא פשוט נוסע, מביא את עצמו ומופיע.גם אני מרגישה משהו דומה. כאילו שמישהו אחר קבע את הסט, את לוחות הזמנים והמקומות.
ואני נעה במרחב ובזמן מתבוננת ומספרת.
איאן חמוד, מזכיר במראה את ד"ר שקשוקה... יש לו עגיל מפתיע באוזן, הוא משמש כמזכיר מועצת הכפר בשכר. מה שנקרא, עובד במנגנון, הוא טרח לציין שזו גם הפונקציה היחידה במנגנון...

הוא מכין לנו תה ומספר שבאיזור הזה היו מספר מיכרות של עופרת שנסגרו. חלקם מוקפים בגדר וחלקם עדיין פתוחים ומסוכנים כמו בולענים. סיפר על כבשים שמידי פעם נופלות לתוך המכרות הפתוחים ועל איש מהכפר שנפל יחד עם המכונית לתוך המכרה ובנס הצליח לצאת.
הוא ואשתו נולדו בכפר הזה, אבא שלו היה זה שהשכים את הכורים לפנות בוקר, היה עובר בין בתי הכפר לפני שהשמש עולה כשבידו פעמון גדול, מצלצל בפעמון ומעיר את הכורים לצאת למכרה.
סביב המכרות התפתחה תרבות שלמה שנעלמה עם סגירתם. לכל מכרה הייתה מקהלה משלו שמומנה על ידי בעלי המכרות כדי לעודד את הכורים ובני משפחותיהם.  
איאן ציין כי הכפר שלו, קצת כמו שדרות, ידוע בכך שהוא מרכז של כשרונות מוסיקלים וציין שלפחות ארבעה מבני הכפר זכו במדליות זהב  בתחרויות שירה לאומיות. 

האולם נעים. מעוטר בתמונות רקומות שמספרות את ההסטוריה של המקום. הוא די פעיל גם היום ומשמש את קבוצת התיאטרון, המקהלה וחוג יוגה.

בשמונה בדיוק דרור מתחיל.
בקהל, בחור צעיר שצעד לכאן ברגל ומתקלף משכבות של מעילים וצעיפים, אישה העונה לשם דלת (כמו האות הרביעית), ד"ר שקשוקה ואני.
דרור משובח.  שר ומדבר בגילוי לב ובהומור על עצמו, על החלומות שלו ועל מטרות המסע הזה.
בתשע וחצי מסיים.
שלשות גיבורי הכפר הנוכחים נשארים לשבת מהופנטים ממלמלים שזה היה ערב יוצא דופן וכמה חבל שלא באו עוד אנשים.

אני מרגישה שהסיבות לצאת למסע הזה מתגבשות ומתבהרות יותר תוך כדי ההופעות האינטימיות במיוחד, בתהליך עדין ואיטי, כמו שמיכת טלאים. מי מהמקומיים שמגיע, מרגיש איך בנוכחות שלו ובהשתתפו שלו בערב, זכה להיות שותף נאמן ופעיל במסע הזה, וגם הוא יוצא נרגש  וסקרן לגבי מה שעוד יקרה.
איאן מתוודה שהוא בכלל לא ציפה לערב כזה מרגש וכבעל תפקיד בכיר במנגנון מסרב לקחת תשלום על האולם.

היום הופעה בבאנגור.שלוש שעות נסיעה מכאן. במקום שנקרא ה-Green House
אשת הקשר שלנו היא ליסה, ביקשה שנגיע כבר בשעה ארבע לקחת את המפתח.
וגם קיבלנו מייל מרגש ביותר מלין, אשת הקשר מהממרכז הקהילתי המשושה, בו היא מודה על המפגש החד פעמי, המרגש ומעורר ההשראה ועל כוונתה להחזיר לדרור את דמי השכירות ששילם.
יוצאים לדרך.

 


 

על טינק, הפנתרים השחורים והבה נגילה

הופעה מספר ארבע.
החלטנו לצאת מוקדם יותר ולעצור בדרך לאכול. הפעם אנחנו בוחרים להגיע ללא סיור מקדים, בעיקר  כי זה לגמרי לא קרוב למקום שאנחנו משתכנים, במקרה הטוב זה שעה של נסיעה בכבישים צרים ומפותלים שדורשים ריכוז.
אני אפילו לא מנסה לציין את שם הכפר, כל וולשי שאמרנו לו את השם, הרים גבות ועיקם את הפרצוף, וכשהראינו לו את השם כתוב, חזר על מה שאמרנו בתוספת קולות חירחור כמו של גמל.

הגענו.
ה-Village Hall  ממוקם ממש באמצע היישוב, צופה על שומר המסך של Windows (כרי דשא ירוקים) ונהר שעובר ביניהם. נתקלנו בלפחות שלושה שלטים שפירסמו את ההופעה ברדיוס של לא יותר משנים וחצי מטר, עם חיצים שמכוונים את הצעד הבא היישר לכיוון דלת האולם. 
צפיפות השלטים עם החיצים הזכיר לי את השלטים הצהובים שמפזרים מוכרי הג'חנון בשבת, ואיך ולאן שלא נוסעים, נתקלים בשלט שמכוון לג'חנון שמוכרים במשתלה.

כמו שזה נראה... טינק עשתה עבודת שטח טובה.
דרור מצלצל אליה ומבשר לה שהגענו. היא מזדרזת להגיע, יוצאת מהרכב מתנדנדת מצד לצד אוספת ומחבקת אותנו אל תוך גופה הגדול.  
מציגה את עצמה את עצמה כטינק... מבהירה שזה כמו טינקר-בל ומבקשת שניסע אחריה לביתה.
בדרך הקצרה אני פולטת שטינק נראית יותר כמו טאנק...

רגע לפני שאנחנו נכנסים לביתה, היא פונה אלי בפנים רציניות ושואלת אותי מה היחס שלי לחתולים.
בגדול... אין לי יחס.
באופן ספציפי יותר, מה שיש לטינק בבית זה לא שני חתולים, אלא שני פנתרים שחורים.
דרור נקט בגישת המתנדב הפעיל ב"תנו לחיות לחיות" ואמר בהתלהבות שתמיד היו לו הרבה חתולים בחצר, הוא חי בשלום עם חתולים ושחלק מחבריו הטובים ביותר הם חתולים.. (-: 
שני הפנתרים השחורים רבצו שרועים כל אחד על ספה נפרדת. טינק ביקשה שלא אחשוש ושאתפוס מקום ליד אחד מהם.
התישבתי בפינה כשהוא נועץ בי עיניים צהובות ומשמיע גרגור פנימי. 
היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שהוא לא רשע,  הוא רק צריך קצת זמן להתרגל אלי.. התכווצתי בפינה וחשבתי איך זה לא לגיל שלי כל הדינמיקה הקבוצתית הזו עם החתולים.

בכל אופן, טינק הייתה לבבית, סיפרה שלקחה על עצמה בהתנדבות את הניהול וההפעלה של האולם ושזו משימה קשה ביותר. גם היא ציינה כמה קשה להוציא אנשים מהבתים ואף על פי שזה כפר מאוד קטן, היא בקושי מכירה את השכנים שלה.

ג'ון, בעלה, לא דיבר הרבה. מהמעט שסיפר, הבנתי שהכפר הזה היה ידוע בעבר בחרטות ועבודות עץ. שהוא פרש מעבודה, שהוא אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד וחבר פעיל ביותר בליגה מקומית של גילגול כדורי ברזל...  
עוד הוסיף שהוא זה שהרכיב את הבמה החדשה והיקרה באולם, זו שדרור יופיע עליה בקרוב.

כששאלתי האם הם נוהגים לערוך מופעים מוסיקלים באולם מידי שבוע, טינק השיבה שממש לא ושזו הפעם הראשונה (!) שמתקיים באולם הזה מופע מוסיקלי.
היא הוסיפה שבדרך כלל האולם פעיל רק לצורך ליגת גילגול הכדור של בעלה... והייתה די סקפטית לגבי מספר האנשים שיגיעו.
באיזה שהוא שלב, נכנס מישהו לחדר, לחץ לנו ידיים והציג את עצמו כ- Chairman (יו"ר) של האולם.
ללא ספק דרור הניע בווילג' הקטן הזה, אשר מונה לא יותר מ-200 תושבים מתינוק עד זקן...מנגנון שלם והיררכיה של תפקידים.

הגיע הזמן ללכת לאולם.

מכל אנשי הקשר עד כה, אני מכתירה את טינק כמשקיענית ביותר.
היו רמזים לאקטיביזם שלה במספר הלייקים והאמוטיקונים הרבים שהיא נוהגת לעשות בפייסבוק.
היא קנתה עציצים ונרות לכבוד האירוע אותם ופיזרה על השולחנות, היא ציידה את בית הקפה, שבמקרה הזה היה באמת אשנב למכירת משקאות קלים, עוגות, בירות ויין. ואף הגדילה לעשות כשרשמה על הלוח בגיר צבעוני ובעברית "ברוך הבא" לדרור וסיגלית...
בין לבין סיפרה שסבא שלה היה יהודי וככה היא סוגרת מעגל.

כחצי שעה לפני ההופעה, ג'ון, בעלה של טינק התיישב ליד שולחן קטן כשפניו לדלת הכניסה וגבו מופנה לאולם, הניח קופת ברזל קטנה אפורה, כזו שיש לה שתי מפתחות קטנים שאף אחד לא טרח להפריד ביניהם, כי זה איזוטרי מידי.
מכירים את הקופות האלה?
יש להם שתי קומות ומחיצות להפרדת המטבעות וידית קטנה במכסה שרק אצבע אחת קטנה  נכנסת לתוכה.
וככה התיישב לו ג'ון על הכיסא כגזבר האירוע, הניח את הקופה בצד אחד של השולחן ואת פנקס הקבלות בצד השני... והמתין מוכן לקבל את זרם האנשים שעומד לפרוץ בכל רגע...
זה היה מצחיק כל כך. דרור ואני געינו מצחוק כשהחלפנו חוויות בסוף הערב.

אבל מסתבר שבין טינק  לטינק... הקופאי היה עסוק בעבודתו וכך גם בית הקפה שמכר עוגות ושתייה...ובלי לשים לב, סביב השולחנות עם הנרות החלו להתיישב זוגות זוגות וחבורה אחת של אנשים. 
דרור התחיל, בדיוק בזמן, כשהוא נעמד למרגלות הבמה, מנסה להתקרב לקהל בתוך האולם הגדול והמהדהד.

לקראת סוף ההופעה, פנתה אליו בחורה ממקסיקו שהגיעה מהכפר הסמוך, וביקשה שינגן את השיר "הבה נגילה" כי היא מאוד אוהבת לשיר את השיר הזה.
דרור ניגן בזמן שהיא נעמדה ושרה בפה מלא ובמבטא דרום אמריקאי כבד "מוההים ליהות שמיה"... 

הייתה אוירה טובה, גם עבור הטינקים המקומיים זה היה ערב מוצלח. 
אחר כך, חיבוקים נשיקות, פייסבוקים ואפילו תמונה משפחתית של כולם ביחד.

זהו. נגמר.
אספנו את שאריות הדיסקים, נכנסנו לרכב ונסענו בערפל כבד מאוד חזרה.

היום יום חופש, אני רובצת על המיטה, ממול נשקף נוף של חוף ים מקסים ובחוץ שמש נעימה.
עוד מעט נלך לבקר את צ'יטרה, הבחורה מבית הקפה שגרה במעלה הרחוב.

 


 

על מיילדת כבשים, כורי פחם וחדר ציפורים

אנחנו כבר במנוביר, דרום ווילס. 
משתכנים במלון שהיינו בו בעבר, מלון שמזכיר את "המלון של פולטי" רק שפולטי שלנו היא אישה מבוגרת. המלון די קטן, שמונה חדרי אירוח וחדר הסבה שאנחנו קוראים לו "חדר הציפורים".
אני לא כל כך זוכרת למה בחרנו לקרוא לו ככה, אולי בגלל שיש בו מגזינים וספרים של ציפורים, או סתם כי קל לדמיין איך מתנהלות בו שיחות ברומו של עולם על מסלולי נדידת הציפורים ...
בכל אופן, חדר הציפורים הזה, הוא גם המקום היחיד במלון שיש בו קליטה של אינטרנט, של טלפון, וגם זה, רק אם עוצרים את הנשימה ומכוונים את המכשיר והתפילה למזרח... 

הערב, יום שישי, צפוייה הופעה נוספת, (שלישית), או כמו שדרור מקפיד להגיד, מפגש... (עדיין שלישי). המפגש אמור להיות להתקיים בבית כנסייה קטן, Chapel הנמצא באמצע שום מקום, ואני אחזור לפרט הזה בהרחבה, בשילוב מוסיקאים מקומיים שהיכרנו ואספנו בשלוש השנים האחרונות. 
יהיו שם סטפן ואליסון, זוג היפים בדימוס עם לב ענק אשר פגשנו מנגנים בפולק קלאב שהתקיים באתר קמפינג ואשר בסיומו הזמינו אותנו לארוחה בבית שלהם. 
בית קטן קטן, ישן ועמוס אוספים שונים ומשונים לערב בלתי נשכח.
זה היה לפני שנתיים, במהלך ההפוגה של מבצע צוק איתן.
סטפן, איש יפה, זקוף קומה עם פאות לחיים רחבות כמו יצא מהסידרה "קו אונידין", בן שישים וחמש וגדל עם משפחתו בעוני אמיתי על ספינה בקורנוול. 
מרבית חייו עבד כבונה ספינות, למד מוסיקה בעצמו רק מהאזנה לתקליטים שמצא, ומסוגל לנגן על כל כלי כמעט. האצבעות שלו גסות ושחורות מגריז באופן קבוע, חסרות לו מרבית השיניים והערב הוא ינגן בגיטרה. 
סטפן בעיני הוא מסוג האנשים שכשאתה פוגש אותם, אתה מיד רוצה לעזוב הכל ולשבת ולכתוב עליו ספר. 
כבר עשר שנים שהוא מחזיק בחלום לחזור ולבנות אוניות מפרשים כמו של פעם, מחומרים ממוחזרים שישמשו להובלת מכולות ויחליפו את המשאיות. בחצר האחורית שלו, בין עץ תפוחים לערימות של ג'אנק, הוא מאפסן דגם מושלם של סירת מפרש שהוא ייצר בקנה מידה של אחד ל-... משהו... ומחכה למשקיע שיעזור לו לממש את הרעיון. 
סטפן איש עניו, לא מודע לכריזמה שפורצת ממנו מה שמגביר את הרצון לחבק אותו.
דרור כתב עליו בלדה מרגשת.

אליסון  היא שארית של דור הפרחים, חלמה להיות אמא לילדים והגשימה את החלום בהצלחה, יש לה חמישה ילדים שהיא גאה בהם. אליסון מסתובבת בכל מזג אויר בגופיה עם ציורים פסיכודלים, מקפידה לחשוף כתף אחת לפחות בנונשלנטיות, ונועצת שושן בשיער. אליסון תנגן בכינור. 

חוץ מההיפים יגיעו גם סיד ורון, צמד פנסיונרים, חייכנים שנראים כמו פרסומת מהלכת למנעמי גיל הזהב. פגשנו אותם במקרה בפאב מקומי באיזור. 
הם מופיעים מידי פעם כצמד תחת השם  "Dead Men Walking", הם ינגנו בגיטרה. 

וכל הקרנבל הזה צפוי להתרחש הערב, ערב של יום שישי, בכנסייה קטנה באמצע שום מקום.
 
היום הזה התאפיין בהרבה תנועה ומפגשים עם אנשים. נכון לומר, מפגשים עם נשים. 
זה התחיל במיילדת כבשים בריאת גוף וסמוקת לחיים ששלפנו מתוך הדיר בעיצומה של עונת ההמלטות כדי שתעזור לנו למצוא את הצ'אפל (chaple) אליו אנחנו אמורים להגיע שוב בערב להופעה. החלטנו שכמו בהופעה הראשונה, רצוי שנערוך ביקור מקדים, בעיקר כי לפי הפרטים שבידינו מסתמן הרושם שבחושך זה יהיה חסר סיכוי לנווט אליה.
הצ'אפל לא שייך למעשה לשום יישוב, הוא שימש בעבר כצ'אפל מחוזי של כורי הפחם אך 
לאחר שמרגרט טאצ'ר סגרה את המכרות, נותר ללא שימוש. 
ב-15 שנים האחרונות, קית', איש הקשר שלנו לענייני צ'אפל, התנדב להפעיל אותו מחדש והוא משמש כעת למופעים מוסיקאלים וטקסי לוויות... אישתו של קית' סיפרה בהתרגשות שלפני חודש התקיימה שם החתונה הראשונה. הללויה!
אז אנחנו בדרך לצ'אפל לביקור מקדים, מנסים לנווט בעזרת ה-GPS והוראות תומכות שנתן לנו קית' שמסתכמות ב - "לא לפנות ימינה" כשאנחנו נתקלים בשלט שמוביל לכפר.
בשלב די ראשוני של הנסיעה בשדות, קרסה הרשת הטכנולוגית ומסך ה-GPS  כבה. 
אין קליטה, אין זכר ליישוב, אין שלטים, רק גבעות, שדות וכביש צר עקלקל מוקף משני צידיו בסבך עצום של סירפדים ואנחנו נוסעים קדימה ואחורה כמו במבוך של עכברים.

אמרתי לדרור שהאתגר הגדול במסע הזה, כפי שאני רואה אותו... הוא לא כמה אנשים יגיעו להופעה - אלא האם האומן עצמו יצליח להגיע להופעה...
החווה הראשונה והיחידה שנתקלנו בה הייתה זו של מיילדת הכבשים. נכנסנו ללא היסוס לבקש עזרה.
דרור הציג את עצמו כמוסיקאי שמגיע מהדיאספורה כדי להופיע הערב בצ'אפל ואף הזמין אותה להצטרף הערב לאתנחתא מוסיקלית. היא סירבה בנימוס בריטי, אמרה שהם נמצאים בעיצומה של עונת ההמלטות ושיש לה 120 ראשי כבשים על הראש.... שלא לדבר על תקיפות של שועלים...

הבטתי בשניהם תוך כדי שאני מדמיינת את 120 הכבשים שבדיר פועות, כורעות ללדת בעוד היא מתנצלת בשם האומה הוולשית על העדר שילוט ראוי ובדרור שחוזר אחרי ההסבר שלה כמו תפילה.

בכל אופן, היא הבינה שההופעה הערב תלוייה בה והתגייסה להסבר ברצינות תוך כדי שהיא מסתייעת בגוף שלה כסימולטור לנסיעת הרכב, מפנה אותו פעם ימינה ופעם שמאלה, חוככת בדעתה אם להושיט את יד שמאל או ימין כדי להיות בטוחה שהיא בכיוון.
אחר כך, כשהגיעה הגוף ההיברידי שלה לצומת T  ... הושיטה בהיסוס מה את יד ימין ואז גם את שמאל... ספקה ידיים ביאוש... ואמרה בקול נמוך ונבוך שזה מאוד מאוד מסובך להסביר... 
אוי...
ואז שוב, לקחה נשימה עמוקה והתחילה את כל ההסבר מחדש. 
בצומת T  צריך לקחת ימינה.

הצלחנו להגיע!
המקום מדהים. 
מרוב התלהבות פתחנו בשיחה קולחת עם קבוצת פועלים שתיקנו את גדר האבן של הצ'אפל, שיתפנו אותם בתלאות שלנו. דרור הצביע על הפוסטר שלו והתפאר בפניהם שהוא זה אשר מופיע כאן הערב.
הם הביטו בנו בעיני עגל...  שותקים. 
אוקיי... מסתבר שהם פועלים מהגרים מפולין שלא יודעים מילה באנגלית...

חזרנו שוב בערב לצ'אפל והיה ערב קסום. 
הגיעו קית' ואשתו, מספר זוגות שגרים ביישוב וראו את הפלייר בלוח המודעות של הפאב המקומי, אליסון וסטפן, סיד ורון והיה כל כך יפה.
אני חושבת שמספר תמונות יספיקו כדי להעביר את ההרגשה.

המפגש הנשי השני היה עם פסלת שמציגה את עצמה בשם ההודי צ'יטרה... 
צ'יטרה יצרה איתנו קשר בבית קפה ליד המלון בו אנחנו משתכנים והתעקשה להזמין אותנו ביום ראשון לכוס תה בבית שלה, במעלה הרחוב של המלון שאנו משתכנים בו. 
יש לי הרגשה מוזרה לגבי הכוונות שלה... אני אנסה לאשש אותם ביום ראשון...

הערב, מוצ"ש הופעה נוספת במרחק של שעה מכאן
הפעם יש בידינו ארבעה! סימנים מעודדים:
למארחת קוראים טינק
זו ההופעה הראשונה שמתרחשת באמת ב-Village Hall
טינק פעילה מאוד בפייסבוק ומגיבה על כל דבר שדרור מעלה
היא ביקשה שדרור ישיר שיר בעברית

דרור אומר שכנראה נהיה איתה לבד אבל שתיארתי את זה יפה....


 

סימנים ומשושה 2

אחרי ההופעה הראשונה בפארק הייתה הרגשה שאפשר לשחרר ושלהופעה השנייה במרכז הקהילתי נגיע הפעם ללא ביקור מקדים. 

חוץ מזה, שהיו שלושה סימנים קטנים אשר נטעו בנו את ההרגשה שאפשר להרגיע ושאנחנו קוראים נכון את המפה, מה שלא בהכרח נכון.
לין, היא אשת הקשר ומנהלת את קבוצת המתנדבים. חשבתי שהיא סינית אבל היא לא, הודיעה במייל כי לרגל ההופעה הם החליטו להפעיל גם את בית הקפה של המרכז – זה היה הסימן הראשון לטעת בנו תחושה כי המקום פעיל ביותר.
הסימן השני היה פרסום של ההופעה בעמוד הפייסבוק של העמותה – גם זה נטע בנו תחושה של פרסום ויראלי רב מימדי...
וגם גילינו שהמרכז הקהילתי הוא מבנה בצורת משושה... מן סימן ערטילאי שכזה...

אמנם אנחנו רק בהתחלת המסע אבל "אנשי הקשר", אלה שדרור תיאם איתם את מועד ומקום ההופעה ושאותם אנחנו פוגשים קודם, מצטיירים יותר ויותר כבעלי ברית, שותפים לסוד ולתכנית שנרקמה בחדר קטן בשדרות, לכיבוש הכפרים הקטנים של ווילס. 

אז לאור העובדות שהוצגו, הרגשנו שאנחנו יכולים לארוז תיק קטן לפיקניק ויצאנו לבלות את היום בטבע.
אני לא ארחיב, רק אמסור עובדות.
פיקניק במובן המקובל של המילה לא ממש היה למרות שהיו פירות וכריכים.
מצאתי את עצמי מטפסת בשביל עיזים מושלג לפסגת הר מלא שלג בגובה של 500 מטר במסלול שאורך כ-4 מייל הלוך וחזור.
וכל מילה מיותרת.
 
בערב, כשנסענו להופעה, הייתה לי הרגשה מאוד חזקה שאני לא ממש בטוחה באיזו מדינה אני נמצאת.  אני חושבת שזה קשור לדרך בה שנינו, כמו שועלי שמשון, מגייסים את עצמנו למשימה ופועלים בתוך בליל של לא נודע.

ההופעה השנייה היתה בCwbran-.
אומרים את זה קוברן. את ה-W  בוולשית מבטאים כמו U   - למדנו משהו.
קוברן היא המקבילה האנגלית לעיירת הפיתוח שלנו. עיר חדשה שהוקמה בשנות החמישים כדי לעודד אנשים מרחבי הממלכה להגר ולהתיישב בה ולעבוד במכרות הפחם הרבים.
בזמן כהונתה של מרגרט תאצ'ר נסגרו בהוראתה כל המכרות והעיר הפכה ליישוב עני וקשה.
שמתי לב שכשהם מגלגלים את השם מרגרט תאצ'ר, הם סוגרים את השיניים חזק, כמו מנסים לנעוץ ולהכאיב לאותיות של שמה, כנקמה על כך שייעדה להם חיי עוני ודלות בהחלטתה לסגור את  המכרות.
לפי ויקיפדיה, האנשים המשמעותיים - המפורסמים שיצאו מהעיר הזו מתחלקים לבוגרי תוכניות ריאליטי ומתאגרפים. אני מניחה שזה נותן מושג כללי לגבי המקום... 

ההופעה מתקיימת במרכז קהילתי באיזור מאוד עני, אפשר להרגיש את זה באויר, אפילו הצמחייה כאן דלילה.
את המרכז מנהלת עמותה הממומנת על ידי העירייה ועוד מספר תורמים. המתנדבים מפעילים חוגים וגם מזמינים את תושבי המקום לארוחות בוקר וערב. 
כשפגשנו את לין היא שאלה שוב ושוב את דרור למה הוא בחר להופיע דווקא בעיר הזו? ולמה דווקא במרכז הזה? למה בחרת בנו? 
דרור ענה בפשטות, שהוא שלח בקשות להופיע בהרבה מקומות. מי שענה לו בחיוב, זכה.

עכשיו אנחנו כאן, מפרשים את הסימנים ומגלים את הפער...
בית הקפה הוא למעשה שולחן ארוך שהניחו עליו קפה, תה, סוכר ומספר כוסות.
זה לא הפרסום הויראלי בפייסבוק שעודד את שתי המתנדבות של המרכז וזוג פנסיונרים מקסים להגיע.
המבנה אכן בנוי בצורת משושה. 

שוחחנו עם המתנדבות, על מעגלי העוני, התקווה והייאוש.

ואז התחלנו. היה שקט ואינטימי, הרגשתי כאילו הם מארחים אותנו בסלון ביתם.
זוג הפנסיונרים היה מתוק, נראה שחיכו לערב בדריכות ולא מיהרו ללכת בסיומו, הם הביאו איתם
בקבוק יין ובירה אותם מזגו לכוסות תה ענקיות.
בסוף ההופעה, היו מדושנים ובמצב רוח נוסטלגי. הם הסתובבו בחדר עם כוסות התה, כמו בקוקטייל והעלו זכרונות מהשנים הראשונות שלהם בעיר, כשהמכרות היו פעילים והקהילה הייתה מאוחדת ותומכת, ואיך עכשיו הכל השתנה, אנשים כבר לא משוחחים אחד עם השני, צמודים למסכי הטלויזיה ואיך באוטובוס שורר שקט כי כולם עסוקים בטלפונים שלהם.

דרור, כמו חייל טוב, שר להם ודיבר אליהם ישירות וזה היה נעים.
ואני הייתי מרותקת לפורטרט עצמי שהיה תלוי מעל הראש של דרור, פורטרט מדהים שציירה אחת המתנדבות בעיפרון פחם על נייר, של אישה עם עיניים בורקות ועצובות.
 

היום שאחרי, היום שלפני וזה שעומד בזכות עצמו

בעיני היה מקסים.
אני לא צריכה הרבה יותר מאשר לראות מקרוב את הברק והחיוך בעיניים של האנשים, גם אם הם רק שלושה או ארבעה.
וגם – הפסיכיאטרית עם הכלב החירש לא הגיעה.

הגענו לשער הפארק בעלטה כבדה. לפני שהספקנו להבין איך ומה, הגיח לעברנו רכב שטח מרעיש ממנו קפץ רוברט כשהוא משאיר את פנסי הרכב דולקים. 

רוברט (מזכיר את ישראל גוריון מהדודאים), איש רזה, נמרץ ותזזיתי, לבוש בווסט של ספארי מלא כיסים, הוא הבעלים של בית ספר להכשרת מדריכי טבע לטיפוח הקשר של אדם-סביבה ופיתוח יכולות לפתרון בעיות בסיסיות ללא עזרת הטכנולוגיה. 
רוברט מאמין שצריך להוציא את הילדים מהחדרים ומהמסכים ולהקנות להם מיומנויות וכישורי חיים בסיסיים כמו טיפוס, הדלקת אש, עבודה עם עץ והכרת הסביבה.  

עמדנו בקור העז בחוץ ושוחחנו, הוא אנרגטי לגמרי, אמר שלא קר לו בכלל, ושאמא שלו אמרה שהוא נולד עם דם כחול... (או-קיי אבל לנו יש אדום...), חלקי הגוף שלו קופצים ונזרקים מידי פעם לחלל,  לא בטוחה שזה בכוונה...
עוד סיפר, שלאחרונה חזר מ"קמינו דה לה סנטיאגו" מסע רגלי של 800 ק"מ, שהיה קטן עליו... ושהוא מפעיל בהתנדבות את המקום הזה, בלב הפארק כדי להכשיר קבוצות נערים לחיים בטבע. במקביל הוא מגבש תוכניות לשיתופי פעולה עם בתי ספר כדי לשכנע אותם שההכשרה הזו תהיה חלק מתוכנית הלימודים וממקצועות הליבה.

כמו שזה נראה מכאן... רוברט הוא השורד האחרון, אפשר לעדכן את טילטיל...

אחר כך פתח לנו את המקום שנראה חמים ונעים, הראה לנו איפה השירותים, המטבח, הדליק את תנורי החימום, שלף יד מהכיס ולחץ לשלום, קפץ חזרה לתוך הרכב  המונע תוך כדי שהוא אומר שיחזור בתשע וחצי כדי לסגור את המקום ונעלם במהירות כשהוא משאיר אותנו המומים בפארק בחושך לבדינו.
להתראות רוברט...

לא עבר הרבה זמן ומתוך העלטה נשמעו קולות מתקרבים  ואחריהם אלומת אור.
לעברנו צעדו מאירים בפנסי ראש...הזוג שקנה כרטיסים דרך PayPal
אפשר לנשום לרווחה, הזדקפתי קלות...

האישה גדולת מימדים, עטופה בשמלת קטיפה סגולה גדולה טופפה לצד בן זוגה, כסוף שיער, מיניאטורי עם עיניים רכות וטובות.

אני כשלעצמי, לא אוהבת לספור גולגלות כדי להשתכנע שמה שקורה הוא טוב, אני בעד להרגיש את האיכות באויר גם אם הוא קר...ואיכות הייתה אתמול.

דרור התחיל בדיוק בזמן. סיפר, שר וניגן והביט להם בעיניים וזה היה מרגש ומעורר השראה.

אחרי שני שירים נשמעו רעשים קלים מבחוץ. 
אז נפתחה הדלת לתוך החדר נכנסה אישה, לבושה כמו רובין הוד במכנסי קורדרוי ירוקים, מעיל ירוק וכובע שחור מהודר והתיישבה לצידי בשקט. 
הפנים של דרור קרנו משמחה.
וגם אני מודה, שברגע הזה, כשהיא פתחה את הדלת ונכנסה לחדר, הרגשתי שהכל אפשרי  

כי אנחנו עכשיו כאן, בחדר הקטן הזה, במבנה הפרוביזורי בתוך החורשה החשוכה, בעיירה קטנה שאנחנו לא יודעים לבטא את שמה, בחורף, אי שם בווילס שבממלכה הבריטית...  
ואיתנו בחדר נמצאים עוד שלושה אנשים, לבושים בירוק וסגול, והם יושבים ומקשיבים באמת!
וזו איכות.

דרור היה משובח ואסיר תודה לאורחיו. הקול שלו היה חם, הקישורים בין השירים והסיפורים על השירים היו מרתקים, מעין "סלון תרבות" ארוך.
אפשר היה לראות שהחבורה הקטנה נהנית, העיניים שלהם נצצו מהתרגשות.
אהבתי במיוחד את הדברים שאמר על השיר האחרון שביצע, שיר די חדש:
"From The Nose To The Fin" נראה שהם לא היו מתוכננים והתגבשו תוך כדי אוירת הסיום, האינטימיות וההתרגשות.
ובקצרה... הוא אמר שהשיר מתעסק בשאלה מה הוא בעצם מחפש להגשים לעצמו או לקבל כיוצר... והתשובה היא שכיוצר הוא מחפש הקשבה אמיתית ואת זה הוא קיבל הערב.
יש Grace  בפורמט האינטימי-האקוסטי

בסוף הערב, הילרי (רובין הוד) הציגה את עצמה כאומנית, מפסלת ומציירת ונתנה לנו קישורים לעבודות שלה. אחר כך טרחה להגיד שוב ושוב, שהיא פשוט לא מבינה למה לא פירסמנו את הערב גם פה וגם שם, ועם מי דיברנו על זה, ועם מי כדאי היה לדבר, ושהיא במקרה ראתה... ושהיא מכירה כל כך הרבה אנשים שאם רק היו יודעים היו נהנים מאוד מאוד וחבל שפה וחבל ששם.
הזוג הסגול הסכים איתה ואמר שהוא מזמן לא נהנה ככה וביקשו לקבל את רשימת ההופעות הבאות כדי להמליץ לחברים שלהם. 
דרור חזר ואמר שהמפגש עצמו הוא העניין, ולא הדיבור על זה לפני או אחרי, והמפגש כבר קרה, ומי שבא הרוויח את העניין עצמו וזהו.

הענקנו להם דיסקים. הם ביקשו שדרור יחתום עליהם... דרור קישקש להם עם מרקר ורוד על הציור שלי...

רוברט חיכה מעבר לדלת עם צרור המפתחות ביד, השארנו אותו לקפל את עשרות הכסאות שהוא הכין, אמרנו לילה טוב וחזרנו לבית של הזקנה עייפים ומרוצים.


 

לפני ההופעה הראשונה

האור כאן עולה לאט לאט, מסתמן שיהיה בהיר יותר היום ושאולי נראה טיפה שמש.
מזג האויר הקר והאפרורי מעלה בי זכרונות לא קלים מהנסיעות לפולין ומתסמונת קראקוב – זקופאנה, תסמונת ה-"אין שמש-לא הייתה שמש- ולא תהיה שמש לעולם" ככה זה כששכבת עננים עבה חוסמת ומסתירה כל זכר לשמש, שמונה בבוקר ושמונה בערב מרגישים אותו דבר.
בדרך לארוחת בוקר נראה שמתבהר ורואים קצת חורים תכולים בשכבת העננים.

יש כאן לא מעט חדרים בחווה הזו של הגברת הזקנה אבל אנחנו האורחים היחידים. 
עדיין, היא מחזיקה בצוות של ארבע נשו ויצ"ו כאלה, לבושות סינרים אשר טורחות ומכינות ארוחת בוקר. אחר כך, בסוג של הפסקת עשר הן יושבות ומקשקשות בחדר ההסבה. 
לא ברור לי מה יש להן עוד לעשות כאן... אולי ריבות...

הערב מתוכננת ההופעה הראשונה בעיירה שנמצאת כחצי שעה מכאן. 
ההופעה הערב וגם ההופעה מחר, הם היחידות בהן לא משתתף מוסיקאי מקומי מה שהופך אותן למאתגרות יותר מבחינת הקהל.
חשבנו שאולי כדאי שניסע לשם במהלך היום, סתם כדי לחוש את המקום, אולי להדביק או לחלק פליירים, אבל לפני כן החלטנו לצאת לטיול ביער. 

אנחנו נמצאים בשמורת טבע מאוד גדולה, משופעת באגמים, מפלים ואין סוף מסלולי הליכה. 
בחרנו ללכת במסלול הירוק, מסלול מעגלי שאמור לקחת שעה.
אחרי חצי שעה של הליכה מייגעת הגענו למעבר בלתי אפשרי מעל נחל גועש, באותו הרגע גם הסתבר לנו שאנחנו בעצם במסלול הכחול... שלא רק שהוא לא מעגלי  - הוא גם מאוד אתגרי... 
דרור ניסה להנדס גשר פרוביזורי מענפים של עצים כדי שאוכל לדלג ולרחף מעל ערוץ הנחל השוצף אבל לאור ההסטוריה הרפואית הלא רחוקה שלי והסיכוי הסביר ליפול למים הקפואים סירבתי באסרטיביות להשתתף בניסוי...
המשכנו לטייל וחזרנו דרך המסלול האדום, מסלול המיועד לכל המשפחה... 

יש מתח מסויים וסקרנות קלה באויר.
אנחנו תוהים, כל אחד עם עצמו ואחר כך גם יחד, האם כדאי ללכת כבר עכשיו לבקר בעיירה בה מתרחשת הערב ההופעה ולהפיג את הסקרנות שמצטברת
או 
ללכת רק בערב ישר להופעה, בלי כל הכנה, מה שנקרא "לבוא נאטורל"...

החלטנו לנסוע. כשחושבים על משהו לפחות פעמיים... כנראה שזה נכון וצריך פשוט לעשות את זה.

בדרך, השמש מבצבצת ורואים טיפ טיפה תכול בשמיים.  
כיוונו את ה -GPS   למקום ההופעה Riverside Community Education Centre
הגענו לפארק מקסים ליד אגם בפאתי העיירה Pontardawe. 
ליד הנחל עומד מבנה ציבור שהיה סגור, נראה שהיה פעיל בעבר ושימש מרכז תרבותי לתושבים. 
על לוח המודעות, מעבר לזכוכית נותרו תלויות מודעות שהודפסו בשחור-לבן המציעות "אימון גורים", "חוג סיירות" ו"קרמיקה", אני מהמרת לפי מראה המודעות שהן כבר מזמן לא רלבנטיות... 
אבל בינהן... כמו פרח במדבר, בוהק בצבעוניותו הפוסטר של דרור, פוסטר שמציג שקיעה בחוף זיקים ואת פרטי ההופעה הערב, (דרור שלח לרוברט. מנהל המקום, 6 פוסטרים כדי שיפרסם מקומית את ההופעה) דרור רץ אל הלוח מתרגש... צילמתי אותו.
עמדנו שם זמן מה, תוהים מהיכן בדיוק אמורים האנשים להגיע לכאן, האם רוברט פירסם את ההופעה בעוד מקומות, הרי זה לא ממש מרכז העיירה... ואז, בעודינו מצלמים, תוהים ובוכים ☺,  עצרה לידינו אישה בשנות ה-40 עם כלב גדול שחור, היא פנתה לדרור בנימוס בריטי אופייני ושאלה אותו: "האם אתה הוא האיש עם הגיטרה?" 
ולפני שהספיק לענות, פתחה בצרחות איומות לעבר הכלב שלה מבקשת ממנו לעצור.
אחר כך פנתה אלינו שנית מתנצלת ואמרה שהוא, (הכלב) חירש... 
"אז למה את מתאמצת לצרוח כל כך..." 
היא טענה שהיו ימים שהוא שמע, אז נותרה בה תקווה, עכשיו הוא סנילי וזקן... 

סיפרה שנתקלה בפרסום של ההופעה כבר לפני זמן מה כי היא נוהגת לבקר בפארק הזה.
היא מכירה את רוברט שמפעיל את המקום בהתנדבות, שהיו להם תוכניות לגבי הפעלת המקום, לעשות שם תערוכות ציורים וכדומה אבל זה לא ממש הולך. מפה לשם, עברנו לשיחת חולין, דרור התעניין ושאל אותה מה האומנות שלה... היא פסיכיאטרית, שניהם עשו קצת Name Dropping וזרקו לאוויר שמות של אסכולות פסיכולוגיות וידע זמין, משם המשיכו למעמדן של נשים בשוק העבודה.
בשורה התחתונה - היא תשתדל להגיע הערב.

בדרך חזרה לבית של הזקנה, דרור אמר שהביקור המקדים שעשינו לפני ההופעה והשיחה עם האנשים, גרמה לו להבין שזה אמיתי וגם המחישה לו את המימדים של האירוע, שהם קטנים.

עכשיו, כשאני מתחת לשמיכה ולקראת סיום הבלוג, וגם קיבלתי מייל שמודיע לי שהציור שעשיתי לעטיפת דיסק עבור חבורת מוסיקאים משדרות הוא "מדהים", ומהחלון נכנס אור רך של סוף היום עם שאריות שמש וברקע דרור מנגן ומתאמן על השירים -  לא אכפת לי כלום.

ניסיון לכתוב בלוג

דרור מחליף מיתרים, מרים את הראש, צופה בי מתקתקת ואומר.. את ממש... "אנא קרנינה"... 
שזה דימוי שטותי למדי, אם כבר אז ... טולסטוי... כנראה בגלל שהצהרתי ש"בזה הרגע אני מתחילה לכתוב את הבלוג" ... שזה אומר למעשה... להיכנס מתחת לשמיכות הרכות הפוכיות הלבנות, לבצבץ עם קצה ראש ושתי כפות ידיים בפוזה של תקתוק מרושל...
היו לי מחשבות מאוד רציניות לכתוב בלוג כבר כשיצאתי לחופשה, אחרי שהתפטרתי מהעבודה. 
אני די אוהבת לכתוב כששורה עלי המוזה, וגם חשבתי שיהיה נחמד לעקוב ולתאר במילים ובזמן אמת את שגרת החיים החדשה שיצאתי אליה וללוות תוך כדי תנועה את הדרך בה אני ארקום  רעיונות חדשים ומעניינים. 
חוץ מזה שיש משהו מעודד בכתיבה שיכול להניע כשלעצמו שינוי. 
אז באמת התחלתי לכתוב מיד כשיצאתי לחופש, אבל לא התמדתי וגם לא פרסמתי, הייתי יותר מידי עם עצמי בשקט שלי אם בחוף הים באשקלון או בגירוד וחשיפת קירות ורצפות, ולא מצאתי עניין גדול או רצון מיוחד לשתף. 
ואז נפלתי...
אז כעת... לאחר שעברו חמישה חודשים מאז שיצאתי לחופש ושני חודשים מאז שנפלתי 
אני מתחילה מחדש 
ואפילו מעיזה לצאת בהצהרה קצת פומפוזית, שממילא לא מחייבת אותי לכלום... 
שמבחינתי יש את החיים לפני הנפילה ואת החיים אחרי הנפילה, אע"פ שנראה כלפי חוץ כאילו נפלתי וקמתי... אני בכל זאת מרגישה קצת אחרת, מבחינה פסיכולוגית. 
איך אחרת? זה לא כל כל משנה כרגע.

ובחזרה ל"אנא קרנינה"... הגענו אתמול בצהריים להיתרו, הנסיעה לקרדיף שהיא הבירה של ווילס אורכת כשלוש שעות, אנחנו לנים בעיירה קטנה כחצי שעה מקרדיף.
אתמול  פתאום חשבתי על זה, שהרומן שלי עם ווילס התחיל למעשה כשחברת קרמר (Cramer), רכשה את טיסופט בה עבדתי, כחודש לאחר הרכישה הם הזמינו אותנו, את הנייטיבס מישראל, למלון מטורף שצופה על שדות ירוקים אינסופיים ומגרשי גולף שנפרסים עד האופק.
אבל אתמול הסתבר לי שלא הכל ירוק בווילס, כשניסינו לנווט ולהגיע למלון, מצאנו את עצמינו נוסעים בעיירה שכוחת אל, ובווילס להיות בעיירה שכוחת אל זה באמת אכזרי... הרחובות היו מג'וייפים לגמרי, בנייני רכבת אפרוריים של בתי פועלים שנראה שעוד רגע יצאו שחורים מהמכרה עם עששית ביד...
הייתי מאוד מופתעת לשמוע את הגברת מה - GPS מבקשת שנפנה ימינה לסמטה ללא מוצא, שם נמצא היעד תוך כדי שדרור ממלמל שזה לא מסתדר לו כי בהזמנה הוא סימן "Lake View"". 
השארנו את הרכב וצעדנו ברגל בסימטה המוזנחת  שהזכירה לי מאוד את המשעול שלנו בשדרות. מלון כמובן שלא היה שם, אפילו חתול לא הסתובב שם.
טעינו באיות. 

השלטים בוולשית הם אתגר מתעתע... הם אמנם כתובים באנגלית אבל אי אפשר באמת לקרוא או לבטא אותם, כי הם לא משתמשים בשום אות עיצור. בכל מילה יש במקרה הטוב לפחות זוג אחד של אותיות כפולות, הכי נפוץ זה LL  וגם DD  ו –FF  הצירוף המוכפל אומר שיש להם צליל אחר, הרבה חחח וגררר 
כנראה שטעינו באיזו כפולה של L ... הניווט מחדש הוביל אותנו לחדר בחווה שהוסבה למלון עם חדרים אשר צופים לאגם... 
בעלת הבית שקיבלה אותנו, מעל לשמונים, שאלה אם חם בישראל, ענינו שכן והיא מיד זרקה שאולי היא תיסע לשם כי היא לא יכולה לסבול יותר את הקור תוך כדי שהיא מטפסת בגרם מדרגות תלול בזוית של 60 מעלות לפחות... החדר מרווח ונוח, ואנחנו עייפים-עייפים-עייפים.
אל הנסיעה הזו אנחנו מגיעים אחרי תקופה אינטנסיבית שכוללת את הנפילה והשיקום, 
במקביל ותוך כדי הקלטה והפקה באולפן של 9 שירים של דרור 
ובגלל שהכל היה לחוץ וצפוף אז גם הפקה ידנית של הדיסק כולל האריזה הפיזית מה שאומר חיתוך-קיפול-הדבקה בבית עם סכין חיתוך, סרגל ודבק פלסטי
וגם על הדרך החלפת צנרת וכלים סניטרים בבית ביפו
ועוד גם מסיבת פרידה והשקה קטנה של האלבום ערב לפני הנסיעה 
וכל זה יחד עם ארגון הנסיעה הזו, או מוטב לומר, ארגון הקרקס הנודד...
כן המסע הזה דרש הרבה תכנון ותיאום, גם עם האנשים שאמונים על השכרת ה-Village Hall לתשע הופעות, תקשורת עם האומן המקומי, עם החברים שלנו שבחלק מהערבים ישתתפו גם כן.

מבחינתי... זהו מסע מסקרן אל הלא נודע... קצת כמו לערוך ניסוי בסביבה חיה, כאילו שפכנו כמה טיפות מחומר סודי על איזור מסויים בעולם ועכשיו אנחנו באים לראות איך זה נראה ואיך זה מרגיש.

אני גם מאמינה באמת שיש כוח מאוד גדול לכוונה, לתמימות ולרומנטיקה שבמעשה עצמו ואני בטוחה שתשפיע על התוצאה. 
בחזון של דרור, הוא ראה את עצמו בנסיעה הזו כמו טרובאדור הנודד מכפר לכפר ומזמין את אנשי היישוב למפגש חברתי מוסיקלי בהשתתפותו ובהשתתפות חברים טובים שהתקבצו סביבנו באותה דרך, דרך מפגשים אקראיים ותמימים.
אז עכשיו אנחנו כאן, הטמפרטורה נמוכה, האנרגיות שלנו טובות וגבוהות, הכפרים קטנים ודלילי אוכלוסייה...החברים שלנו מצפים לראות אותנו...יהיה מעניין... 
ההופעה הראשונה מתוכננת למחר בשעה שמונה, דרור דיבר בטלפון עם רוברט, איש הקשר  מהמקום, רוברט אמר שיהיה שם כבר בשבע.
דרור סיים את השיחה זחוח משהו ואמר שמה שבטוח זה שיש לנו איש אחד בקהל... אחר כך ניזכר שיש עוד שני אנשים שמסיבה לא ברורה... רכשו כרטיסים דרך PayPal , לך תבין למה....
בקיצור, נספרו שלושה אנשים מווילס ואנחנו מקווים ששני הטכנאים מבריסטול שפגשנו אתמול בפאב ושתקועים כבר ארבעה שבועות בקורס של Hoover, יבואו גם הם, נראה שהם מתים שמישהו ישאב אותם החוצה... 
חוץ מזה, לא עשינו הרבה היום, בעיקר סרקנו את הסביבה, עשינו מסלול הליכה בשמורת טבע אבל היה קרררר. חיפשנו את הספרייה העירונית כי זה המקום היחיד שאפשר היה בו להדפיס פליירים שאולי נחלק קצת מחר...
אחר כך ביקרנו בבית תה מדליק של שתי נשים בסוף שנות החמישים שלהן שסיפרו שהן חברות מגיל 12 ושמסלולי החיים שלהן הצטלבו לאורך השנים בנקודות שונות עד שלבסוף החליטו להפעיל יחד בית תה באסם ישן בשמורת טבע מקסימה. היה נעים וטעים. דרור השאיר להם דיסק והן הצטלמו איתי ונתנו לנו בתמורה שקית עם עוגיות וולשיות שהן עושות לבד.
ועוד מעט נצא לאכול ואחר כך לישון.